אילן דר נשאר קרוב־קרוב
עשרות רבות של תפקידים גילם אילן דר על בימות התיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה בחמישים ושמונה שנות הקריירה המצליחה שלו כשחקן – ועוד ידו נטויה. איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים? “אנחנו לא מחזיקים מעמד, הבמה מחזיקה אותנו בחיים,” הוא אומר. אילן דר קרוב־קרוב, גם בגיל שמונים וקצת.
הוא לא ידע את זה בזמנו, אבל לימים התברר שאת הקריירה שלו כשחקן החל בחוג הדרמטי של גימנסיה הרצליה, עם מורים כמו אברהם ניניו, מנחם גולן ושרגא פרידמן זכרם לברכה. שם דבק בו החיידק – בתחילה רק קינן בו בחשאי, מה שאִפשר לו לסיים את הצבא כמדריך בחיל הקשר וללכת ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, לשביעות רצון הוריו – אבל לאחר שנה בטכניון, החליט חיידק הבמה שהגיע הזמן ‘לצאת מהארון’ וגרם לדר להסתכל לאמת בעיניים. להודות בפני עצמו ובפני הוריו שהתיאטרון הוא התשוקה האמיתית שלו, ולשם פניו.
תיאטרון האוהל היה הראשון שהזמין אותו לאודישן ב-1958 להצגה ‘השבת השחורה’ של יגאל מוסינזון. “חיפשו שחקן בלונדיני, גבוה ונאה שישחק חייל אנגלי, ובהחלט עניתי על הדרישות. לגבי כשרוני כשחקן, אני בספק אם זה מה שהביא לכך שהתקבלתי, מכיוון שהייתה לי שורה אחת בלבד, ועוד באנגלית: ״one step forward״. אבל זה הספיק לו כדי להיות מאושר ולהרגיש שזו תחילתה של קריירה מופלאה. הרי גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן. ואכן, התפקיד הבא שקיבל היה כבר תפקיד ראשי בהצגה ‘תרגיל בחמש אצבעות’ שאותה ביים הבמאי האנגלי ג'ון מודי. הביקורות שיבחו, היללו וכתבו: ‘כוכב נולד’. “באותו הרגע הבנתי שמכאן הדרך היא רק למטה,” אומר דר בהומור הציני האופייני לו.
הוא לא למד משחק, אבל מיוזמתו הלך ללמוד דיקציה ופיתוח קול, לאחר שבאחת ההצגות שבהן שיחק ישב גדעון זינגר בשורה הראשונה באולם ודר שמע אותו שואל כל הזמן: ‘מה הוא אמר?’. “הרגשתי נורא, אבל הבנתי שזה סימן מבחינתי ועשיתי מעשה. בדיעבד אני מודה לזינגר על הרגע ההוא.”
ב-1962 החלה התחנה הבאה בחייו: תיאטרון חיפה. שבע־עשרה שנה היה שחקן הבית והיו לו תפקידים רבים ויפים, בהם: סימון ב‘מעגל הגיר הקווקזי’, וניה ב‘הדוד וניה’, טוזנבך ב‘שלוש אחיות’ ועוד. במהלך שנים אלו הכיר את רותי אישתו. התחתן, קיבל מלגה מ‘קרן תרבות אמריקה־ישראל’ ונסע לשנת לימודי תיאטרון מרתקת בלונדון, שם למדה רותי קורס לעיצוב תלבושות ותפאורות, והשאר היסטוריה. ב-1978 הצטרף דר לקאמרי, ששאל אותו מחיפה לתפקיד ג'ורג' שניידר בהצגה ‘פרק ב'’. הוא הגיע, התאהב ונשאר. הקאמרי נעשה תיאטרון הבית שלו ובו ביצע רפרטואר נפלא של תפקידים: ‘ייסורי איוב’, ‘כולם רוצים לחיות’, ‘אורזי המזוודות’, ‘קסטנר’ (בה גילם את אייכמן), ‘אמא קוראז’’ ועוד.
משלל התפקידים ששיחקת, יש תפקיד שאתה מחובר אליו במיוחד?
