ממלכה של צבע ואור

החוג לציור של תקווה סנדרוביץ, מהוותיקים והאהובים בבית בתל אביב, הוא הרבה מעבר לחוג ציור – הוא מקום מפגש וחברותא, מקום להתנסות ולגלות דברים חדשים. והתוצאות – אינן מביישות את קירות המוזיאון.

כשירדתי למסדרון חדרי החוגים נדהמתי למשמע אוזניי. אילו נייר היה יכול להשמיע את צלילי האווירה שבקעו להם מבעד לקירות, היה נשמע שקט חרישי מהול בצחוק קבוצתי נשי מתוק, קצת דיבורים ואז שוב צחוק ועוד פעם שקט. נשארתי לעמוד שם זמן מה, כמו אימא שמרגלת אחר ילדיה, מתענגת מקולות השמחה שהיא שומעת. כעבור כמה רגעים כבר לא התאפקתי יותר ודפקתי בדלת הראשונה, בעדינות, לא רציתי להפריע. "פ-תוח," מישהי קראה מבפנים. נזכרתי בחנה מירון מהסדרה הנוסטלגית קרובים קרובים, הרגשתי קצת נבוכה כשנכנסתי לאזור האינטימי.

"באת לראיין אותנו?" הישירה אליי את מבטה תקווה המורה.

"כן, אתן מוכנות?" עניתי.

"מוכנות ומזומנות," הוסיפה מתיה בלי להרים את ראשה מהקנבס, "מזתומרת, נולדנו מוכנות." הפעם כבר צחקנו כולנו יחד.

החוג לציור של תקווה סנדרוביץ, בוגרת בצלאל לתקשורת חזותית, הוא אחד החוגים היותר ותיקים והמבוקשים בעד 021 שברמת החיל. הוא מתקיים כבר יותר משבע וחצי שנים, אחת לשבוע, ואף שהרוב הנשי ממלא אותו, אפשר לראות בנוף האסטרוגני גם גברבר חביב ושקט במיוחד, מר קונדה.

"הקבוצה הזאת היא משהו אחר," היא לוחשת לי בסוד. "הם מוכנים ללמוד, להתנסות, לגלות דברים חדשים. הם אינם מקובעים, זורמים. אני מתה עליהם. זה פשוט תענוג ללמד אותם, והאמת, הם מלמדים אותי הרבה יותר. רוחק'ה, תראי לה מה את מציירת עכשיו. אנחנו בדיוק עובדים על הנפילה של האור על קו האופק. תראי לה, תראי לה."

תערוכות רבות ומכובדות נולדו מהחוג, ציורים שלא היו מביישים את קירות המוזיאון. מטרת החוג היא בראש ובראשונה ליצור בחברותא, לתת למשתתפים הרגשת שייכות וחיוניות, חדוות יצירה, סיפוק וגאווה מפרי ידם. "אנחנו לומדים טכניקות שונות, כמו למשל עבודה עם צבעי שמן ואקריליק, ציור בשפכטל, מכחולי גומי והטבעות, רישום בעפרונות, פחם ואפילו טושים. לומדים על קומפוזיציה ופרספקטיבה כמובן, איך לתת תחושה של עומק ועבודה על אור וצל. מקורות השראה שלנו הם בעיקר צילומי נופים וטבע, פורטרטים ותנועה. הכיף הוא לעבוד ביחד, זה מה שמאפשר באמת גיבוש והפרייה הדדית. זו עבודה הדורשת מיומנות, המון סבלנות ואורך רוח. ובסופו של דבר, אי אפשר שלא להתפעל מאוסף הציורים שנולדים פה, פשוט לראות ולהתמוגג," מסכמת תקווה.

"אני אגיד לך את זה במשפט. רוצה?" מתיה משתוקקת לארוז לי את זה יפה. "הנינים שלי יודעים שבשלישי אחר הצהריים סבתא עסוקה. אי אפשר להתקשר, או לבקר. יש כאן הרבה חוגים, אני משתתפת ברובם, אבל זה הפסיכיאטר הפרטי שלי, תמיד, כשאני יוצאת מפה, אני מודה לפסיכיאטר."

ניסח את זה מצוין הסופר לב טולסטוי כשכתב: "לכל סוגי האומנות אותה התכונה – הן מאחדות בני אדם."

