בוחרת בטוב  

סיפורה של לאה פוגל טובל

היא נישאה לגבר נכה וטיפלה בו במסירות, ורק לאחר מותו, כששלושה חברים שונים המליצו לה בנפרד על אותו גבר, היא פגשה בשותף ראוי לפרק ב'. יש להם ביחד שישה ילדים, עשרים וארבעה נכדים ובית שמח. היא מודה יום-יום על שבחרה לעבוד בבית שבהוד השרון ומקווה שנשקיע אנרגיות באהבה ולא בשנאה.

"גדלתי בבני ברק, בחלק הציוני-דתי, בזרם של בני עקיבא. זה היה בית דתי אך לא קיצוני, שאחד הערכים שלו היה אהבת הזולת. אף שהוריי היו ניצולי שואה הם דבקו בטוב שבחיים, והבית היה חם ופתוח.

היינו שתי בנות. לצערי אחותי נפטרה בגיל צעיר ממחלת הסרטן, ונותרתי בת יחידה. הוריי מעולם לא שיתפו במה שעברו. הצלחתי לדלות מעט פרטים על מה שעברה אימי רק בערוב ימיה, כשהבן שלי יצא למסע בפולין.

למדתי בבית ספר יסודי דתי ובתיכון דתי בבני ברק, אהבתי את המסגרת, הייתי ילדה נוחה וחברותית, ויש האומרים נאה מאוד, ותמיד הייתי מוקפת בחברים."

רצית ללמוד סיעוד, מדוע ויתרת?

"את השירות הלאומי עשיתי בבית חולים שיבא. הייתי אמורה לשרת שנה, אך היא התארכה לשנתיים וחצי. נהניתי מכל רגע.

התחלתי במחלקה הנוירוכירוגית, אחר כך עברתי למחלקת עיניים ולמחלקת אף אוזן וגרון והמשכתי במחלקת לב, לצידו של פרופסור דני גור. אומנם לא עבדתי כאחות, אבל סייעתי בכל דרך, והרגשתי שזה הייעוד שלי.

כשרציתי ללמוד סיעוד, הוריי שדעתם הייתה מאוד דומיננטית בחיי שיכנעו אותי לוותר, אמרו שבמקצוע הזה ישנן התמודדויות לא פשוטות. אני משערת שכאן נכנסה טראומת השואה, הם חשו שצריך לעטוף אותי ולשמור עליי, ולכן במקום סיעוד למדתי סוציולוגיה וקרימינולוגיה בבר אילן."

התחתנת עם גבר נכה צה"ל , שתפי

"מוטי, בעלי הראשון, היה אח של חברה ונכה צה"ל, כך הכרתי אותו. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא היה מגובס מכף רגל ועד הצוואר ונעזר במקל, לא בדיוק נתוני פתיחה אידיאליים, ועם זאת הוא לא הרתיע אותי ושבה את ליבי. האופטימיות שבו ופניו הקרינו אור.

הוריי לא התלהבו בהתחלה, הם ראו את הפן הטיפולי שיכול היה להגדיר את מערכת היחסים שבינינו, אבל כאן עמדתי על שלי, וכעבור שנתיים נישאנו. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים: אלעד, שירן ורועי. ההתמודדות עם הפציעה לא הייתה קלה, הילדים גדלו בצל אבא כאוב מאוד. הוא לא היה מסוגל לסייע לי בעבודות השונות, ביקורים וטיפולים בבתי חולים היו חלק משגרת חיינו, ועם זאת בבית תמיד הייתה שמחה, היה חום והרבה מוזיקה.

בגיל ארבעים מוטי הפך את תחביבו, את השירה, למקצוע, נהיה זמר של מוזיקה חסידית והופיע באירועים (בעיקר בר מצוות) בנוסף להיותו סוכן נסיעות, ואני הייתי מתלווה אליו כדרך קבע."

היום אנחנו עדים לאטימות שמאפיינת את משרד הביטחון בטיפול בנכי צה"ל, גם אתם נתקלתם בקשיים?

"מוטי נפצע בשירותו הצבאי, קורה נפלה על גבו ושברה לו ארבע חוליות. שנים נלחמנו במשרד הביטחון, נאלצנו להיעזר בעורכי דין ועברנו אין־ספור ועדות. ההשפלות האלה, המאבקים המיותרים, אני חושבת שזה מחדל מתמשך, הרי אף אחד אינו בוחר להיות מוגבל ונכה, זה עוול שחייב להשתנות."

יום בהיר אחד הכול נקטע

"כשמוטי היה בן חמישים הוא סבל מכאבים חריגים, בירור קצר לא הותיר ספק או מקום לאופטימיות, סרטן אלים התפרץ בעמוד השדרה.

