תהפוכות החיים
טלטלות החיים לא החלישו את רוחו של ברוך שטיינברג. המעברים החדים שחוותה משפחתו במלחמת העולם השנייה ממשפחה מבוססת לנרדפת, הבדידות והעוני, הפרידה הקשה מאביו שנשלח למחנות והתלאות שעבר, כל אלה לא הכחידו את זווית הראייה האופטימית שבה הוא בחר להסתכל על הדברים. כמו תמיד, הכול מתחיל בנקודת המבט.
ספר על הוריך
"אימא שלי, ילדה שישית למשפחה בת עשרה ילדים, נולדה בעיירה ששמה ויזני-ורצקי, באזור שהיה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1928, כשאמי הייתה בת תשע-עשרה, היא עזבה את העיירה ועקרה להאג שבהולנד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. המשפחה היהודית שאצלה עבדה קיבלה אותה יפה. תנאי המחייה שלה השתפרו, ולראשונה היה לה חדר משלה, חשמל ומים זורמים. היא נחשפה לאנשים ממעמד גבוה ולחיים אחרים. את הכסף שהרוויחה מניהול משק הבית היא שלחה להוריה. את אבי היא הכירה דרך אחיו, שהיה נשוי לחברתה הטובה, הלה. הם נישאו ב-1932, וכעבור שנתיים, ב-1934, אני נולדתי. שנה לאחר מכן עברו הוריי לפריז, הם קיוו שעם המעבר ישתפרו חייהם, וגם רצו להשיג אישורי עלייה לישראל."
עם השנים התרחבה המשפחה, ולברוך נוספו שלושה אחים. הוריו פתחו מסעדה כשרה ברובע היהודי שבפריז, שהצליחה מאוד, כך שגם רווחת המשפחה השתפרה.
מה קרה כשהגרמנים נכנסו לפריז?
"הכול השתנה. אבא נאלץ לברוח כי פחד מהגרמנים. הוא חזר לאחר כחמישה חודשים, ובשנת 1941 נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם עשרות יהודים אחרים. לאחר כמה ימים הוא נשלח למחנה עבודה שנראה כמחנה צבאי לכל דבר. במשך שנה נהגנו לבקר אותו, לאחר שקיבלנו אישור על כך. בביקור האחרון, במרץ 1942, פספסנו את הרכבת חזרה, ולכן אבא ביקש רשות ממפקד המחנה ללון איתנו מחוץ למחנה, במלון שבסמוך לתחנת הרכבת. אימא ניסתה לשכנע את אבא שיברח, אך הוא טען שאם הוא לא ישוב למחנה יוציאו להורג עשרה מהשבויים וסירב. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. חודש לאחר מכן, לאחר שלא הגיע אישור או מכתב, אימא נסעה למחנה וגילתה שהוא נטוש. נאמר לה שכל היהודים הועברו ליעד בלתי ידוע. כשהמלחמה הסתיימה נודע לנו שהם הועברו לאושוויץ ושאבא נפטר זמן לא רב לאחר מכן ממחלת הטיפוס."
מה עשיתם?
"ביוני 1942 התחילו לעצור נשים וילדים. אימא, בחושיה המחודדים, הבינה שעלינו לברוח. היה קשה לעשות זאת עם ארבעה ילדים, ולכן היא מצאה מכרה יהודייה שהייתה לה אזרחות צרפתית. המכרה הסכימה לשמור תמורת תשלום על אחיי עד שנגיע למקום מבטחים."
קשה לעזוב שני ילדים ולברוח
"המלחמה זימנה לאנשים סיטואציות מורכבות והחלטות בלתי אפשריות. קשה לי לחשוב מה עברה אמי כשנאלצה להיפרד משני ילדיה, ייתכן שחשבה שלא תראה אותם לעולם, ועם זאת היא החליטה להשאיר אותם."
איך התרחשה הבריחה?
"באחד מימי יוני של שנת 1942 אימא, אחותה אידה, בנה הקטן, אחותי ואני עזבנו את הדירה לתחנת המטרו, שם הסרנו את הטלאי הצהוב והתחלנו במסענו. את בדיקת הניירת עברנו איכשהו, אבל החשש שמא ניתפס לא הרפה מאיתנו. באזור מסוים ירדנו מהרכבת, ובתיאום מראש ובאמצעות גויים ששילמנו להם כסף רב עברנו בכפרים, ישנו באסמים, חצינו את נהר הלואר, ובסופו של המסע
תהפוכות החיים
טלטלות החיים לא החלישו את רוחו של ברוך שטיינברג. המעברים החדים שחוותה משפחתו במלחמת העולם השנייה ממשפחה מבוססת לנרדפת, הבדידות והעוני, הפרידה הקשה מאביו שנשלח למחנות והתלאות שעבר, כל אלה לא הכחידו את זווית הראייה האופטימית שבה הוא בחר להסתכל על הדברים. כמו תמיד, הכול מתחיל בנקודת המבט.