ממלכה של צבע ואור

החוג לציור של תקווה סנדרוביץ, מהוותיקים והאהובים בבית בתל אביב, הוא הרבה מעבר לחוג ציור – הוא מקום מפגש וחברותא, מקום להתנסות ולגלות דברים חדשים. והתוצאות – אינן מביישות את קירות המוזיאון.

כשירדתי למסדרון חדרי החוגים נדהמתי למשמע אוזניי. אילו נייר היה יכול להשמיע את צלילי האווירה שבקעו להם מבעד לקירות, היה נשמע שקט חרישי מהול בצחוק קבוצתי נשי מתוק, קצת דיבורים ואז שוב צחוק ועוד פעם שקט. נשארתי לעמוד שם זמן מה, כמו אימא שמרגלת אחר ילדיה, מתענגת מקולות השמחה שהיא שומעת. כעבור כמה רגעים כבר לא התאפקתי יותר ודפקתי בדלת הראשונה, בעדינות, לא רציתי להפריע. "פ-תוח," מישהי קראה מבפנים. נזכרתי בחנה מירון מהסדרה הנוסטלגית קרובים קרובים, הרגשתי קצת נבוכה כשנכנסתי לאזור האינטימי.

"באת לראיין אותנו?" הישירה אליי את מבטה תקווה המורה.

"כן, אתן מוכנות?" עניתי.

"מוכנות ומזומנות," הוסיפה מתיה בלי להרים את ראשה מהקנבס, "מזתומרת, נולדנו מוכנות." הפעם כבר צחקנו כולנו יחד.

החוג לציור של תקווה סנדרוביץ, בוגרת בצלאל לתקשורת חזותית, הוא אחד החוגים היותר ותיקים והמבוקשים בעד 021 שברמת החיל. הוא מתקיים כבר יותר משבע וחצי שנים, אחת לשבוע, ואף שהרוב הנשי ממלא אותו, אפשר לראות בנוף האסטרוגני גם גברבר חביב ושקט במיוחד, מר קונדה.

"הקבוצה הזאת היא משהו אחר," היא לוחשת לי בסוד. "הם מוכנים ללמוד, להתנסות, לגלות דברים חדשים. הם אינם מקובעים, זורמים. אני מתה עליהם. זה פשוט תענוג ללמד אותם, והאמת, הם מלמדים אותי הרבה יותר. רוחק'ה, תראי לה מה את מציירת עכשיו. אנחנו בדיוק עובדים על הנפילה של האור על קו האופק. תראי לה, תראי לה."

תערוכות רבות ומכובדות נולדו מהחוג, ציורים שלא היו מביישים את קירות המוזיאון. מטרת החוג היא בראש ובראשונה ליצור בחברותא, לתת למשתתפים הרגשת שייכות וחיוניות, חדוות יצירה, סיפוק וגאווה מפרי ידם. "אנחנו לומדים טכניקות שונות, כמו למשל עבודה עם צבעי שמן ואקריליק, ציור בשפכטל, מכחולי גומי והטבעות, רישום בעפרונות, פחם ואפילו טושים. לומדים על קומפוזיציה ופרספקטיבה כמובן, איך לתת תחושה של עומק ועבודה על אור וצל. מקורות השראה שלנו הם בעיקר צילומי נופים וטבע, פורטרטים ותנועה. הכיף הוא לעבוד ביחד, זה מה שמאפשר באמת גיבוש והפרייה הדדית. זו עבודה הדורשת מיומנות, המון סבלנות ואורך רוח. ובסופו של דבר, אי אפשר שלא להתפעל מאוסף הציורים שנולדים פה, פשוט לראות ולהתמוגג," מסכמת תקווה.

"אני אגיד לך את זה במשפט. רוצה?" מתיה משתוקקת לארוז לי את זה יפה. "הנינים שלי יודעים שבשלישי אחר הצהריים סבתא עסוקה. אי אפשר להתקשר, או לבקר. יש כאן הרבה חוגים, אני משתתפת ברובם, אבל זה הפסיכיאטר הפרטי שלי, תמיד, כשאני יוצאת מפה, אני מודה לפסיכיאטר."

ניסח את זה מצוין הסופר לב טולסטוי כשכתב: "לכל סוגי האומנות אותה התכונה – הן מאחדות בני אדם."