להסתכל על החיים בפרופורציות נכונות

“נולדתי ברמת גן והתחנכתי בשכונת בורוכוב הוותיקה בגבעתיים על ברכי הזרם הסוציאליסטי. הלהט של תנועת הפועלים היה כה חזק באותם ימים – שנות החמישים של המאה הקודמת – עד כדי כך שקבוצת ילדים, ואני בהם, החליטה לעבור לחיות בקיבוץ. עשר שנים חייתי כילדת חוץ בקיבוץ חולדה, הייתי אז בת ארבע־עשרה. שם סיימתי את לימודיי, שם הכרתי את מי שלימים יהיה בעלי, ושם גם נולדה עמית, בתי הבכורה.”

“הקשר עם ההורים היה הדוק ומצוין. ההורים היו מעורבים בחיי ובחיי הקהילה בקיבוץ. הם ביקרו אותי כשהתאפשר, באו בחגים ובשבתות, וגם הכירו את חברי הקיבוץ.”

עברו שנים ובסופו של דבר חזרת לחיות בעיר. מדוע נגמר הרומן עם הקיבוץ?

“כשעמית נולדה היה לי קשה להתרגל אל הטיפול המשותף ואל הלינה המשותפת. לא יכולתי לשאת את הרעיון שבתי התינוקת לא תישן או תשהה לידי במהלך הלילה, אז החלטנו לעזוב.”

אילנה כאמור עזבה את הקיבוץ וחזרה עם משפחתה הצעירה לגור ברמת גן. רעות, בת הזקונים, נולדה, ופרק חדש נפתח בחייה של אילנה. בגיל שלושים וחמש הרגישה שהגיע הזמן לעשות משהו נוסף חוץ מלהיות אימא ומצאה משרה בביטוח לאומי בתחנת ייעוץ לקשיש. “זאת הייתה אומנם עבודה משרדית ובאותו זמן לא ידעתי זאת, אבל מרגע זה ואילך חיי החלו לסוב סביב אנשים מבוגרים וקשישים. עשר שנים עבדתי בתחנת הייעוץ ומשם עברתי לנהל את מרכז היום לקשיש ברמת גן. המרכז לקשיש היה הראשון מסוגו בארץ, בשעתו זה היה רעיון חדשני לגמרי. את המודל הביא מחו“ל ד“ר רבינוביץ. הוא יזם את הקמת המרכז ואני ניהלתי אותו בעזרת צוות חם ואוהב.”

“המרכז לקשיש הוא מסגרת חברתית־תפעולית המיועדת לקשישים המרותקים לביתם בגלל מחלה או אירוע טראומתי. עד אותה תקופה קשישים אלה נשארו בביתם ללא התייחסות הולמת מצד המערכת. המרכז ברמת גן שימש להם בית שני. הצוות ואני דאגנו לתכנים ולפעילויות. הם היו מגיעים בבוקר בהסעה מיוחדת וחוזרים לביתם אחר הצהריים, לאחר ששהו במרכז רוב שעות היום ולאחר שקיבלו ארוחת בוקר וצהריים. צוות רב־תחומי שכלל מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים טיפל בהם ודאג לרווחתם מכל בחינה אפשרית. מורים העבירו שיעורי העשרה, מדריכים הפעילו חוגים ופעילויות יצירתיות, הכול נעשה כדי להחזיר לאנשים הללו את חדוות החיים ולתת להם סיבה טובה לקום בבוקר.”

במשך עשרים שנה יצרת מקום מלא תקווה לאנשים מרותקים, נתת להם בית שני. מה את מרגישה שהתפקיד הזה נתן לך, לאילנה?

“מקום העבודה הזה היה בשבילי האוניברסיטה של החיים. שם הבנתי איך להסתכל על החיים בפרופורציות הנכונות. הפרופורציות האלה, אגב, עזרו לי לא פעם להתגבר על משברים בחיי. שם ראיתי איך אנשים שברגע אחד חרב עליהם עולמם, שהיו עובדים ורצים ומתפקדים ומנהלים אורח חיים רגיל ושגרתי כמו כולנו, פתאום חלו ולא יכלו לתפקד יותר. המרכז היה להם בית חם עם הרבה אהבה ויחס. זה נותן מבט אחר לחיים, הנתינה הזאת העניקה לי הרבה מאוד סיפוק.”

אחרי עשרים שנה במרכז ובגיל שישים וארבע הרגישה אילנה שדי, שהיא מיצתה את עצמה והגיע הזמן לפרוש, ואולי לשים קצת את עצמה במוקד תשומת הלב. היא נסעה לסין לחודש ימים להתאוורר קצת, אולם מייד כשחזרה כבר חיכה לה האתגר הבא.

