​צוחקים​ כל הדרך מהבנק

​זהו סיפורם של אביבה ואריה פאר שהכירו במחלקת השכר שבבנק, ואחרי מסלול חיים מורכב מצאו את האושר בפרק ב.

הם נראים כמו הפכים, אבל ההרמוניה ביניהם מושלמת. היא תמירה, כהת תלתלים עם הופעה ברבורית, דברנית ופתוחה, ילידת עיראק, והוא רחב ומוצק, בהיר עיניים, שקט וצנוע, מדבר במשפטים קצרים, והעיניים שלו אומרות הכול. יליד פולין.

אביבה ואריה פאר הצטרפו לפני שמונה חודשים לבית עד 120 שבהוד השרון. "זה מהלך שאנשים חושבים עליו לפעמים במשך שנים," אומרת אביבה, "אנחנו החלטנו על הצעד הזה תוך חודשיים. גרנו בשכונת מרום נווה שברמת גן, הדירה שלנו השקיפה לפארק, והייתה לנו פינת אוכל ענקית. ידידה שלנו שגרה כאן בבית המליצה, רציתי להקל על אריה שטיפל בכל הבירוקרטיה שלנו."

על קירות דירתם המוארת תלויות יצירות אומנות ייחודיות, עבודות יד של אריה – שתי תמונות מרשימות שמורכבות ממסמרים שנעוצים בצורות גאומטריות ועבודות של חיתוך בעץ בגוונים חמים. הדייקנות בעבודות מרשימה מאוד. "אריה מדויק בכל דבר שהוא עושה," מציינת אביבה. היא הכירה אותו כראש מחלקת השכר בבנק לאומי. לאחר שבעלה של אביבה נפטר במפתיע ממחלה, כשהייתה בת שלושים ושתיים ואימא לשני ילדים קטנים, היא הצטרפה כפקידה למדור השכר של הבנק. "אריה היה בוס תובעני," מספרת אביבה, "אבל את כל מה שהוא דרש מהעובדים, הוא גם דרש מעצמו. הוא פעל לפי סטנדרטים גבוהים מאוד של חריצות, אכפתיות ומקצועיות, הוא סחף את כולנו וגרם לנו להשקיע בעבודה. המחלקה הייתה מאוישת בעיקר מאנשים צעירים, סטודנטים שסיימו צבא, הבנק היה מקום העבודה הראשון שלהם. כולם סביבי התאהבו והתחתנו. ספרתי את כל החתונות של חברי המחלקה שאליהן הוזמנתי, היו כעשר חתונות בשנה. אמרתי לאמא שלי שאני כל הזמן חוגגת עם האחרים את ההתחלה של החיים שלהם, אבל החיים שלי הסתיימו."

ומה אימא שלך השיבה?

"אימא אמרה בעיראקית, 'בינתי, את אף פעם לא יודעת מה הגורל יזמן לך. החיים יכולים להפתיע ושוב להשתנות.' לא הבנתי איך, "אני כל היום בעבודה או עם הילדים," אמרתי, "האדם היחיד בעבודה שלי שיותר מבוגר ממני נשוי עם שני ילדים. אין לי איפה להכיר."

האדם הנשוי עם שני ילדים היה אריה. אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים, הזוגיות שלו התפרקה, והוא התגרש. באותו זמן התרחש אסון בחייה של אביבה, בתה נפטרה ממחלה, "בגלל טעות של רופאים," היא אומרת ומסרבת להרחיב.

חווית משבר?

"התפרקתי וכאבתי, אבל המשכתי להגיע לעבודה. לא סיפרתי לאף אחד מה אני עוברת. לא רציתי שידעו שיש לי עניינים אישים ויחשבו שאולי הם פוגעים בתפקוד שלי. כשהבת שלי נפטרה, אנשי המחלקה עדכנו את אריה, הוא היה המום. הוא לא ידע על הבעיה הרפואית של הבת, ולא האמין שהתמודדתי איתה לבד."

שניכם הייתם בתקופה של שבר

"נכון. אריה התחיל לגשש, לראות אם הוא מעניין אותי. הוא טוען שלא הבנתי אף רמז והמשכתי לראות בו מנהל. הוא נתן לי תפקיד שחייב אותי לדווח לו, אבל לא הבנתי שהוא גם מתעניין בי אישית. יום אחד הוא הציע לי טרמפ הביתה, אבל אני הזמנתי שתי חברות מהמחלקה שייסעו איתנו. אחרי שהן ירדו הוא שאל אם אני יכולה לשקול זוגיות איתו וביקש שלא אשיב מייד, אלא אחשוב על כך כמה ימים."

מה חשבת אז?

"החלטתי להציג אותו בפני ההורים שלי. אבא שלי היה איש נהדר ואינטליגנטי, רוקח מצליח, שהייתה לו טביעת עין מצוינת לאנשים. כשאריה הגיע אלינו הביתה הוא פגש את הוריי ואת הבן שלי. אבא שלי אמר שאריה אדם יוצא דופן עם עיניים טובות, מצפוני ואחראי. הכול נכון. גם אימא הייתה בעד. במשך שנים היא שמעה ממני סיפורים על כמה הוא צנוע וחכם. שמחתי גם שהבן שלי פירגן לזוגיות החדשה. הילד היה רק בן תשע, אבל הסכים כדי שלאימא יהיה טוב."

