לגמרי הגברת הראשונה

"עזבי את התואר 'הגברת הראשונה'. נורא צפוף שם במקום של ההגדרה הזאת," אמרה לי יונה אליאן כשפתחתי את הריאיון איתה בשאלה איך ההרגשה להיות הגברת הראשונה. עם כמות האהבה האין־סופית והבלתי מתכלה שהיא מקבלת מהקהל כבר שנים רבות, אין פלא שהיא לא צריכה חותמת איכות של שום הגדרה, פרס או מבקר. את המקום הראשון, כשחקנית המבוקשת, העסוקה, המצליחה האהובה בישראל, אף אחד לא יכול לקחת ממנה, למרות הצפיפות.

גם היום, כשהיא בת שישים ושש אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. היא לא רק אישה יפה, היא מהפנטת. יש בה שילוב מיוחד של אישיות כובשת, קול נעים ודיבור מתנגן ומתערסל. שעה וחצי של שיחה עם יונה אליאן, מלכת התאטרון הישראלי, השאירו טעם של עוד. מה שקטע אותנו הייתה התזכורת להתכונן לצאת לתאטרון –קודש הקודשים.
בימים אלה היא מופיעה בהצגה 'ביבר הזכוכית' ב'בית לסין', תאטרון הבית שלה ("הופענו כבר בלמעלה משמונים הצגות ועדיין אי אפשר להשיג מקום"),מביימת את המופע המשותף של בעלה ששי קשת, ודוד ד'אור ("מאתגר ומהנה בטירוף"), וכותבת גם את קטעי הקישור, מופיעה בסדרת הטלוויזיה המצליחה 'סברי מרנן', מטפלת במכירת הבית הגדול והיפהפה שלה ברמת אביב )"הילדים עזבו, יש יותר מדיי חדרים ריקים"(ותרה אחר דירה ביפו, עיר הולדתה, אליה רוצה לחזור ("סוגרת מעגל. מרגש אותי. אין כמו יפו").
יונה אליאן טורפת את החיים ללא הפסקה, עייפה כל הזמן, אך מאושרת מכל שנייה.

מהם שלושת הדברים האהובים עלייך בתאטרון?
"חזרות. אוהבת את החיפוש, את הלא נודע, את הניסיונות. זה תהליך מדהים לגלות את הדמות, את הסיפור. ויש גם את הקריאה הראשונה, שהיא שונה לגמרי מקריאה עצמית בבית. הדמויות פתאום מקבלות שחקנים, מגלים את המחזה. יש בזה קסם גדול. וכמובן את ההצגה הראשונה.

אחרי שבועות של חזרות, המגע עם הקהל הופך את זה לדבר האמתי. זה הרגע שההצגה נולדת באמת. אבל בכל פעם מחדש יש את התחושה הזאת של הפעם הראשונה."

מה היית משנה?
"את הנסיעות. רק בישראל יש את המנהג הזה שהתאטרון מגיע לאנשים. בכל העולם אנשים מגיעים לתאטרון, וזה הדבר הנכון. יש משהו מטלטל במובן השלילי בנסיעות הללו. זה יוצר שחיקה מיותרת, לא בריא להצגה ולא נכון מבחינת התפישה. כל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, סובלים מזה."

במה תעדיפי לשחק, במחזה מקורי או בקלסי?
"תלוי במחזה. לכל אחד מהם יש את הקסם שלו. מחזאות ישראלית מדברת מאוד אל הקהל. היא נוגעת בנושאים מוכרים שהם חלק מחיינו. החיבור של הצופה מיידי ויש בזה יופי מסוג מסוים. קלסיקה לעומת זאת דורשת תהליך של חיבור מצד הצופה אל התקופה ואל הסיפור. הקהל צריך קצת יותר להתאמץ. עם זאת, קלסיקה עוסקת בדרך כלל בערכים אנושיים אוניברסליים שכל אחד יכול להתחבר אליהם."

כמו הדמות של אמנדה האם שאת משחקת עכשיו ב'ביבר הזכוכית'?
"כן. זו דוגמה טובה. מדובר בדמות מורכבת מאוד, שנויה במחלוקת, הקהל מנהל איתה יחסי אהבה – שנאה או שאולי כעס היא המילה הנכונה, אבל במהות שלה הדמות הזאת קרובה לכל אם, לא רק בישראל, אלא בעולם. המחזה מגרה את העצבים החבויים והרגישים במערכת היחסים המורכבת של הורים וילדים וקשה שלא להגיב לזה."