הלכנו לרופאים, לרבנים, אבל לאחר שלושה חודשים הכול נגמר. ברגעים כאלה אתה מוקיר שוב ושוב את האנשים שמקיפים אותך, בעיקר את הילדים, החתן והכלות. לא עזבנו אותו לרגע, הייתי לצידו בבית חולים, השתדלתי להיות בשבילו עד הנשימה האחרונה. למזלי, הילדים שלי העניקו לי כוח להתמודד עם האובדן הפתאומי, ועל כך תמיד אהיה אסירת תודה.

לאחר שלוש שנים שבהם קיבלתי תמיכה מהילדים ומהחברים הקרובים, חברותיי הטובות אמרו לי שהגיע הזמן לחשוב על פרק ב', הרי לא טוב היות האדם לבדו."

כיצד מגיעות הצעות לאישה מסורתית?

"בדרך כלל דרך מכרים או מחברים בקהילה. יום אחד חברה טובה מספרת לי על בחור נפלא שקיבל את הטלפון שלי ואמור ליצור עימי קשר. לא עברו מספר ימים וחברה אחרת מספרת לי על אלמן מקסים שראוי לי, ובמקביל אני מקבלת הודעה מחברה שלישית על גבר מיוחד. בדיעבד התברר שהנמען של שלוש ההצעות היה יוסי, בעלי השני."

פרק ב' שונה מפרק א'?

"לחלוטין. אנחנו אנשים בוגרים, כל אחד מאיתנו התמודד עם חיים שלמים בנפרד, ועם זאת השכלנו ליצור שפה משלנו, חיים חדשים שמבוססים על הנדוניה שכל אחד מביא.

יש לנו ביחד שישה ילדים ועשרים וארבעה נכדים (ואחד שעדיין לא נולד). בפעם השנייה זכיתי בגבר בעל נתינה אין־סופית, מסור ואהוב, שאוהב את ילדיי ומפרגן לי. אחרי שנים רבות שבהן עול הבית והמשפחה נפל על כתפיי, יש לי שותף שווה. רכשנו ביחד בית גדול המאפשר לארח את המשפחה הגדולה.

יוסי עובד במשרד הביטחון בתפקיד בכיר וחסוי. אנחנו מרבים לטייל, לארח את הילדים ולשמוח במזל שלנו – פרק ב' מוצלח."

שנים התמודדת עם עודף משקל, מה השתנה?

"תמיד הייתי אישה מלאה, אך בשלב מסוים פרקתי עול. אהבתי לבשל ולארח ועליתי במשקל. עשיתי דיאטות רבות, אבל רק לאחר שמוטי נפטר החלטתי שזה הזמן להשקיע בעצמי. עברתי ניתוח לקיצור קיבה והורדתי ארבעים קילוגרמים. הניתוח לכשעצמו אינו מספיק, צריך לשנות את הרגלי התזונה, וכך עשיתי."

את מזכירה במרפאת העצמאים בבית זה ארבע וחצי שנים, מהי תרומתך?

"הכרתי את מיכל, מנהלת שירותי הרפואה שבבית, במקום העבודה הקודם שלי. יום אחד היא יצרה איתי קשר והציעה לי להצטרף לצוות המרפאה שבבית.

לשמחתי לא עבדתי באותה תקופה, וכבר למוחרת במהלך הריאיון עם מנכ"ל הבית, שאולי, הוא הודיע לי שהתקבלתי. אולי זה יישמע קלישאתי, אבל אני מודה יום-יום על הבחירה שלי והעובדה שבחרו בי. זה בית עם כל כך הרבה אהבה בין הצוות לדיירים ובין חברי הצוות. עבדתי בכמה מקומות, מעולם לא הרגשתי כל כך טוב.

כמזכירה של מרפאת העצמאיים אני משתדלת לסייע בכל דבר, למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות, להכיל, להקשיב ולבצע את עבודתי בחיוך ובשלווה. כשדייר יוצר מסופק ומחויך, זה השכר לעמלי. אני מקווה שהדיירים יודעים שיש על מי לסמוך ולמי לפנות. אני גם גאה לספר שדיירי הבית בחרו בי כעובדת מצטיינת."

מהם התחביבים שלך?

"אני אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל, מאוד אוהבת לבשל ולארח ושמה דגש על עיצוב על השולחן. הוצאתי לאור (בהוצאה עצמית) שני ספרים בנושא, על שולחנות שעיצבתי."

תוכניות לעתיד?

"אני חוגגת שישים ושלוש שנים, ומקווה להמשיך ולעבוד כאן עוד שנים רבות. אני גם מקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה קלה יותר מקודמתה, וברמה הלאומית שנשקיע את האנרגיות שלנו באהבה ולא בשנאה, זה יבטיח עתיד טוב יותר לכולם."