“אני אוהב כל תפקיד טוב, אבל אם צריך לבחור אחד, אז אולי את הרבסט, המאהב בהצגה ‘שירה’. נסענו עם ההצגה גם לסבב הופעות בעולם. אהבתי את הדמות ואת התגובה של הקהל אליה. אני אוהב מאוד את ‘הרביעייה’, הצגה שבה אני מופיע בימים אלה עם שלושה חברים מוכשרים ומופלאים: ליא קניג, מרים זוהר ואלברט כהן. ב‘קומה השלישית’, הצגה נוספת שרצה עכשיו בבית לסין ומבוססת על ספרו של אשכול נבו, אני משחק אבא המתאכזר לבנו. אני אוהב את התפקיד של האיש הרע. הוא מאתגר, ואני חושב שאני מצליח לגרום לקהל לאהוב את הדמות.”
מה אתה מעדיף, מחזאות מקורית או קלסית?
“מעדיף גם וגם. אבל הכי מעדיף תפקיד טוב.”
אתה נהנה לעבוד עם הדור הצעיר?
“מאוד. יש חבר'ה מוכשרים. אני מגלה שרוכשים אליי הרבה כבוד וזו הרגשה טובה. אני מנהל איתם קשר מקצועי בעיקר, ונהנה לראות את אלה שאני מאמין שיגיעו רחוק.”
מי הם הבמאים שהכי נהנית לעבוד איתם?
“טוב יש את הַיי קֶיילוּס המיתולוגי. אהבתי לעבוד עם חנוך לוין. והיום יש לנו את הפרח הזה העונה לשם גלעד קמחי. וואו כמה שהבחור הזה מוכשר. תענוג.”
מה חשוב לך בעבודה עם במאי?
“שיהיה בן אדם. שיגלה רגישות. שידע להוביל שחקן ויעודד אותו להוציא מעצמו את הדמות.”
יש לך חוש הומור ציני. זה עוזר לך בחיים?
“ראית את הממשלה שלנו בזמן האחרון? איך אפשר שלא להיות ציניים? אני אוהב לצחוק ועוד יותר להצחיק. הומור הוא כלי עבודה חשוב בחיים ועל הבמה.”
התיאטרון הוא מראה חברתית לדעתך?
“הוא יכול להיות לפעמים כזה, אבל זה לא התפקיד המרכזי שלו. תיאטרון לא יכול לעשות מהפכות, גם כשהוא נוגע בנושאים פוליטיים. אגב, שמתי לב שהמנהיגים של היום כמעט שאינם צופים בתיאטרון. התרבות מהם והלאה. לעומת שנים עברו שבהן שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק ואחרים היו פוקדים את התיאטרון באופן קבוע.”
לאחר שנים רבות בקאמרי עבר דר לשחק בבית לסין והשתתף בהצגות גם בתיאטראות נוספים. “המעבר לבית לסין הגיע עם ההצעה לשחק בטרילוגיה של הספרי: ‘חמץ’, ‘קידוש’ ו‘שבעה’ – הצגות נפלאות שנהניתי מאד להיות חלק מהן, וכמו שכבר קרה בעבר, הצצתי ונשביתי. לאחר הטרילוגיה המשכתי בבית לסין ואני שם גם היום. לא באופן בלעדי, אבל אני מרגיש שזה בית.” ואכן בבית לסין גילם דר תפקידים רבים וטובים בהצגות: ‘סתיו ימיו’, ‘המים זוכרים’, ‘שבר ענן’, ‘אנדה’ ועוד.
הקריירה שלך התפרשה על פני תחומים רבים, בהם טלוויזיה וקולנוע. מי לא זוכר את אילן מ‘קרובים קרובים’? התפקיד הזה עדיין רודף אחריך?
“זה לא ייאמן אורך החיים שיש לסדרות טלוויזיוניות. האמת שאהבתי מאוד את העבודה שעשינו. את התפקיד, את התסריט, את החברים לסט. במשך שלוש שנים צילמנו שלושים וחמישה פרקים. העבודה אז הייתה שונה לחלוטין מהיום. היום מצלמים שני פרקים ביום, לא לפני קהל חי. אנחנו עבדנו שבוע על כל פרק בחזרות לא קלות, וצילמנו מול קהל. זה נשמע, מרגיש ועובר אחרת לגמרי. כששותלים צחוק במשפטים לא מצחיקים, מרגישים את הזיוף. יותר מכך, המגע עם הקהל באולפן מוציא ממך, השחקן, תוצאה אחרת.”