ואיזו אימא את?
"לגמרי אימא אווזה. אני תמיד מאחורי ילדיי כשהידיים מושטות קדימה, מוכנות לתפוס אותם.

השתמשת באינסטינקטים האימהיים שלך בתפקידים שעשית?
"תראי, בתהליך עבודה של כל תפקיד, שחקן מחלץ ושולף מנבכי נשמתו את המאפיינים שיש בו שרלוונטיים לדמות, ומעצים אותם. אני מאמינה שבכל אחד מאתנו יש קצת מכל דבר: נדיב וקמצן, חזק וחלש וכן הלאה. תהליך החיפוש שנעשה בחזרות הוא בדיוק זה. לאתר את התכונה הנדרשת עמוק בפנים, ולתת לה את הבמה, לתת לה לגיטימציה להשתלט. בתפקיד של אמנדה בהחלט התחברתי לאינסטינקט האימהי של הגנה בכל מחיר על הילדים. זה עזר לי להבין את הדמות."

איזו תכונה התקשית למצוא בך?
"רוצחת. כשהייתי צריכה לשחק אישה שרצחה את בעלה בהצגה 'פלדה', עברתי ימים קשים מאוד. לא ידעתי מאיפה להביא את זה. לא מצאתי בתוכי את הרגש הזה שמאפשר לעשות מעשה כזה. הרגשתי אבודה בהיעדר המשענת הפנימית הזאת שמעניקה אותנטיות לתפקיד. לא עזר שהייתי בכלא, שישבתי עם אישה שרצחה את בעלה. ניסיתי להרגיש את זה אצלה, כלום לא עבד. עד שיום אחד התבהרה לי התובנה שהרגש הזה אכן נמצא אצלי. חשבתי לעצמי שאם מישהו יאיים על אחד מילדיי ויעמיד אותו בסכנת חיים, אני לגמרי מסוגלת להרוג אותו. שם מצאתי את היכולת הזאת אצלי. מהמקום הזה הצלחתי להתחבר רגשית, ומכאן ואילך העבודה זרמה והתפקיד הזה הפך לאחד טובים שעשיתי."

איך את לומדת טקסט?
"זיכרון אסוציאטיבי. אני משחקת כמה פעמים את הסצנה כאשר אני מחזיקה את הדף ביד, ואני יודעת את הטקסט. המוח שלי כבר כל כך מתוכנת ללמוד טקסטים ולמדר אותם. לפעמים אני משחקת בשלוש הצגות יחד, מצלמת סדרה ועושה חזרה להנחיה. אף פעם לא התבלבלתי בטקסטים למרות העומס. כאילו לכל דבר יש את המגירה שלו במוח. לעתים קורה שאני לא משחקת חודש בהצגה, הטקסט שלה נשאר 'מאופסן' במגירת הזיכרון, וכשמגיע היום, נפתחת המגירה, הטקסט נשלף והוא דוחק אחורה את כל היתר. לאחר שהצגה יורדת, המוח באופן עצמאי עושה delete על הטקסט ויותר אני לא זוכרת מילה. הוא כאילו מפנה מקום למלא את המגירה מחדש. לעומת טקסטים – פרצופים ושמות הם כבר סיפור אחר. אנשים ממש נעלבים ממני. קשה להם להבין כיצד מי שמסוגלת לזכור כזאת כמות של טקסט, לא בהכרח זוכרת דברים אחרים. לצערי, לא אני תכננתי את המכונה המופלאה הנקראת מוח האדם."

בישראל יש יותר צופי תאטרון מצופי הכדורגל. איך את מסבירה את זה?
"לחוויה שיש בתאטרון אין תחליף. המגע הבלתי אמצעי בין הקהל לשחקן, הקסם הזה שקורה לצופה, החושים המעורבים, העומק, המשמעות… בכל אלה יש משהו שעונה על צורך מאוד ראשוני ובסיסי. כשאנשים צופים בבלט או בקונצרט הם צופים במופע שיכול להיות טוב או פחות טוב. בתאטרון אנשים עוברים תהליך, הם שותפים נסתרים למה שמתרחש על הבמה."

