חייגו: 6120*

נוטריות / עירא כהן, הבית בהוד השרון

בשנות ה-60 הגו העולים מארגנטינה, או אולי שליחי הסוכנות שעבדו שם, רעיון להקמת ענף חקלאי חדש בארץ. בדרום אמריקה גידלו חיה בשם נוטריה בשביל פרוותה המשובחת, הם הציעו לייבא אותה, כדי ליצור ענף פרנסה במושבי העולים החדשים.

יוזמות ורעיונות חדשים תמיד מתקבלים בהתלהבות, אבל רק לעיתים רחוקות הם נחקרים ונבדקים די הצורך לפני הפעלתם. כך הגיע העכבר המגודל הזה, 5 – 6 קג' משקלו, למספר יישובים בצפון. אף אחד לא טרח לבדוק מה מצב שוק הפרוות דווקא כאשר ה"ירוקים" צוברים כוח, כעבור שנתיים כבר היה ברור שגידול נוטריות לא מתאים לנו, מכיוון שזהירות, ושמירה על כללי הטיפול בבעלי חיים אינם בדיוק ערכים מקודשים אצלנו, כמה מהנוטריות ברחו לטבע, ואחרות שוחררו מטעמי רחמנות, ועד מהרה קמו מושבות חדשות בכל מקווי המים בצפון. המכרסמים הגדולים התאזרחו מהר, התאימו את עצמם לתנאי המקום ולחוקיו, וקיימו באדיקות את מצוות פרו ורבו. כעבור זמן קצר הם כבר היוו מזיק בבריכות הדגים. הדייגים למדו להתגבר עליהן, או לחיות איתן בשלום, והנוטריות הבינו שלא כדאי להתעסק עם יהודים, ומצאו להן מי מנוחות להמשיך שחייתן. כל האמור כאן בא להדגיש תכונה מיוחדת לאופן גידול הצאצאים במושבות של הנוטריות. כל נקבה מסוגלת להמליט פעמיים שלוש בשנה, בין 3 ל-8 ולדות בכל המלטה. כל הצעירים גדלים יחד, והאימהות משתפות פעולה בטיפול בהם.

התחלתי לכתוב, במחשבה שתנאי הגידול הללו דמו לתנאים בבתי הילדים בקיבוצים, אבל מהר מאוד התברר לי שהתנאים דומים יותר לאלה שבהם גדלתי אני בילדותי בברוקלין. הסבים מצד אימי היגרו מפולין באמצע המאה ה- 19, נפגשו והתחתנו בברוקלין, והקימו משפחה מבורכת בת 10 ילדים. סבא פתח חנות גלנטריה ולהשלמת הכנסה גידל תרנגולות במגרש הריק על יד הבית. הילדים גדלו, התחתנו והקימו דור חדש. הבנות העדיפו להמשיך לגור בקרבת ההורים. אני נולדתי שנתיים אחרי אחותי, ושנה אחרי מות הסבא. במורד הרחוב גרו סבתא, 5 דודות, ו-7 בני דודים. בני דודים נוספים נולדו עם הזמן, ונוצרה מושבה מכובדת למדי. בינתיים, במקום חוות העופות של סבא, נבנה במגרש הריק בית דירות שסיפק מגורים לכל המשפחה.
באותם הזמנים, הנשים לא יצאו לעבודה מחוץ לבית, והיו עקרות בית במשרה מלאה. אין לי מושג איך בדיוק זה קורה, אבל כש-5 אחיות מבלות את רוב זמנן יחד, וערימת ילדים סביבן, נוצרים מצבים משונים. שמות המשפחה של הדודות הוחלפו, והדודים שנכנסו למשפחה היוו, כמובן, גורם חשוב בגידול צאצאיהם. כך, שלא כמו החינוך המשותף בקיבוץ, גדלנו עם השפעות של דעות, עקרונות ושטחי התעניינות של המשפחות השונות. היו בינינו ויכוחים כמעט בכל נושא הקשור לחיינו. בפוליטיקה המדינית היינו דמוקרטים. והשאר לא נגע לנו. סמיכות המגורים של כל בני הדודים פתחה את דלתות הדירות לכולנו בכל שעות היום. גם בלילות היינו לנים לפעמים אצל בן דוד זה או אחר. תמיד קיבלנו פיז'מה בהשאלה. מברשת שיניים הייתה בעיה, הפיתרון היה להחזיק בכל משפחה מברשות כמספר בני הדודים. וכדי לשמור על הפרטיות קבענו קוד צבעים. שלי הייתה ירוקה ועד היום אני משתמש רק במברשת שיניים ירוקה. אחרות פשוט לא עושות את העבודה. גם בעניין האוכל היה חופש בחירה. אם אמא שלי הכינה תפוחי אדמה עם תרד (מנה אהובה על שרה אחותי, אבל לי קשה לבלוע אותה), והדודה האטי בישלה ספגטי, הייתי מתמרן לקבל הזמנה לארוחת צהריים אצלה.