מה סוד ההצלחה של ‘קרובים קרובים’?
“ראשית, היא הייתה סדרה פורצת דרך. לא היו אז סיטקומים כאלו. שנית, היו לנו כותבים מהוללים: אפרים סידון וב. מיכאל שעשו עבודה מופלאה.”
והיה גם קולנוע…
“הסרט שאני הכי גאה בו הוא ‘מיתה טובה’. סיפור אנושי על בני אדם בבית אבות ועל שאלת המתת חסד, שאני באופן אישי מתומכיה. זה סרט איכותי וחשוב ואני שמח שהשתתפתי בו. שלא לדבר על ההומו החביב ששיחקתי, תפקיד מאתגר ביותר.”
איך אתה מחליט על איזה תפקיד לוותר ועל איזה לא?
“אם אני אוהב, אני אומר כן. חשוב לי שזה יהיה מחזה או תסריט ברמה, שהתפקיד יהיה ראוי ורצוי, ושיהיה גם קצת כסף.”
מה אתה עושה כשאתה לא עובד?
“אני כל הזמן עובד, טפו, טפו, טפו.”
ספורט?
“חס וחלילה. זה לא בריא. היה לנו רופא בתיאטרון שמת במהלך משחק טניס. לא בריא. אני צועד ברגל, אבל לא כדי ללכת, אלא כדי להגיע.”
מה לגבי פרסים? חשוב לך?
“זכיתי בכמה פרסים במהלך הקריירה שלי, בהם פרס רובינא ופרס עיריית תל אביב, וב-2012 קיבלתי פרס מפעל חיים. זה נעים מאוד, אבל זה לא מגדיר אותי. היום אני כבר לא צריך פרסים כדי לדעת שאני טוב.”
אילן דר נשאר קרוב־קרוב
עשרות רבות של תפקידים גילם אילן דר על בימות התיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה בחמישים ושמונה שנות הקריירה המצליחה שלו כשחקן – ועוד ידו נטויה. איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים? “אנחנו לא מחזיקים מעמד, הבמה מחזיקה אותנו בחיים,” הוא אומר. אילן דר קרוב־קרוב, גם בגיל שמונים וקצת.
הוא לא ידע את זה בזמנו, אבל לימים התברר שאת הקריירה שלו כשחקן החל בחוג הדרמטי של גימנסיה הרצליה, עם מורים כמו אברהם ניניו, מנחם גולן ושרגא פרידמן זכרם לברכה. שם דבק בו החיידק – בתחילה רק קינן בו בחשאי, מה שאִפשר לו לסיים את הצבא כמדריך בחיל הקשר וללכת ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, לשביעות רצון הוריו – אבל לאחר שנה בטכניון, החליט חיידק הבמה שהגיע הזמן ‘לצאת מהארון’ וגרם לדר להסתכל לאמת בעיניים. להודות בפני עצמו ובפני הוריו שהתיאטרון הוא התשוקה האמיתית שלו, ולשם פניו.
תיאטרון האוהל היה הראשון שהזמין אותו לאודישן ב-1958 להצגה ‘השבת השחורה’ של יגאל מוסינזון. “חיפשו שחקן בלונדיני, גבוה ונאה שישחק חייל אנגלי, ובהחלט עניתי על הדרישות. לגבי כשרוני כשחקן, אני בספק אם זה מה שהביא לכך שהתקבלתי, מכיוון שהייתה לי שורה אחת בלבד, ועוד באנגלית: ״one step forward״. אבל זה הספיק לו כדי להיות מאושר ולהרגיש שזו תחילתה של קריירה מופלאה. הרי גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן. ואכן, התפקיד הבא שקיבל היה כבר תפקיד ראשי בהצגה ‘תרגיל בחמש אצבעות’ שאותה ביים הבמאי האנגלי ג'ון מודי. הביקורות שיבחו, היללו וכתבו: ‘כוכב נולד’. “באותו הרגע הבנתי שמכאן הדרך היא רק למטה,” אומר דר בהומור הציני האופייני לו.