לאיזה כיוון צועד התאטרון הישראלי?
"הייתי רוצה לראות שההפרדה בין התאטרון הרפרטוארי לבין התאטרון המסחרי חוזרת למקומה הטבעי. היום הכול מעורבב. תאטרון רפרטוארי מפיק הצגות מסחריות וזה יוצר אנומליה מקצועית. זה לא בריא בשום היבט, בטח לא לשחקנים."

מה יש לך לומר למירי רגב?
"שתילחם בשבילנו, לא בנו. אנחנו מאותו הצד של השולחן. גם אנחנו רוצים לראות את התרבות הולכת ומתחזקת במרכז ובפריפריה. הביקורת היא על הדרך שלה. אני אומרת לה שתיזהר לא להרוס את מה שיש על חשבון מה שהיא רוצה שיהיה. יש לנו תרבות עשירה ויפה בארץ, צריך קודם כול לשמור עליה ונוסף על כך לעשות תכניות הרחבה, לא החרבה…"

מזל טוב. השנה קיבלת פרס מפעל חיים. מרגש?
"האמת שמאוד. תמיד קיבלתי פרסים מהקהל, זה הפרס החשוב לי. המחויבות שלי היא רק אל הקהל שלי. אלה שבאים, צוחקים, בוכים, מריעים, שולחים לי מכתבים ומסרונים, ומגיעים אליי אל מאחורי הקלעים לשבח ולהחמיא. הביקורת והאקדמיה נשארו איך שהוא מחוץ למערכת היחסים הזאת עד היום. וגם אם בהתחלה זה נראה לי לא כל כך חשוב, כשעמדתי על הבמה, היה מרגש ביותר, אי אפשר להישאר
אדישים למחווה שכזאת."

מה המוטו שלך בחיים?
"לחיות את הרגע. רוב האנשים עסוקים רוב הזמן במה שהיה או במה שיהיה ומפספסים בדרך את מה שקורה עכשיו, את הרגע. קחי למשל את הרגע הזה שאנחנו מדברות. להיות בו, להרגיש אותו, ליהנות מהשיחה. זה לא פשוט לסגל את היכולת הזאת, ואני כל הזמן עובדת על עצמי להיות נוכחת בכל מה שאני עושה."

מה זה בשבילך אושר?
"לדעת להעריך את הרגע. בסופו של דבר החיים מורכבים מכל אותם רגעים, ואם לא שמתי לב שטוב לי ברגע הזה וברגע ההוא, כי תשומת הלב שלי נתונה לדברים אחרים, אז איך אדע שאני מאושרת?"

על מה לא תסלחי?
"כשמשקרים לי. אני יודעת להתמודד עם אמת לא נעימה. משגע אותי כשמשקרים. אין לי כלים להתמודד עם זה."

מה היא הצלחה בשבילך?
"הגשמה של הייעוד שלי. לדעת שעשיתי הכי טוב שאני יכולה עבור עצמי ועבור הסביבה הקרובה החשובה לי. אם עשיתי בחיי מה שרציתי ואני אוהבת את זה – הצלחתי."

עד כמה חשוב לך שיאהבו אותך?
"כשהייתי צעירה היה חשוב לי מאוד. היום אני כבר בגיל החכם. זו אחת הפריווילגיות היחידות של התבגרות– הבגרות שבאה עם הגיל. היום, לא רק שאני לא מרגישה צורך לרצות את כל העולם, אני גם מוצאת את עצמי מרחיקה ממני אנשים שלא נעימים לי, ובוחרת עם מי כן ועם מי לא להיות. האושר הזה מאפיל אפילו על הקמטים…"

להיות יפה כל כך זו מתנה?
"ממרומי גילי התשובה היא כן. כשהייתי צעירה נלחמתי להוכיח שאני יותר מיפה. שאני מוכשרת, חכמה, טובה."

איזה תפקיד את חולמת עוד לעשות?
"אף פעם לא חלמתי על תפקידים ולא רדפתי אחריהם. הם תמיד הגיעו אליי. אולי דווקא בגלל שאני לא לוחצת–הם באים."

עם איזה שחקן היית רוצה לעמוד על אותה במה?
"מרלון ברנדו. וואו."

יש מישהו קצת יותר נגיש ממנו?
"ג'ק ניקולסון יהיה תחליף ראוי." לתשומת לבך, ניקולסון, יונה אליאן שלנו מחכה לך…