בענייני דת היינו כולנו מסורתיים פחות או יותר. כל משפחה במידה שלה. את החגים חגגנו יחד, כמובן. חג הפסח היה גולת הכותרת בלוח השנה היהודי שלנו. אבא, המהגר מליטא, היה היחיד בין הברוקלין-ינקיז שהתמצא בעברית, והוא תמיד ניהל אצלנו את הסדר. היה לנו שולחן אובלי שאפשר פתיחה באמצע כדי להאריך אותו בעת הצורך. אני זוכר שנים שהגענו ל- 35 איש סביב השולחן הזה. לא היו מספיק כיסאות אבל לוחות עץ שהונחו ביניהם סיפקו את המושבים הדרושים. הקטנים שלא הגיעו לגובה השולחן ישבו על ספרי טלפון ששימשו כריות הגבהה. בכל בית בניו-יורק היו חמישה ספרי טלפונים. אחד לכל רובע, וכל אחד בעובי 7 ס"מ.

קריאת ההגדה הייתה מאוד לא פורמאלית, עם הפסקות לתרגום לקטנים או להסברים של אבא. השירה היוותה סימפוניה קקופונית שחדרה לעומק הנשמה. השיא היה תחרות האחד מי יודע, שתמיד נגמרה בוויכוח בין מוריס והדודה פלסי. דודה אנה מינתה את עצמה שופטת ותמיד גרמה לחימום הוויכוח. אבל, כמו בכל חגי ישראל, האוכל היה עיקר הערב. הקניידלך והגוויקלדה סטייק גברו על רוחניות ההגדה. אפילו אליונובה ביקש תוספת. שכחתי לספר שההכנות לפסח התחילו שלושה שבועות לפני החג, כאשר כל הדודות התגייסו להכנת הדג-מלוח לכולם לכל ימי החג. ניקוי הדגים, קילוף ופריסת הבצל והרתחת התבלינים, הפיצו ריחות בכל השכונה, כך נודע בגויים שפסח בא.

ראש השנה התחיל בתפילת ערבית בבית הכנסת והמשיך בבית עם ברכות לשנה מתוקה ועם תפוח בדבש, (אבא והדודים העדיפו וויסקי ודג מלוח בניגוד למסורת), היו גם טייגלך שהדודה רוזה שלחה כל שנה. זה היה מין מאפה דביק של בצק מבושל בדבש שאף פעם לא נגעתי בו. ואז – ארוחת הערב – שכללה מרק עוף עם אטריות, צלי בקר טבול בבצל ושום, צימס וגולת הכותרת בעיני, קרטופל קוגל. וכמובן מנות אחרונות מתוקות, תה ועוגות.

למחרת בבוקר חוזרים לבית הכנסת. בנין דו-קומתי מפואר עמד על רחוב סואן בשכונה מעורבת. חשמליות רעשניות עברו בלי להתחשב בקדושת שבת ומועד. יחד תנועה עירונית שלא פסקה, החנויות בצד השני של הרחוב ניהלו את עסקם כרגיל. אבל כל זה נשאר בחוץ, ובאולם הגדול של בית הכנסת התנהלה התפילה בהתאם לרוממות היום.