הוא לא למד משחק, אבל מיוזמתו הלך ללמוד דיקציה ופיתוח קול, לאחר שבאחת ההצגות שבהן שיחק ישב גדעון זינגר בשורה הראשונה באולם ודר שמע אותו שואל כל הזמן: ‘מה הוא אמר?’. “הרגשתי נורא, אבל הבנתי שזה סימן מבחינתי ועשיתי מעשה. בדיעבד אני מודה לזינגר על הרגע ההוא.”
ב-1962 החלה התחנה הבאה בחייו: תיאטרון חיפה. שבע־עשרה שנה היה שחקן הבית והיו לו תפקידים רבים ויפים, בהם: סימון ב‘מעגל הגיר הקווקזי’, וניה ב‘הדוד וניה’, טוזנבך ב‘שלוש אחיות’ ועוד. במהלך שנים אלו הכיר את רותי אישתו. התחתן, קיבל מלגה מ‘קרן תרבות אמריקה־ישראל’ ונסע לשנת לימודי תיאטרון מרתקת בלונדון, שם למדה רותי קורס לעיצוב תלבושות ותפאורות, והשאר היסטוריה. ב-1978 הצטרף דר לקאמרי, ששאל אותו מחיפה לתפקיד ג'ורג' שניידר בהצגה ‘פרק ב'’. הוא הגיע, התאהב ונשאר. הקאמרי נעשה תיאטרון הבית שלו ובו ביצע רפרטואר נפלא של תפקידים: ‘ייסורי איוב’, ‘כולם רוצים לחיות’, ‘אורזי המזוודות’, ‘קסטנר’ (בה גילם את אייכמן), ‘אמא קוראז’’ ועוד.
משלל התפקידים ששיחקת, יש תפקיד שאתה מחובר אליו במיוחד?
“אני אוהב כל תפקיד טוב, אבל אם צריך לבחור אחד, אז אולי את הרבסט, המאהב בהצגה ‘שירה’. נסענו עם ההצגה גם לסבב הופעות בעולם. אהבתי את הדמות ואת התגובה של הקהל אליה. אני אוהב מאוד את ‘הרביעייה’, הצגה שבה אני מופיע בימים אלה עם שלושה חברים מוכשרים ומופלאים: ליא קניג, מרים זוהר ואלברט כהן. ב‘קומה השלישית’, הצגה נוספת שרצה עכשיו בבית לסין ומבוססת על ספרו של אשכול נבו, אני משחק אבא המתאכזר לבנו. אני אוהב את התפקיד של האיש הרע. הוא מאתגר, ואני חושב שאני מצליח לגרום לקהל לאהוב את הדמות.”
מה אתה מעדיף, מחזאות מקורית או קלסית?
“מעדיף גם וגם. אבל הכי מעדיף תפקיד טוב.”
אתה נהנה לעבוד עם הדור הצעיר?
“מאוד. יש חבר'ה מוכשרים. אני מגלה שרוכשים אליי הרבה כבוד וזו הרגשה טובה. אני מנהל איתם קשר מקצועי בעיקר, ונהנה לראות את אלה שאני מאמין שיגיעו רחוק.”
מי הם הבמאים שהכי נהנית לעבוד איתם?
“טוב יש את הַיי קֶיילוּס המיתולוגי. אהבתי לעבוד עם חנוך לוין. והיום יש לנו את הפרח הזה העונה לשם גלעד קמחי. וואו כמה שהבחור הזה מוכשר. תענוג.”
מה חשוב לך בעבודה עם במאי?
“שיהיה בן אדם. שיגלה רגישות. שידע להוביל שחקן ויעודד אותו להוציא מעצמו את הדמות.”
יש לך חוש הומור ציני. זה עוזר לך בחיים?
“ראית את הממשלה שלנו בזמן האחרון? איך אפשר שלא להיות ציניים? אני אוהב לצחוק ועוד יותר להצחיק. הומור הוא כלי עבודה חשוב בחיים ועל הבמה.”
