יערה קידר עושה בית ספר לעולם האופנה
יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית בתחום האופנה, עשתה ועושה תערוכות עוצרות נשימה. ידוע לכל שלאופנה יש היסטוריה ארוכת שנים, כוח והשפעה, אלה משפיעים עלינו מאוד כחברה אנושית. היכולת להפוך בגד לתערוכה במוזיאון ולספר את סיפורו בצורה נגישה ומעניינת לכל נפש, זו כשלעצמה אומנות, ואת זה עושה קידר ביד רמה. את לימודיה בחוג לעיצוב אופנה בשנקר היא סיימה בהצטיינות יתרה, וכך גם את התואר השני שלה באוניברסיטת NYU, שבה היא מרצה כיום. היא חיה ומתגוררת בניו יורק כבר למעלה משבע שנים עם בן זוגה עופר ובנם דויד, ואינה מוותרת על קיץ של הרצאות ותערוכות חדשות, גם פה בארץ הקודש. הכירו את האישה שעושה בית ספר לעולם האופנה.
ספרי לנו קצת על ילדותך
"גדלתי בכפר רמות השבים שבשרון. גרתי ליד סבתא וסבא שלי, שניהם עלו מאירופה לבד, בלי המשפחה, ונפגשו כאן בישראל. הם היו ממקימי המושב, בילדותי סבא שלי היה גם ראש המועצה. זכיתי להכיר אותם וללמוד מהם, הם היו שניהם אנשים יוצאי דופן, חכמים, רגישים, אוהבים, אנשים סקרנים ומלאי שמחת חיים. הם לימדו אותי הרבה מאוד על העולם, על החיים, וגם עד כמה חשובה המשפחה והמשפחתיות. בשל הקרבה הפיזית, אני, אחותי ואחי ממש גדלנו אצלם, והבית שלהם היה כמו חממה מגוננת, מפלט מושלם מהעולם שבחוץ. בילדותי לא ידעתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אבל תמיד עסקתי בפעילות יצירתית – ציירתי, פיסלתי, כתבתי ולא הפסקתי לדמיין. בגיל הנעורים כשסבתי שנפטרה, ירשתי את מכונת התפירה שלה, זו הייתה מכונת זינגר שחורה ויפהפייה. למדתי לתפור וגם התפרנסתי מתפירת מכפלות לכל השכנות שבמושב. מכונת התפירה הזו פיתחה אצלי את האהבה ליצור אופנה, אהבה לבדים, לגזרות וליופי שבטקסטיל.
הוריי התגרשו כשהייתי בת אחת-עשרה. זו הייתה תקופה קשה לכל המשפחה וכמובן לי. הספר שעזר לי יותר מכל היה הספר של ג'ודי בלום שנקרא זה לא סוף העולם, אני חושבת שקראתי אותו מאות פעמים, והוא היה בלוי מקריאה. הבית של סבא וסבתא שלי תמיד היה פתוח בפנינו, ובתקופה הזו במיוחד הם גילו אצילות נפש ומעולם לא צידדו בצד אחד, לא היו שיפוטיים, תמכו במשפחה ועזרו לה, גם פיזית, אבל גם באהבה ובחום שהעניקו. אחותי הגדולה (הסופרת דקלה קידר) תמיד הייתה בשבילי מגדלור, היא האירה ועדיין מאירה לי את הדרך. מהתקופה הזו למדתי שאין תחליף למשפחה, ושקרבה ופתיחות יכולים לעזור לנו לעבור כל משבר ותקופה שאינם פשוטים. חיבוק, לפעמים בלי מילים, הוא דרך נפלאה לעזור, לתמוך ולהיות שם בשביל האחר."
איך הגעת למעמדך כאוצרת אופנה מהמובילות בתחום?
"עברתי מסלול, התחלתי כמעצבת אופנה בקסטרו, ואחרי שלוש שנים עברתי לכתוב על אופנה בעיתונות, בעיקר במעריב. זה הצית אצלי את האהבה לכתיבה ולמחקר. כשעברנו לגור בניו יורק לפני שבע שנים בעקבות הצעת העבודה שקיבל בן זוגי, עופר, ביקרתי בתערוכה של אלכסנדר מקווין, שהייתה במוזיאון המטרופוליטן ומאוד ריגשה אותי. בעקבותיה קראתי על תוכניות התואר השני בניו יורק, ובסופו של דבר הגעתי לחוג שבו עשיתי את התואר השני ב-NYU, במחקר אוצרות והיסטוריה של האופנה. במשך התואר התמחיתי במוזיאון המטרופוליטן במשך שנתיים, ואצרתי תערוכות בגלריות של עיריית חולון, בעקבות הזמנתו של רפי וזאנה שמנהל את התרבות והאומנות בעיר. ב-2016 הזמינה אותי מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון, לאצור תערוכה. כמה ימים לפני כן נפגשתי עם שלומי אלקבץ, אחיה של רונית, כדי להתייעץ איתו כיצד לשמור על אוסף הבגדים של רונית, שנפטרה חודשיים לפני כן. הצעתי לו להפוך את האוסף לתערוכה, ומשם הדברים התגלגלו, עד לתערוכה ז'ה טם, רונית אלקבץ, שהוצגה ב-2018 במוזיאון
יערה קידר עושה בית ספר לעולם האופנה
יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית בתחום האופנה, עשתה ועושה תערוכות עוצרות נשימה. ידוע לכל שלאופנה יש היסטוריה ארוכת שנים, כוח והשפעה, אלה משפיעים עלינו מאוד כחברה אנושית. היכולת להפוך בגד לתערוכה במוזיאון ולספר את סיפורו בצורה נגישה ומעניינת לכל נפש, זו כשלעצמה אומנות, ואת זה עושה קידר ביד רמה. את לימודיה בחוג לעיצוב אופנה בשנקר היא סיימה בהצטיינות יתרה, וכך גם את התואר השני שלה באוניברסיטת NYU, שבה היא מרצה כיום. היא חיה ומתגוררת בניו יורק כבר למעלה משבע שנים עם בן זוגה עופר ובנם דויד, ואינה מוותרת על קיץ של הרצאות ותערוכות חדשות, גם פה בארץ הקודש. הכירו את האישה שעושה בית ספר לעולם האופנה.