אריה, בדיעבד הייתה לך טביעת עין טובה לגבי אשתך השנייה?

"בהחלט. יש כאלה שהן מקסימות, נעימות ורגועות בעבודה, אבל קלפטע בבית. לגבי אביבה, הימרתי שזה לא המצב וצדקתי," הוא מחייך, "זכיתי ברעיה מקסימה. אני מאחל לכל הזוגות לחיות כמונו." אביבה מסכימה ומוסיפה, "חבל לנו על כל יום שחולף, מאוד נעים לנו ביחד."

לאחר שהם נישאו הועברה אביבה למחלקה אחרת בבנק כדי שלא תעבוד עם הבוס שנהיה בעלה. השניים עבדו בבנק עד לפרישה. את שנות הפנסיה שלהם הם העבירו בטיולי שיט רבים בעולם, בשיט נהרות ברוסיה, באירופה ועוד.

הפרק הנינוח הזה בחיים הגיע אחרי תלאות לא פשוטות. אריה נולד בפולין. הוא התייתם מאימו בגיל צעיר, וכשאביו טס לארגנטינה כדי למצוא פרנסה, אריה הקטן וארבעת אחיו הועברו לבית יתומים. ב-1939 בעקבות הפלישה הסובייטית לפולין סופח האזור שבו גדל לבלארוס, ואריה גדל במשטר קומוניסטי. המצב נהיה קשה עוד יותר במלחמת העולם השנייה, אריה איבד שני אחים – אחותו נשרפה עם משפחתה בבית כנסת, ואחיו נפל בקרב. כשנחתם ההסכם בין פולין לברית המועצות, שכלל חילופי אזרחים ואפשר למי שנולד על אדמת פולין לחזור למולדתו, ניצל אריה את ההזדמנות והשיג בפולין, לו ולאשתו, היתרי עלייה לישראל.

מה קרה לאחר שעליתם?

"קיבלנו דירת שיכון באשקלון, אחר כך עברנו לשכונת מורשה שברמת השרון, שהייתה מקום מאוד קשה ולא התאים לחיי משפחה, ולכן קנינו דירה בהרצליה. ברוסיה עבדתי בדפוס, ולכן התקבלתי לעבוד בדפוס הארץ. היה לי שם חבר שחשב שאני מבזבז את עצמי. הוא אמר, 'דפוס זה לא בשבילך. לך תלמד הנהלת חשבונות.' אחרי שהוסמכתי התקבלתי לבנק. באותן שנים, אחרי כמה חודשים, אפשר היה לקבל קביעות."

המשפחה של אביבה גרה בבית גדול ומפואר בבסרה שבעיראק. אביה היה רוקח מבוקש, שהעניק טיפולים רפואיים והכין תרופות לבכירי הממשל. אחרי מלחמת השחרור אמר לו שר בכיר, שהיה תלוי בטיפולים של אב המשפחה, "המצב פה עומד להיות רע מאוד ליהודים. אל תפקפק ואל תתמהמה. פשוט תעזבו הכי מהר שאתם יכולים, כי יאסרו פה יהודים.'"

מה את זוכרת מהמעבר מעיראק לישראל?

"עזבנו וילה של ארבע קומות עם סוכנת בית ומשרתים והגענו למעברה בישראל. היינו שלוש בנות ואח, אני הייתי הבכורה. כולנו קיבלנו משפחות מאמצות לכמה חודשים כשהגענו לארץ כדי להקל על הוריי את הקליטה. אני הועברתי לקיבוץ יד מרדכי, שם כבר הבנתי מה עליי לעשות כדי להתערות בארץ."

כיום, בבית עד 120, הם מארחים את בני המשפחה שמגיעים לבקר ונהנים מהפעילויות שהבית מציע. שניהם שוחים בבריכה, אריה הוא שחיין מקצועי, יש לו שלושים מדליות על צליחת הכינרת. הם שומעים הרצאות על אקטואליה, טבע, מוזיקה, מסעות בעולם ונהנים מהופעות תרבות.

"אני בחוג התעמלות לחיזוק צפיפות העצם, שרה במקהלה ומשתתפת במפגשי כתיבה יוצרת וציור. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים בתוך קהילה," אומרת אביבה, "נוח לנו כאן. אם משהו מתקלקל, יש מי שיתקן, אנחנו גם לא צריכים לדאוג לניקיון ולביטוח לעוזרת. שני ההורים שלי האריכו ימים והגיעו צלולים לגיל מבוגר. אבא הגיע לגיל מאה ונראה עשרים שנה צעיר מגילו, ואימא פתרה בגיל תשעים וחמש סודוקו, אז אם החיים ארוכים, כדאי להעביר אותם בטוב."