התיאטרון הוא מראה חברתית לדעתך?
“הוא יכול להיות לפעמים כזה, אבל זה לא התפקיד המרכזי שלו. תיאטרון לא יכול לעשות מהפכות, גם כשהוא נוגע בנושאים פוליטיים. אגב, שמתי לב שהמנהיגים של היום כמעט שאינם צופים בתיאטרון. התרבות מהם והלאה. לעומת שנים עברו שבהן שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק ואחרים היו פוקדים את התיאטרון באופן קבוע.”
לאחר שנים רבות בקאמרי עבר דר לשחק בבית לסין והשתתף בהצגות גם בתיאטראות נוספים. “המעבר לבית לסין הגיע עם ההצעה לשחק בטרילוגיה של הספרי: ‘חמץ’, ‘קידוש’ ו‘שבעה’ – הצגות נפלאות שנהניתי מאד להיות חלק מהן, וכמו שכבר קרה בעבר, הצצתי ונשביתי. לאחר הטרילוגיה המשכתי בבית לסין ואני שם גם היום. לא באופן בלעדי, אבל אני מרגיש שזה בית.” ואכן בבית לסין גילם דר תפקידים רבים וטובים בהצגות: ‘סתיו ימיו’, ‘המים זוכרים’, ‘שבר ענן’, ‘אנדה’ ועוד.
הקריירה שלך התפרשה על פני תחומים רבים, בהם טלוויזיה וקולנוע. מי לא זוכר את אילן מ‘קרובים קרובים’? התפקיד הזה עדיין רודף אחריך?
“זה לא ייאמן אורך החיים שיש לסדרות טלוויזיוניות. האמת שאהבתי מאוד את העבודה שעשינו. את התפקיד, את התסריט, את החברים לסט. במשך שלוש שנים צילמנו שלושים וחמישה פרקים. העבודה אז הייתה שונה לחלוטין מהיום. היום מצלמים שני פרקים ביום, לא לפני קהל חי. אנחנו עבדנו שבוע על כל פרק בחזרות לא קלות, וצילמנו מול קהל. זה נשמע, מרגיש ועובר אחרת לגמרי. כששותלים צחוק במשפטים לא מצחיקים, מרגישים את הזיוף. יותר מכך, המגע עם הקהל באולפן מוציא ממך, השחקן, תוצאה אחרת.”
מה סוד ההצלחה של ‘קרובים קרובים’?
“ראשית, היא הייתה סדרה פורצת דרך. לא היו אז סיטקומים כאלו. שנית, היו לנו כותבים מהוללים: אפרים סידון וב. מיכאל שעשו עבודה מופלאה.”
והיה גם קולנוע…
“הסרט שאני הכי גאה בו הוא ‘מיתה טובה’. סיפור אנושי על בני אדם בבית אבות ועל שאלת המתת חסד, שאני באופן אישי מתומכיה. זה סרט איכותי וחשוב ואני שמח שהשתתפתי בו. שלא לדבר על ההומו החביב ששיחקתי, תפקיד מאתגר ביותר.”
איך אתה מחליט על איזה תפקיד לוותר ועל איזה לא?
“אם אני אוהב, אני אומר כן. חשוב לי שזה יהיה מחזה או תסריט ברמה, שהתפקיד יהיה ראוי ורצוי, ושיהיה גם קצת כסף.”
מה אתה עושה כשאתה לא עובד?
“אני כל הזמן עובד, טפו, טפו, טפו.”
ספורט?
“חס וחלילה. זה לא בריא. היה לנו רופא בתיאטרון שמת במהלך משחק טניס. לא בריא. אני צועד ברגל, אבל לא כדי ללכת, אלא כדי להגיע.”
מה לגבי פרסים? חשוב לך?
“זכיתי בכמה פרסים במהלך הקריירה שלי, בהם פרס רובינא ופרס עיריית תל אביב, וב-2012 קיבלתי פרס מפעל חיים. זה נעים מאוד, אבל זה לא מגדיר אותי. היום אני כבר לא צריך פרסים כדי לדעת שאני טוב.”