באחד הגיליונות האחרונים של השבועון "טיים" התפרסמה כתבה נרחבת על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. עבודת התחקיר הייתה מעולה. אישיותו של ראש הממשלה, דעותיו ואמונותיו שהתגבשו לאורך השנים כבנו של פרופסור בן ציון נתניהו, כחניך האסכולה האמריקנית, כלוחם סיירת מטכ"ל ולבסוף כשגריר ישראל בארגון האומות המאוחדות, הוצגו בדייקנות ובהגינות. מקום נרחב ניתן בכתבה לאתגרים הגורליים הניצבים בפני ראש הממשלה. המאמר מייחס לו את היכולות לעמוד בהצלחה באתגרים אלה, בתנאי – וזאת שאלת המפתח – בתנאי שיידע לבחור בדרך הנכונה כדי להיענות בהצלחה לאתגרים אלה ובראשם השלום עם הפלסטינים ושאלת אירן הגרעינית. האם הוא יבחר בפתרון כוחני, בלתי מתפשר השואב את השראתו מן "הצדק ההיסטורי" והמיתוסים של דברי ימי עם ישראל, או ילך בדרך התבונה והפשרה? את השאלה הזאת משאירה הכתבה ללא מענה אבל מדגישה שמצבו הקואליציוני מותיר בפני ראש הממשלה את כל האופציות פתוחות. מכאן כותרת המאמר ועמוד השער – "המלך ביבי". המלך הכל יכול. תקווה וסימן שאלה.

דבר תמוה לכאורה בולט בכתבה. היא עוסקת, רובה ככולה, בשאלות מדיניות החוץ של מדינת ישראל. לעומת זאת היא נמנעת מלעסוק בהרחבה דומה בבעיות הפנים ובדרך הטיפול בהן ע"י ממשלת נתניהו. אכן, בלשון הרחוב, חצי עבודה. אך לא במקרה. הטיפול בבעיות אלה היה מאלץ את הכתבים להציג את ראש הממשלה באור הרבה פחות חיובי ולחלק לו הרבה פחות מחמאות. לא במקרה, כי לכל הדעות, כולל אלו של התקשורת בארץ, זאת כתבה מוזמנת ע"י בנימין נתניהו עצמו, הרואה בתקשורת בארץ אויב ומשליך יהבו על התקשורת הזרה, היא המגרש הביתי שלו. מוזר אבל נכון. פרדוקס ביבי.

הכתבה משאירה אותנו עם תקווה וסימני שאלה. אלה האחרונים תמיד קיימים. רק דוגמות קפואות לא משאירות להם מקום. תקוות, לצערנו, לא תמיד קיימות, אך הן דרושות לקיומנו כמו מים לגופנו. המלחמות שנלחמנו וניצחנו בהן, נלחמנו עם תקווה בלב. כזאת הייתה מלחמת העצמאות, אותה מלחמה ללא סיכוי. התקווה אבדה ביום בו יצחק רבין נרצח, ומאז היא לא חזרה אלינו. במקומה קבלנו את המלך ביבי. אפילו לא מלוכה קונסטיטוציונית כי אין קונסטיטוציה והמלך כלבבו יעשה. וכמו בכל הדיקטטורות במקום תקווה מקבלים מנות גדושות של התרברבות בלשון מצוחצחת, על כוחנו כי רב, על כלכלה שאין טובה ממנה ועל ציונות של אדמה שנגזלה.
תקווה אין.

באחד הגיליונות האחרונים של השבועון "טיים" התפרסמה כתבה נרחבת על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. עבודת התחקיר הייתה מעולה. אישיותו של ראש הממשלה, דעותיו ואמונותיו שהתגבשו לאורך השנים כבנו של פרופסור בן ציון נתניהו, כחניך האסכולה האמריקנית, כלוחם סיירת מטכ"ל ולבסוף כשגריר ישראל בארגון האומות המאוחדות, הוצגו בדייקנות ובהגינות. מקום נרחב ניתן בכתבה לאתגרים הגורליים הניצבים בפני ראש הממשלה. המאמר מייחס לו את היכולות לעמוד בהצלחה באתגרים אלה, בתנאי – וזאת שאלת המפתח – בתנאי שיידע לבחור בדרך הנכונה כדי להיענות בהצלחה לאתגרים אלה ובראשם השלום עם הפלסטינים ושאלת אירן הגרעינית. האם הוא יבחר בפתרון כוחני, בלתי מתפשר השואב את השראתו מן "הצדק ההיסטורי" והמיתוסים של דברי ימי עם ישראל, או ילך בדרך התבונה והפשרה? את השאלה הזאת משאירה הכתבה ללא מענה אבל מדגישה שמצבו הקואליציוני מותיר בפני ראש הממשלה את כל האופציות פתוחות. מכאן כותרת המאמר ועמוד השער – "המלך ביבי". המלך הכל יכול. תקווה וסימן שאלה.

דבר תמוה לכאורה בולט בכתבה. היא עוסקת, רובה ככולה, בשאלות מדיניות החוץ של מדינת ישראל. לעומת זאת היא נמנעת מלעסוק בהרחבה דומה בבעיות הפנים ובדרך הטיפול בהן ע"י ממשלת נתניהו. אכן, בלשון הרחוב, חצי עבודה. אך לא במקרה. הטיפול בבעיות אלה היה מאלץ את הכתבים להציג את ראש הממשלה באור הרבה פחות חיובי ולחלק לו הרבה פחות מחמאות. לא במקרה, כי לכל הדעות, כולל אלו של התקשורת בארץ, זאת כתבה מוזמנת ע"י בנימין נתניהו עצמו, הרואה בתקשורת בארץ אויב ומשליך יהבו על התקשורת הזרה, היא המגרש הביתי שלו. מוזר אבל נכון. פרדוקס ביבי.

הכתבה משאירה אותנו עם תקווה וסימני שאלה. אלה האחרונים תמיד קיימים. רק דוגמות קפואות לא משאירות להם מקום. תקוות, לצערנו, לא תמיד קיימות, אך הן דרושות לקיומנו כמו מים לגופנו. המלחמות שנלחמנו וניצחנו בהן, נלחמנו עם תקווה בלב. כזאת הייתה מלחמת העצמאות, אותה מלחמה ללא סיכוי. התקווה אבדה ביום בו יצחק רבין נרצח, ומאז היא לא חזרה אלינו. במקומה קבלנו את המלך ביבי. אפילו לא מלוכה קונסטיטוציונית כי אין קונסטיטוציה והמלך כלבבו יעשה. וכמו בכל הדיקטטורות במקום תקווה מקבלים מנות גדושות של התרברבות בלשון מצוחצחת, על כוחנו כי רב, על כלכלה שאין טובה ממנה ועל ציונות של אדמה שנגזלה.
תקווה אין.