“כשחזרתי פנו אליי מהנהלת ויצ“ו ברמת גן, סניף שהייתי פעילה בו הרבה שנים, וביקשו ממני, מאחר שאני באה מהתחום, שארכז את מועדון הגמלאים שלהם. ביקשתי שלושה חודשי ניסיון ונשארתי שבע־עשרה שנה. באותה תקופה כבר גרתי בכפר סבא. האוטו נסע מעצמו שלוש פעמים בשבוע לרמת גן.”

במשך שבע־עשרה שנה ניהלה אילנה בהתנדבות את מועדון הגמלאים. כשהתחילה ביקרו במועדון חמישה־עשר איש בלבד. תחת שרביטה הלך והתרחב מעגל המשתתפים והגיע בשיאו לשמונים גמלאים שפקדו את המועדון ונהנו מכל מה שהיה לו להציע: “המועדון שימש מקום מפגש חברתי וביתי לכל באיו. הצוות ואני דאגנו לספק להם תכנים ופעילויות מכל תחום ובכל נושא אפשרי: חוגים, הרצאות, טיולים, חגגנו יחד ימי הולדת וחגים. הייתה הרגשה של שמחה ושל בית חם. נהניתי מכל רגע, נהניתי מהעשייה ומהנתינה.”

בינואר 2017 עשתה אילנה שינוי נוסף בחייה. היא עברה להתגורר בבית בהוד השרון, “הגעתי בדיוק ברגע המתאים, ברגע שהבנתי שאני מפסיקה להיות פעילה ברמה שהייתי רגילה אליה. הגעתי לגיל שמונים והגוף התחיל לאותת לי, אז עלתה המחשבה שצריך להתחיל לשקול מעבר לדיור מוגן. הייתי זקוקה לביטחון שמקום כזה מספק. לאחר מחקר שוק רציני ובתמיכתן המלאה של שתי בנותיי, הגעתי למסקנה שרשת ‘עד 120’ היא המקום הטוב ביותר עבורי. ההחלטה על הבית בהוד השרון הייתה קלה ומהירה. ההתארגנות עצמה לקראת המעבר – זה מה שהיה קשה”.

“לא קל להיפרד מדירה גדולה ומרווחת ולעבור לדירת קטנה הרבה יותר, וזה גם לא פשוט להיפרד מחלק גדול של כל החפצים שאת אוספת במהלך חייך, נקשרת אליהם והם חלק מזהותך, זה קשה, אבל סידרתי לי פה פינת חמד עם הרבה אווירה והתרגלתי מהר מאוד.”

מאחר שרוב חיי הבוגרים עבדתי בחברתם של אנשים בגיל השלישי, הרבה דברים היו מוכרים לי. הקושי שלי היה אחר. לפתע פתאום מצאתי את עצמי בצד השני, בצד המקבל. צד שלא חוויתי אותו על בשרי באופן הזה. תמיד הייתי בעמדה של זו שנותנת, זו שמעניקה. רק בשביל לסבר את האוזן, נכנסתי לבית בינואר ועד יולי עוד נסעתי מפה למועדון ברמת גן, אז אפשר להבין כמה קשה לעבור מהצד הנותן לצד המקבל, אבל לאט־לאט הבנתי שזו הדרך, שאין מה לעשות וזו דרכו של עולם. יש לי כאן חברים שעזרו לי להתארגן, דאגו לי והיו לי לעוגן, ואני עשיתי סוויץ‘ בראש והפכתי להיות יותר פעילה ומעורבת. העשייה והמעורבות הן אלה המעניקות בסופו של דבר את תחושת הביתיות. אני חברה בוועדת התרבות של הבית ותורמת מהידע ומהניסיון שלי בתחום, וביתר הזמן נהנית ממה שהבית נותן: משתתפת בחוג רקמה ובפיסול קרמי, נהנית מאוד מחוג כתיבה יוצרת – לאחרונה גיליתי שאני אוהבת מאוד לכתוב. מתעמלת, משחקת רמיקוב, וכמעט בכל ערב הולכת להאזין להרצאה היומית. מצאתי כאן צוות מעולה שעוטף את הדייר ושחשוב לו לתת את היחס הטוב ביותר שאפשר. יש פה את כל השירותים שצריך ואין צורך לצאת מהבית. כאן בהוד השרון מצאתי את המקום המתאים לי ביותר, זה הבית שלי, זו המנוחה והנחלה.”