הרהורי כפירה | אפרים רביד, "עד 120" תל אביב
בשיח הציבורי הפוליטי נשמעות תדיר המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית" תוך הבנה שהן מייצגות קונצנזוס לאומי. כדרכו של כל קונצנזוס, ככל שמרבים להשמיעו כן ממעטים להקדיש מחשבה לתוכנו. לפיכך רצוי להעמידו מדי פעם במבחן המציאות.
מן הראוי שהמבחן הראשון יעשה מול המסמך המכונן, היא מגילת העצמאות. זו מזכירה את יהדותה של המדינה במשפט הפתיחה כאחד משלושת מרכיבי דמותה: הרוחנית, הדתית והמדינית. בהמשך מוזכר אופייה היהודי של המדינה פעם נוספת כמתבסס על תורת הנביאים. ביטוי לכך ניתן ע"י המגילה בהדגישה את עקרונות הצדק, היושר, השוויון והחופש, כיסודות עליהם תעצב המדינה את ערכיה.
עקרונות היסוד שמגילת העצמאות מניחה, מייצגים בעת ועונה אחת את תכניה של הדמוקרטיה הן כשיטת ממשל והן כתורת חיים, שהתגבשו ועוצבו תחילה בערי יוון העתיקה ולימים בארצות אירופה המערבית וארצות הברית של אמריקה. אכן, שתי פנים לדמוקרטיה. כמערכת שלטונית היא מכתיבה את קיומן, אי תלותן ועצמאותן של שלושת הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מחברי מגילת העצמאות בחרו להדגיש את פני הדמוקרטיה כתורת החיים של אזרחי המדינה הצעירה. על כן מהווה מגילת העצמאות מתווה למדינה יהודית ודמוקרטית, בה שני המרכיבים מתחברים לשלמות הרמונית.
כבר בתחילת דרכה של המדינה הצעירה, סטו האבות המייסדים מן הנאמר במגילת העצמאות. החוקה, שאמורה הייתה להיכתב לא יאוחר מן הראשון לאוקטובר 1948 לא נכתבה מעולם. המדינה נלחמה על חייה נגד צבאות ערב שבאו להשמידה. מוסדות המדינה הוקמו תוך סערת מלחמה שלא הותירה זמן ומשאבים לעיסוק בנושא כבד משקל ככתיבת חוקה. לדעת המפלגות הדתיות, גם לא היה בכך צורך שהרי יש לעם ישראל חוקה, היא תורת ישראל. כך קרה שהמלחמה נסתיימה, החוקה נקברה אך ספר התורה לא תפס את מקומה והפך לנחלתם הבלעדית של שולליה.
בהעדר חוקה הפכה פרשנות יהדותה של מדינת ישראל למונופול של הממסד הדתי. הפירוש, כך הסתבר במהרה, הסיט את יהדותה של המדינה מרוח מגילת העצמאות ומרוח תורת הנביאים והעמיד במקומה את יהדות הפולחן. כדוגמה לקרע בין הדמוקרטיה ויהדותה של המדינה, על פי מי שאימצו לעצמם את הזכות הבלעדית לקביעת צביונה, הוא בית המשפט העליון. יש לזכור שהחופש שמשטר דמוקרטי מעניק לאזרחים איננו חופש אבסולוטי. למשטר דמוקרטי דרושים חוקים להגנה בפני הקמים עליו מבית וכאלה יש לרוב. הוויתור האומלל על החוקה גרר חקיקה תוך פשרות פוליטיות, שאינה מספקת הגנה נאותה. מכאן ועד שלילת זכות קיומו של בית המשפט העליון, הדרך הייתה קצרה. שלילה כזאת מושמעת בפרהסיה מידי יום ביומו. עד כה איש לא נתן על כך את הדין. קריאות תגר על הרשות השופטת מושמעות בשם אותה תורת ישראל שאמורה הייתה לשמש לנו חוקה.
לא חסרות דוגמאות נוספות לאותו ניגוד בין הדמוקרטיה ויהדותה השולטת של המדינה. טוב יעשו משמיעי המנטרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" אם יבחנו מדי פעם את תקיפות אמירתם ויהרהרו בצורך לתקן תיקונים ובהם מתן חוקה.