האולם, שהיו בו כ-200 מושבים, לא הכיל את עודפי המתפללים בחג הגדול. בקהילה קונסרבטיבית אין הפרדת נשים ובניגוד לשבתות רגילות, בראש השנה באות כל הנשים! כך שהגברים עמדו במעברים ונשותיהם ישבו על הספסלים. ילדים קטנים נדחקו ביניהם. בני הנעורים נשארו מחוץ לבניין ורק מפעם לפעם התחלפו עם אימותיהם. האחד לזמן קצר, והאחר ליותר. פעילותם החברתית ברחוב היוותה תחרות רצינית ליראת השם בפנים. הרב והחזן משכו את התפילה עד כמה שיכלו, ואז מיהרנו הביתה מי לטייגלך ומי לקוגל.
א גוט יאר!
יום כיפור דומה לראש השנה, כולנו בבית הכנסת המלא והגדוש. האווירה באולם הגדול שונה בגלל הצום והרגשת גורליות היום הנורא. התפילה התנהלה באיטיות לקראת היום הארוך. הקריאה הבכיינית של החזן, והבעת פניהם העגומים של הקהל, הדגישו את כובד היום. אבל מחוץ לבניין, ברחוב, הפעילות החברתית התנהלה בדיוק כמו בראש השנה. הגבירות בבגדי תפארתן מרכלות בקבוצות קטנות, גברים בודדים מגניבים סיגריה בפינה מוסתרת והנערים הגדולים ממשיכים בחיזוריהם. בשנים שמשחקי אליפות הבייסבול חלו ביום הקדוש, הרדיו בחנות הממתקים מעבר נפתח בקול רם בשלוש ושלושים אחרי הצהריים, עם פתיחת המשחק. איכשהו, כל מהלך במשחק, חדר במהירות האור אל תוך אולם התפילה, ומיד עבר מפה לאוזן והתקבל כחטא או כפרה לפי אהדת השומע. אפילו פרצופו של הרב שהיה מחוייב לניטרליות העיד שגם הוא בעניינים.
חנוכה חגגנו אצל דודה האטי. כל משפחה הדליקה את החנוכייה בביתה, אבל מכיוון שממילא התקבצנו כולנו כל שבוע, במוצאי שבת, אצל דודה זו או אחרת לפי התור, סוף שבוע של חג החנוכה תמיד הוזמן על ידי דודה האטי. אחרי הדלקת הנרות אבא היה מנסה לעורר קצת שירה, אבל מלבדו ומלבד דודה פלאסי ומוריס, לא היו יותר זמרים במשפחה ומעוז צור דעך לאיטו. משחקי ה"דרידל" וחלוקת  חנוכה געלט סיימו את הקשר היהודי של החג. חנוכה חל תמיד פחות או יותר סמוך לחג של הגויים HALLOWEEN. צבעי שחור וכתום, דלעת חתוכה בצורת פרצוף, ומסכות כאילו מפחידות. אבל כמובן האוכל שלט בחגיגה. רק הלאטקס והסופגניות הבדילו את חנוכה מהחג הגויי שהיה הכל מתוק. כל מיני ממתקים, בעיקר בצבע כתום וגולת הכותרת פאי הלימון, הזכור לטוב, של דודה האטי. בעל הבית, דוד מקס, בהומור סרקסטי ובפרצוף קפוא, הפחיד את כל הילדים וגלגל אותם מצחוק, לסירוגין.