ספרי לנו קצת על ילדותך
"גדלתי בכפר רמות השבים שבשרון. גרתי ליד סבתא וסבא שלי, שניהם עלו מאירופה לבד, בלי המשפחה, ונפגשו כאן בישראל. הם היו ממקימי המושב, בילדותי סבא שלי היה גם ראש המועצה. זכיתי להכיר אותם וללמוד מהם, הם היו שניהם אנשים יוצאי דופן, חכמים, רגישים, אוהבים, אנשים סקרנים ומלאי שמחת חיים. הם לימדו אותי הרבה מאוד על העולם, על החיים, וגם עד כמה חשובה המשפחה והמשפחתיות. בשל הקרבה הפיזית, אני, אחותי ואחי ממש גדלנו אצלם, והבית שלהם היה כמו חממה מגוננת, מפלט מושלם מהעולם שבחוץ. בילדותי לא ידעתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אבל תמיד עסקתי בפעילות יצירתית – ציירתי, פיסלתי, כתבתי ולא הפסקתי לדמיין. בגיל הנעורים כשסבתי שנפטרה, ירשתי את מכונת התפירה שלה, זו הייתה מכונת זינגר שחורה ויפהפייה. למדתי לתפור וגם התפרנסתי מתפירת מכפלות לכל השכנות שבמושב. מכונת התפירה הזו פיתחה אצלי את האהבה ליצור אופנה, אהבה לבדים, לגזרות וליופי שבטקסטיל.
הוריי התגרשו כשהייתי בת אחת-עשרה. זו הייתה תקופה קשה לכל המשפחה וכמובן לי. הספר שעזר לי יותר מכל היה הספר של ג'ודי בלום שנקרא זה לא סוף העולם, אני חושבת שקראתי אותו מאות פעמים, והוא היה בלוי מקריאה. הבית של סבא וסבתא שלי תמיד היה פתוח בפנינו, ובתקופה הזו במיוחד הם גילו אצילות נפש ומעולם לא צידדו בצד אחד, לא היו שיפוטיים, תמכו במשפחה ועזרו לה, גם פיזית, אבל גם באהבה ובחום שהעניקו. אחותי הגדולה (הסופרת דקלה קידר) תמיד הייתה בשבילי מגדלור, היא האירה ועדיין מאירה לי את הדרך. מהתקופה הזו למדתי שאין תחליף למשפחה, ושקרבה ופתיחות יכולים לעזור לנו לעבור כל משבר ותקופה שאינם פשוטים. חיבוק, לפעמים בלי מילים, הוא דרך נפלאה לעזור, לתמוך ולהיות שם בשביל האחר."
איך הגעת למעמדך כאוצרת אופנה מהמובילות בתחום?
"עברתי מסלול, התחלתי כמעצבת אופנה בקסטרו, ואחרי שלוש שנים עברתי לכתוב על אופנה בעיתונות, בעיקר במעריב. זה הצית אצלי את האהבה לכתיבה ולמחקר. כשעברנו לגור בניו יורק לפני שבע שנים בעקבות הצעת העבודה שקיבל בן זוגי, עופר, ביקרתי בתערוכה של אלכסנדר מקווין, שהייתה במוזיאון המטרופוליטן ומאוד ריגשה אותי. בעקבותיה קראתי על תוכניות התואר השני בניו יורק, ובסופו של דבר הגעתי לחוג שבו עשיתי את התואר השני ב-NYU, במחקר אוצרות והיסטוריה של האופנה. במשך התואר התמחיתי במוזיאון המטרופוליטן במשך שנתיים, ואצרתי תערוכות בגלריות של עיריית חולון, בעקבות הזמנתו של רפי וזאנה שמנהל את התרבות והאומנות בעיר. ב-2016 הזמינה אותי מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון, לאצור תערוכה. כמה ימים לפני כן נפגשתי עם שלומי אלקבץ, אחיה של רונית, כדי להתייעץ איתו כיצד לשמור על אוסף הבגדים של רונית, שנפטרה חודשיים לפני כן. הצעתי לו להפוך את האוסף לתערוכה, ומשם הדברים התגלגלו, עד לתערוכה ז'ה טם, רונית אלקבץ, שהוצגה ב-2018 במוזיאון