כאילו נפרדנו לשעה

החברות של שושי אייזיק וורדה קריסטל התחילה בכפר סבא, כשהיו כבנות שלוש־עשרה. החיים אומנם הפרידו ביניהן, אבל הן גילו זו את זו בהפתעה ומחדש בבית עד 120 שבהוד השרון, ומאז הן ממשיכות מאותה נקודה.

כששושי אייזיק הייתה בת שתיים־עשרה וחצי היא עלתה מרומניה לרמת גן עם הוריה. שושי לא דיברה מילה בעברית, ולאחר כשלושה חודשים היא ובני משפחתה עברו לכפר סבא. ורדה קריסטל, בת גילה, התגוררה בשכנות. כששתי הנערות נפגשו, הן הרגישו בנוח, התקרבו זו לזו ורקמו חברות של ממש. "ורדה היא דמות מאוד משמעותית בחיי, היא הייתה החברה הראשונה שלי בישראל," אומרת שושי. "היא צירפה אותי לנוער העובד, ישנו זו אצל זו ודיברנו כל הלילה על משמעות הגורל והמקריות בחיים, נושאים שעליהם אנחנו מדברות גם היום. לורדה היו ספרי אסטרונומיה, ובערבים השתרענו על הדשא בחצר, הבטנו בכוכבים וניסינו לזהות אותם."

"אני לא זוכרת שבמשך חצי שנה לא דיברת עברית, אבל זוכרת שהסתדרנו מצוין," אומרת ורדה. ושושי עונה לה בחיוך, "הבנתי הכול, אך לא דיברתי עד שלא הייתי בטוחה לגמרי בעברית שלי, ובאמת הסתדרנו טוב. אני נזכרת," היא מוסיפה, "שהספר הראשון שקראתי בעברית היה 'אהבת ציון', שכתב בשפת התנ"ך הסופר אברהם מאפו. שלוש פעמים קראתי עד שהבנתי אותו, ומי נתנה לי אותו? ורדה!"

לאחר שנתיים וחצי עברה משפחתה של שושי למושב נווה ירק. "אבי," כך היא מספרת, "היה אידיאליסט, שטען שאין מדינה ללא חקלאות." גם משפחתה של ורדה עברה מכפר סבא לתל אביב ודרכיהן נפרדו לתקופה קצרה, אך לאחר שירותן הצבאי המשיכה החברות העמוקה והטובה שלהן. לפני כארבעים שנה הקשר נותק, והן לא התראו. שבעים שנה אחרי תחילת החברות העמוקה, מצאו שתי החברות זו את זו בשנית ובהפתעה בבית עד 120 שבהוד השרון.

כיצד זה קרה?

"בעלי ואני גרים בבית עד 120 בשש וחצי השנים האחרונות," מספרת שושי. "המקום נראה לנו טוב ואיכותי וקרוב לבנות, שמתגוררות גם הן במושב. מצאנו כאן קהילה חמה ותומכת וצוות אכפתי, שסייע לנו רבות בקליטה. לפני שלושה חודשים, כששתיתי קפה עם זוג חדש, נורית ואבי שוורץ, אמרה לי נורית בבדיחות הדעת, שכל בית הספר שעבדה בו נמצא כאן: עליזה גורן, שהייתה מנהלת בית הספר בשכונת גנים שבפתח תקווה, ונורית, שהייתה סגניתה של עליזה, ולפני חמישה ימים הצטרפה גם היועצת החינוכית של אותו בית ספר. אני לא יודעת מה גרם לי לשאול מה שמה של היועצת, אך כשנאמר לי ששמה ורדה קפאתי במקומי. לאחר שהתאוששתי ביקשתי את מספר הדירה שלה, ובאותה השנייה רצתי אליה."

איך הייתה הפגישה המחודשת?

"נכנסתי לדירה וראיתי את משה, בעלה של ורדה, וזיהיתי אותו מייד. את ורדה לא זיהיתי, היא שינתה את צבע שערה. גם ורדה לא זיהתה אותי, בכל זאת עברו ארבעים שנה. מדהים אותי שזה קרה," מודה שושי, "אני מרגישה שזה גורל. לא חשבנו שניפגש פה בסוף חיינו. עברנו דברים לא פשוטים בשנים האחרונות. בני הזוג של שתינו מתמודדים עם בעיות בריאות, ופתאום אנחנו שוב יחד, יכולות להתחזק וליהנות מאותה חברות איתנה ואמיתית, כמו פעם. יש לנו תחומי עניין דומים והבסיס שלנו נשאר דומה."

"אני חושבת שיכולנו לחלוף זו על פני זו ולא לזהות זו את זו כי מאוד השתנינו," אומרת ורדה וממשיכה, "עברנו דברים, אבל ההבנה העמוקה וההערכה לא השתנו בכלל. נפגשנו ודילגנו על ארבעים שנה, הרגשנו כאילו לא נפגשנו שעה."

ורדה, את קולטת ששושי נמצאת כאן?

"אני עדיין מופתעת שאני פה. הגענו לפה מכורח הנסיבות. יש כאן מעטפת רפואית זמינה ופעילויות רבות. רואים אותי ודואגים לי, זה באמת יותר נוח, והאיחוד המחודש עם שושי, זאת גולת הכותרת."

מה קרה לכל אחת מכן במהלך השנים?

שושי: "נישאתי לאייזיק, שאותו הכרתי בנווה ירק, גם הוא בן המושב. נולדו לנו שתי בנות, שגם אותן גידלנו בו. עבדתי כשלושים ואחת שנים כשרטטת, ולאחר מכן התנדבתי במשך עשרים וחמש שנים בבית החולים בלינסון."

ורדה: "נישאתי למשה, ששירת רוב חייו בצבא. עשיתי תואר, למדתי באוניברסיטה ייעוץ חינוכי ועבדתי כיועצת חינוכית בבתי ספר בפתח תקווה."

ככל שהשיחה מתקדמת, מתגלות עוד נקודות שמשיקות. לשתיהן שתי בנות, שהיו בקשר חברי למשך תקופה, אח אחד או אחות אחת, ואביה של ורדה גם סידר לשושי עבודה בתעשייה הצבאית כשרטטת. שתיהן נשואות לגברים דומיננטיים, שנחלשו בשל בעיה רפואית, והן נהפכו לצד המחזק בזוגיות.

ניסיתן למצוא זו את זו במהלך השנים?

"כשמשה ואני חגגנו יום הולדת שמונים, הציפו אותי הגעגועים, ורציתי להזמין את שושי ואייזיק," מספרת ורדה. "התקשרתי כמה פעמים למספר הטלפון שהיה ברשותי, אבל לא הייתה תשובה. בדיעבד התברר לי שהם כבר עברו לגור בעד 120, וכך נמנע המפגש המחודש. נראה שמה שצריך לקרות אכן קורה."