הדוד מקס היה היחיד במשפחה שגויס למלחמת העולם ה-1, ושם בשדות הקרב בצרפת חטף מנת גז וחזר הביתה עיוור. ראייתו שבה אליו, אבל תמיד הרכיב משקפיים קצת כהות, ולעולם לא סיפר דבר על הרפתקאותיו בצבא. הוא ניהל את מחלקת הפירות והירקות בכל-בו גדול בברוקלין, שהיה בבעלות משפחה גרמנית. אלו היו שנות ה-30 של המאה הקודמת והשפל הכלכלי איים על כולנו. בהתקבלו לעבודה הוא הסתיר את יהדותו ובמקום מקס, הציג עצמו כפרנק. שם המשפחה פרנזבלאו ממקור אוסטרו-הונגרי, לא היה בהכרח יהודי ואף יהודי לא היה מקבל שם כמו פרנסיס! עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, פוטרו כל היהודים בכל-בו. הדוד "פרנק", שהיה פופולארי במיוחד בין הלקוחות הודות להומור שלו והאומנות שהדגים בתצוגת הפירות והירקות, נשאר בעבודה, אבל בכל זאת נחשד. אנו הוזהרנו בחומרה לא לפלוט את השם מקס בביקורינו בחנות. אבל בסוף עלו עליו והוא פוטר. לאחר חודשיים של חיפוש עבודה, הוא קיבל סוף סוף הזמנה לראיון באיזו חנות בעיירה, כמאה מייל מערבה מניו יורק. נסע למקום ועדיין הציג את עצמו כפרנק, והתקבל לעבודה רק כאשר כל המשפחה עברה לפורט גרביס. התברר, שבעלי הבית החדשים הם יהודים. הייתה קהילה יהודית קטנה בעיירה, אבל מכיוון ש"פרנק" פרנאנזבלאו לא היה יהודי, לא היה לו כל קשר איתה. הכל התפתח יפה והדוד פרנק כבש מקום כבוד בחיי העירה. הוא היה חבר, כמו כל הגברים, במכבי אש המתנדבים. כל בתי הכפר היו בנייני עץ ולכבאים לא חסרה תעסוקה. הוא גם שיחק בקבוצת הבייסבול בליגה המחוזית של מכבי אש. מוסד הקיים בארה"ב מאז המצאת המשחק. ואז, שומו שמיים, בנו עירא הקטן (כי היה קטן ממני בשנה) הגיע לגיל בר מצווה! כל המשפחה על ה"אוזן", לא ייתכן שזה יעבור בלי טקס בבית כנסת. בסוף הוסכם שדודה האטי תצהיר על מקורה האמיתי ודוד פרנק יסכים בטובו לקיים את המצווה. עירא קיבל מספר שיעורים מהרב, והחגיגה התחילה, כשכולנו מילאנו קרון שלם ברכבת מניו יורק לפורט גרבי. לאחר העלייה לתורה, המסיבה בבית הייתה גרנדיוזית, עם יותר גויים מיהודים. הדוד פרנק נשאר מחופש לגוי עד יום מותו, כאשר נקבר בבית הקברות היהודי בשמו העברי משה.
דודה מיי הייתה אחראית לחג הפורים וגם לכל ימי ההולדת. ההומור שלה היה רעשני ולשונה זרועה בגסויות. כאשר תפסה איזה ילד מנבל את פיו היתה נובחת:   WATCH YOUR GOD DAMM LANGUAGE, IT SOUNDS LIKE SHIT  עוגות הקרם שלה היו נמרחות על פרצופי הילדים יותר משנאכלו. לא אשכח איך הייתה מדגדגת אותי בצורה סדיסטית עד כאב בטן נורא. בעלה, הדוד ארווינג, התאים לה בדיוק. טיפוס הלקוח היישר מסיפורי דיימון ראניון. תמיד במגבעת לבד ועם מבטא ברוקליני סמיך. הוא עבד כנהג. פעם במונית, פעם במשאית, אבל בעיקר זכורה לי התקופה שעבד בחלוקת לחם לבן עטוף בנייר שעווה עבה, מעוטר בבלונים צבעוניים של חברת "וונדר ברד". הוא סיפק גלילים גדולים של הנייר לכל המשפחה, לא בדיוק לגאלי, אני מניח. בשבתות כשהטנדר הגדול נשאר אצלו, היה מסיע את כל המשפחה לים. בערב לפני נסיעה כזאת, כל הדודות היו עסוקות באריזת סנדוויצ'ים ושאר מטעמים ומשקאות, ליום על החוף. עטיפות הסנדוויצ'ים הצבעונים עם הסמל המוכר כל כך הפתיעו את כל הסובבים אותנו על החוף, אבל כמו כל בני ניו-יורק, הם לא העזו להראות עניין בזולת. דוד ארווינג היה אוהד שרוף של קבוצת הבייסבול של ברוקלין ולעיתים קרובות היה הולך למשחקים ויושב במקום הזול ביותר (55 סנט) בלי סוכך מפני השמש. היה מוריד את חולצתו כדי לספוג כמה שיותר קרני UV. לעיתים רחוקות, כשהיה לו כסף לבזבז, היה מזמין שניים מאיתנו להצטרף אליו. כסף בשביל הוט דוג או בוטנים היינו מקבלים מהבית, דוד ארווינג היה גם בקיא במרוצי סוסים. אני לא יודע אם היה מהמר, אבל הוא הכיר את שמות הסוסים והרוכבים וגם את סיכוייהם המשוערים לנצח. כאשר ביקר אצלנו, היה מעביר את תחנת הרדיו לשידור המרוצים. גם אמא התרגשה מהתיאור המתלהב של הקריין, ולאחר שנים כתבה לי כמה שהיא נהנית מהמרוצים, במקלט הטלוויזיה בשחור לבן.

פלאסי ואנה לא התחתנו. אבל רק אנה זכתה לתואר רווקה זקנה והיא האריכה ימים יותר מכל אחיה ומתה בגיל 92. לדודה פלאסי היה חבר נשוי "באושר" ואב ל-2 בנים אבל בכל זאת היה בן זונה המסור של פלאסי לאורך השנים. הוא לעולם לא זכה להיקרא דוד אבל ברנרד היה בן משפחה במלוא מובן המושג. היה נוכח בכל מפגשי מוצאי השבת, ונטל חלק בכל השמחות המשפחתיות. הוא היה תכשיטן וקישט את כולנו. לבר המצווה שלי, קיבלתי טבעת עם יהלום קטן ו-K גדול מזהב על ריבוע של אבן שחורה. (נמצאת עד היום בקופסת האיקרה המשמשת לתכשיטים של נהרה).

