מרועת צאן למורה סיפורה של בתיה יעקובי
היא נולדה ב-1932 בניו יורק כבת אמצעית להוריה. בילדותה בילתה בשומר הצעיר, שם גם הכירה את לוחם הלח"י הסמוי משה נלסון, שלימים נהיה בעלה. לאחר שעלתה לארץ הקימו השניים משפחה בקיבוץ. תפקידה הראשון של בתיה היה לא אחר מרועת צאן. את זמנה בפנסיה היא חולקת בין כתיבה יוצרת למנעד רחב של חוגים.
היכן נולדת?
"נולדתי ב-1932 בברונקס שבניו יורק, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. הוריי היגרו לניו יורק מבלרוס, לאחר הפוגרומים הקשים שנעשו בקהילות היהודיות. לאמי הייתה חנות סדקית, היא מכרה בה צמר והדריכה את הלקוחות בסריגה. אבי עסק בגיהוץ תעשייתי של בגדי גברים, השכר ששולם לו היה זעום מאוד ובהתאם להספקו."
ספרי על בית הורייך
"חיינו בעוני רב, לא היה לנו אוכל וגם לא בגדים. אני זוכרת שבעל המכולת שם לב שאמי לא עשתה קניות זמן רב, ובאחת הפעמים ששיחקתי ליד החנות הביא לי כוס חלב. אמי שהשקיפה מחלון הבית נזפה בי לאחר ששתיתי מהחלב ואמרה, 'אנחנו לא לוקחים שום דבר בחינם.' היינו שלושה אחים, אחותי הגדולה ממני בשמונה שנים, אני האמצעית, ואחי הקטן שצעיר ממני בשלוש שנים. אחותי הייתה בשבילנו כמו אימא שנייה. היא גידלה אותנו ודאגה לנו כשההורים עבדו, וכשהייתה בת ארבע-עשרה למדה בבית ספר וגם עבדה עם אמי בחנות הסדקית, מכיוון שידעה אנגלית ויכלה לדבר עם הלקוחות, בניגוד לאמי שדיברה רק אידיש."
אלו זיכרונות יש לך מהילדות?
"הלכתי כל יום לבית ספר אמריקאי, שם למדתי את המקצועות השונים, ולבית ספר יהודי, שבו למדתי תנ"ך ומסורת ישראל. מכיוון שבבית דיברנו רק אידיש, רק כשהייתי בת חמש למדתי אנגלית. כשהייתי בת עשר הצטרפתי לשומר הצעיר, שם הייתי פעילה במשך שש שנים. עד היום אני זוכרת את הריקודים ברחוב, החגים, הלימודים על ארץ ישראל והפעילויות שעסקו באומנות."
כיצד התייחסו לקהילות היהודיות בארצות הברית?
"האנטישמיות לא פסחה על ארצות הברית. במלחמת העולם השנייה היו בה אנטישמים שהיכו יהודים ברחוב, לעגו להם והשפילו אותם בפרהסיה. כשהלכתי לבית הספר היהודי החבאתי את המחברות והספרים מתחת לבגדים כדי שהגויים לא יזהו את חומרי הלימוד ולא יתנפלו עליי."
האם חווית את האנטישמיות באופן אישי?
"יום אחד, כשסיימנו את הלימודים בבית הספר היהודי, ארבה לנו בפינת הרחוב קבוצת בנים. כשהם ראו אותנו הם התחילו לקלל ולהכות אותנו באלות בייסבול. למזלי הייתי זריזה והצלחתי לחמוק ולברוח מהם. באותו אירוע איבד אחד מהחברים את רגליו, מאז לא הלכנו לבד ברגל מבית הספר. גם אבי סבל מאנטישמיות. בכל יום, כשחזר מהעבודה, התנפלו עליו נערים, קיללו והיכו אותו."
כיצד הכרת את בעלך?
"באחד ממפגשי השומר הצעיר פגשתי בחור בשם משה, הוא בא 'לרגל' אחר הפעילות של השומר הצעיר. עם יד על הלב, התאהבתי בו, ותוך זמן קצר הוא הציע לי להצטרף ללח"י. כדי לשכנע אותי להצטרף הוא נתן לי לקרוא ספרים על ארגון הלח"י. מאחר שהייתי נאמנה לשומר הצעיר, אמרתי לו שעליו לעזוב את השומר הצעיר בהקדם. נפרדנו זמנית, אך הוא לא יצר קשר ואני התגעגעתי אליו מאוד."
אז למעשה ויתרת עליו?