ספר על הוריך
"אימא שלי, ילדה שישית למשפחה בת עשרה ילדים, נולדה בעיירה ששמה ויזני-ורצקי, באזור שהיה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1928, כשאמי הייתה בת תשע-עשרה, היא עזבה את העיירה ועקרה להאג שבהולנד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. המשפחה היהודית שאצלה עבדה קיבלה אותה יפה. תנאי המחייה שלה השתפרו, ולראשונה היה לה חדר משלה, חשמל ומים זורמים. היא נחשפה לאנשים ממעמד גבוה ולחיים אחרים. את הכסף שהרוויחה מניהול משק הבית היא שלחה להוריה. את אבי היא הכירה דרך אחיו, שהיה נשוי לחברתה הטובה, הלה. הם נישאו ב-1932, וכעבור שנתיים, ב-1934, אני נולדתי. שנה לאחר מכן עברו הוריי לפריז, הם קיוו שעם המעבר ישתפרו חייהם, וגם רצו להשיג אישורי עלייה לישראל."
עם השנים התרחבה המשפחה, ולברוך נוספו שלושה אחים. הוריו פתחו מסעדה כשרה ברובע היהודי שבפריז, שהצליחה מאוד, כך שגם רווחת המשפחה השתפרה.
מה קרה כשהגרמנים נכנסו לפריז?
"הכול השתנה. אבא נאלץ לברוח כי פחד מהגרמנים. הוא חזר לאחר כחמישה חודשים, ובשנת 1941 נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם עשרות יהודים אחרים. לאחר כמה ימים הוא נשלח למחנה עבודה שנראה כמחנה צבאי לכל דבר. במשך שנה נהגנו לבקר אותו, לאחר שקיבלנו אישור על כך. בביקור האחרון, במרץ 1942, פספסנו את הרכבת חזרה, ולכן אבא ביקש רשות ממפקד המחנה ללון איתנו מחוץ למחנה, במלון שבסמוך לתחנת הרכבת. אימא ניסתה לשכנע את אבא שיברח, אך הוא טען שאם הוא לא ישוב למחנה יוציאו להורג עשרה מהשבויים וסירב. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. חודש לאחר מכן, לאחר שלא הגיע אישור או מכתב, אימא נסעה למחנה וגילתה שהוא נטוש. נאמר לה שכל היהודים הועברו ליעד בלתי ידוע. כשהמלחמה הסתיימה נודע לנו שהם הועברו לאושוויץ ושאבא נפטר זמן לא רב לאחר מכן ממחלת הטיפוס."
מה עשיתם?
"ביוני 1942 התחילו לעצור נשים וילדים. אימא, בחושיה המחודדים, הבינה שעלינו לברוח. היה קשה לעשות זאת עם ארבעה ילדים, ולכן היא מצאה מכרה יהודייה שהייתה לה אזרחות צרפתית. המכרה הסכימה לשמור תמורת תשלום על אחיי עד שנגיע למקום מבטחים."
קשה לעזוב שני ילדים ולברוח
"המלחמה זימנה לאנשים סיטואציות מורכבות והחלטות בלתי אפשריות. קשה לי לחשוב מה עברה אמי כשנאלצה להיפרד משני ילדיה, ייתכן שחשבה שלא תראה אותם לעולם, ועם זאת היא החליטה להשאיר אותם."
איך התרחשה הבריחה?
"באחד מימי יוני של שנת 1942 אימא, אחותה אידה, בנה הקטן, אחותי ואני עזבנו את הדירה לתחנת המטרו, שם הסרנו את הטלאי הצהוב והתחלנו במסענו. את בדיקת הניירת עברנו איכשהו, אבל החשש שמא ניתפס לא הרפה מאיתנו. באזור מסוים ירדנו מהרכבת, ובתיאום מראש ובאמצעות גויים ששילמנו להם כסף רב עברנו בכפרים, ישנו באסמים, חצינו את נהר הלואר, ובסופו של המסע