עיקר העיסוק של בני המשפחה המורחבת במפגשי סוף השבוע היה משחק פוקר! משחק הימורים שעלול היה לגרום לטרגדיות נוראיות. אבל אצלנו היה מוגבל לפני'ס והייתה שקית עם מאות מטבעות, שעברה בסוף המשחק למארחת של השבוע הבא. משחק בפני"ס, שהסיכוי להרוויח או להפסיד 50 סנט במשך כל הערב היה כמעט אפסי, היה "מילשייק" מידי בשביל הדוד ארווינג וברנרד. הם העדיפו לשחק פינוקל, משחק ל-2 או 3 מתחרים ובדומה לברידג' שהיה מבוסס על זיכרון. אבא, שנמאס לו לבלף או שכבר הפסיד את כל הפני'ס שלו היה מצטרף אליהם.

דודה פלאסי הייתה השנייה בין האחים שמתה בפתאומיות מהתקף לב. היא מתה ב- 49 באמצע הרחוב במנהטן. הלם נורא. עירא הקטן ואני נשלחנו לזהות את הגופה. התפקיד מזעזע ולעולם לא אשכח. הדודה אנה, הקרובה ביותר אליה, הייתה צריכה לשאת בכל עול הסידורים הביורוקרטים של המוות. הן גרו יחד בדירה אחת וניהלו חשבון בנק משותף. בלי חתימותיה על ים של מסמכים רשמיים אי אפשר היה לזוז, וכל זה בהלם השעות הראשונות לאחר קבלת ההודעה האיומה. עם המוות נסגר חשבון הבנק המשותף, עד שכל ענייני הכספיים יסודרו עם מוסדות המס. כאשר התחלנו לטפל בסידורי הקבורה, התברר ששטר הבעלות על חלקת הקבר נמצא בכספת הבנק ואסורה לגישה. רק טוב ליבו הבלתי לויאלי של מנהל הבנק איפשר לנו, תחת שמירה קפדנית, להגיע אליו. אמרתי שדודה פלאסי הייתה השנייה כי הדוד צ'רלי, בכור האחים, מת 12 שנים לפניה בצורה דומה. הוא עבד במשמרת לילה בבית דפוס, ובהפסקת מנוחה, על כוס קפה, חטף התקף ומת במקום. טרגדיה גדולה יותר, כי הוא השאיר אלמנה עם ילד קטן בן 11. היו אומנם עוד בן מבוגר נשוי טרי, פחות משנה, ועוד בת עצמאית. הדודה פאולה, עקרת בית, יצאה לפרנס את משפחתה שהצטמקה באופן פתאומי כל כך. היא לא התביישה לקחת כל מיני עבודות מביכות, ובסוף עשתה חייל במוסדות שיקום.

דודה לילי, מתה מהתקף לב, לא בדיוק בשיבה טובה אבל יותר מבוגרת, ושוב ללא אזהרה מוקדמת, מתה בביתה ודודה האטי, שכבר שנים סבלה ממחלת לב, בשומעה על לילי קיבלה התקף ונפטרה בבית החולים באותו היום. 40 אחוז תמותה מעשרת בני אייזאק ורוזה סולומון אומרים משהו על הגנים שהם הורישו לבניהם, למרות העובדה ששניהם הגיעו לשיבה טובה. רוזה שרדה דריסה על ידי משאית בגיל 90 וחיה עוד שנתיים בבריאות סבירה. בדור שלי מלבד עירא פ. לא היו בעיות לב, ודור ההמשך נקי לגמרי.

אני מניח, שקיימות משפחות רבות השומרות על קרבה שבטית, אבל מקרה כמו בנות סולומון,  שגרו ברחוב אחד קטן וחייהן נשזרו אלה באלה, בתוך מעטפת אחת, זה כבר סיפור נדיר. ייתכן שבקהילות כמו האיימיש והמורמונים יימצאו סיפורים דומים, אבל שם הם נעולים במשטר אידיאולוגי או דתי נוקשה ומחייב. לעומת מגוון הדעות שהיו במשפחתנו שאפשרו, לא רק בתי כנסת שונים, אלא אפילו אהדת קבוצות בייסבול שונות! שומו שמים!

חיי השיתוף והלינה המשותפת של הילדים בקיבוץ היו גם הם מבוססים על אידיאולוגיה חברתית סוציאליסטית מחייבת. עד כמה שידוע לי, גם כל שאר הניסיונות לחיים משותפים, כולל הכתות הסוטות, התבססו על משטר מחייב. הדבק שלנו היה מושתת בראש וראשונה על אהבה של כולם את כולם, וקירבת המגורים אפשרה עירוב משפחות ועזרה הדדית וחיים של ביטחון ואושר.

לייעוץ ראשוני ופרטים