"לא רציתי לוותר עליו. יום אחד מצאתי בביתי את הספרים שהוא נתן לי על הלח"י, אז ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי אליו. הוא אמר לי שצלצלתי בעיתוי טוב כי תכנן לעלות לישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות. בסופו של
מרועת צאן למורה סיפורה של בתיה יעקובי
היא נולדה ב-1932 בניו יורק כבת אמצעית להוריה. בילדותה בילתה בשומר הצעיר, שם גם הכירה את לוחם הלח"י הסמוי משה נלסון, שלימים נהיה בעלה. לאחר שעלתה לארץ הקימו השניים משפחה בקיבוץ. תפקידה הראשון של בתיה היה לא אחר מרועת צאן. את זמנה בפנסיה היא חולקת בין כתיבה יוצרת למנעד רחב של חוגים.
היכן נולדת?
"נולדתי ב-1932 בברונקס שבניו יורק, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. הוריי היגרו לניו יורק מבלרוס, לאחר הפוגרומים הקשים שנעשו בקהילות היהודיות. לאמי הייתה חנות סדקית, היא מכרה בה צמר והדריכה את הלקוחות בסריגה. אבי עסק בגיהוץ תעשייתי של בגדי גברים, השכר ששולם לו היה זעום מאוד ובהתאם להספקו."
ספרי על בית הורייך
"חיינו בעוני רב, לא היה לנו אוכל וגם לא בגדים. אני זוכרת שבעל המכולת שם לב שאמי לא עשתה קניות זמן רב, ובאחת הפעמים ששיחקתי ליד החנות הביא לי כוס חלב. אמי שהשקיפה מחלון הבית נזפה בי לאחר ששתיתי מהחלב ואמרה, 'אנחנו לא לוקחים שום דבר בחינם.' היינו שלושה אחים, אחותי הגדולה ממני בשמונה שנים, אני האמצעית, ואחי הקטן שצעיר ממני בשלוש שנים. אחותי הייתה בשבילנו כמו אימא שנייה. היא גידלה אותנו ודאגה לנו כשההורים עבדו, וכשהייתה בת ארבע-עשרה למדה בבית ספר וגם עבדה עם אמי בחנות הסדקית, מכיוון שידעה אנגלית ויכלה לדבר עם הלקוחות, בניגוד לאמי שדיברה רק אידיש."
אלו זיכרונות יש לך מהילדות?
"הלכתי כל יום לבית ספר אמריקאי, שם למדתי את המקצועות השונים, ולבית ספר יהודי, שבו למדתי תנ"ך ומסורת ישראל. מכיוון שבבית דיברנו רק אידיש, רק כשהייתי בת חמש למדתי אנגלית. כשהייתי בת עשר הצטרפתי לשומר הצעיר, שם הייתי פעילה במשך שש שנים. עד היום אני זוכרת את הריקודים ברחוב, החגים, הלימודים על ארץ ישראל והפעילויות שעסקו באומנות."
כיצד התייחסו לקהילות היהודיות בארצות הברית?
"האנטישמיות לא פסחה על ארצות הברית. במלחמת העולם השנייה היו בה אנטישמים שהיכו יהודים ברחוב, לעגו להם והשפילו אותם בפרהסיה. כשהלכתי לבית הספר היהודי החבאתי את המחברות והספרים מתחת לבגדים כדי שהגויים לא יזהו את חומרי הלימוד ולא יתנפלו עליי."
האם חווית את האנטישמיות באופן אישי?
"יום אחד, כשסיימנו את הלימודים בבית הספר היהודי, ארבה לנו בפינת הרחוב קבוצת בנים. כשהם ראו אותנו הם התחילו לקלל ולהכות אותנו באלות בייסבול. למזלי הייתי זריזה והצלחתי לחמוק ולברוח מהם. באותו אירוע איבד אחד מהחברים את רגליו, מאז לא הלכנו לבד ברגל מבית הספר. גם אבי סבל מאנטישמיות. בכל יום, כשחזר מהעבודה, התנפלו עליו נערים, קיללו והיכו אותו."
כיצד הכרת את בעלך?
"באחד ממפגשי השומר הצעיר פגשתי בחור בשם משה, הוא בא 'לרגל' אחר הפעילות של השומר הצעיר. עם יד על הלב, התאהבתי בו, ותוך זמן קצר הוא הציע לי להצטרף ללח"י. כדי לשכנע אותי להצטרף הוא נתן לי לקרוא ספרים על ארגון הלח"י. מאחר שהייתי נאמנה לשומר הצעיר, אמרתי לו שעליו לעזוב את השומר הצעיר בהקדם. נפרדנו זמנית, אך הוא לא יצר קשר ואני התגעגעתי אליו מאוד."
אז למעשה ויתרת עליו?
"לא רציתי לוותר עליו. יום אחד מצאתי בביתי את הספרים שהוא נתן לי על הלח"י, אז ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי אליו. הוא אמר לי שצלצלתי בעיתוי טוב כי תכנן לעלות לישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות. בסופו של