הרהורי כפירה | אפרים רביד, "עד 120" תל אביב
בשיח הציבורי הפוליטי נשמעות תדיר המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית" תוך הבנה שהן מייצגות קונצנזוס לאומי. כדרכו של כל קונצנזוס, ככל שמרבים להשמיעו כן ממעטים להקדיש מחשבה לתוכנו. לפיכך רצוי להעמידו מדי פעם במבחן המציאות.
מן הראוי שהמבחן הראשון יעשה מול המסמך המכונן, היא מגילת העצמאות. זו מזכירה את יהדותה של המדינה במשפט הפתיחה כאחד משלושת מרכיבי דמותה: הרוחנית, הדתית והמדינית. בהמשך מוזכר אופייה היהודי של המדינה פעם נוספת כמתבסס על תורת הנביאים. ביטוי לכך ניתן ע"י המגילה בהדגישה את עקרונות הצדק, היושר, השוויון והחופש, כיסודות עליהם תעצב המדינה את ערכיה.
עקרונות היסוד שמגילת העצמאות מניחה, מייצגים בעת ועונה אחת את תכניה של הדמוקרטיה הן כשיטת ממשל והן כתורת חיים, שהתגבשו ועוצבו תחילה בערי יוון העתיקה ולימים בארצות אירופה המערבית וארצות הברית של אמריקה. אכן, שתי פנים לדמוקרטיה. כמערכת שלטונית היא מכתיבה את קיומן, אי תלותן ועצמאותן של שלושת הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מחברי מגילת העצמאות בחרו להדגיש את פני הדמוקרטיה כתורת החיים של אזרחי המדינה הצעירה. על כן מהווה מגילת העצמאות מתווה למדינה יהודית ודמוקרטית, בה שני המרכיבים מתחברים לשלמות הרמונית.
כבר בתחילת דרכה של המדינה הצעירה, סטו האבות המייסדים מן הנאמר במגילת העצמאות. החוקה, שאמורה הייתה להיכתב לא יאוחר מן הראשון לאוקטובר 1948 לא נכתבה מעולם. המדינה נלחמה על חייה נגד צבאות ערב שבאו להשמידה. מוסדות המדינה הוקמו תוך סערת מלחמה שלא הותירה זמן ומשאבים לעיסוק בנושא כבד משקל ככתיבת חוקה. לדעת המפלגות הדתיות, גם לא היה בכך צורך שהרי יש לעם ישראל חוקה, היא תורת ישראל. כך קרה שהמלחמה נסתיימה, החוקה נקברה אך ספר התורה לא תפס את מקומה והפך לנחלתם הבלעדית של שולליה.
בהעדר חוקה הפכה פרשנות יהדותה של מדינת ישראל למונופול של הממסד הדתי. הפירוש, כך הסתבר במהרה, הסיט את יהדותה של המדינה מרוח מגילת העצמאות ומרוח תורת הנביאים והעמיד במקומה את יהדות הפולחן. כדוגמה לקרע בין הדמוקרטיה ויהדותה של המדינה, על פי מי שאימצו לעצמם את הזכות הבלעדית לקביעת צביונה, הוא בית המשפט העליון. יש לזכור שהחופש שמשטר דמוקרטי מעניק לאזרחים איננו חופש אבסולוטי. למשטר דמוקרטי דרושים חוקים להגנה בפני הקמים עליו מבית וכאלה יש לרוב. הוויתור האומלל על החוקה גרר חקיקה תוך פשרות פוליטיות, שאינה מספקת הגנה נאותה. מכאן ועד שלילת זכות קיומו של בית המשפט העליון, הדרך הייתה קצרה. שלילה כזאת מושמעת בפרהסיה מידי יום ביומו. עד כה איש לא נתן על כך את הדין. קריאות תגר על הרשות השופטת מושמעות בשם אותה תורת ישראל שאמורה הייתה לשמש לנו חוקה.
לא חסרות דוגמאות נוספות לאותו ניגוד בין הדמוקרטיה ויהדותה השולטת של המדינה. טוב יעשו משמיעי המנטרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" אם יבחנו מדי פעם את תקיפות אמירתם ויהרהרו בצורך לתקן תיקונים ובהם מתן חוקה.