טעמם של זיכרונות
גיל חובב, סופר, מו“ל ואיש טלוויזיה מתוך הספר ”עשרים וארבע דלתות“:
אליקו הוא בן למשפחה שעלתה מטריפולי – אב, אם ושישה ילדים. בטריפולי הייתה להם סוכנות רכב והיו להם בתים ורכוש ושפע. לארץ הם הגיעו בחוסר כל ושוכנו בדירת חדר במעברה ליד נתניה. הם חילקו אותה לשניים: בחצי אחד הם התגוררו – שמונה נפשות – ובחצי השני הם פתחו מכולת קטנה וממנה חיו.
“אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לנו מזל”, סיפר לי אליקו, “היא אמרה ‘תראו, יש כאלה שאין להם אפילו דירת חדר לחלק לשניים’. היא אמרה ‘כבר היינו עשירים והיינו עניים. בית גדול זה לא חשוב. מה שחשוב זה לב גדול’.
לימדו אותנו שאנחנו צריכים לשמוח. לימדו אותנו להיות גאים ולהגיד תודה”.
אליקו גדל, למד מכונאות רכב ולימים הפך לבעלים של מוסך משגשג וצבר הון. אבל אז, בשיא הצלחתו, הוא עזב הכל ופתח מסעדה טריפוליטאית קטנה בחדרה. “החלטתי שהגיע הזמן שלי להגשים חלום. והחלום שלי תמיד היה להאכיל אנשים. אבל מוזר: כמה שבישלתי, וכמה שהאכלתי, וכמה שקיבלתי מחמאות – לא הייתי מרוצה.
“יום אחד אמרתי לאמא שלי שיש משהו שאני לא מבין. תראי אותי, אמרתי לה, יש לי מטבח יותר גדול ממה שהיה לך ויש לי יותר כסף ויש לי יותר חומרי גלם ויש לי יותר זמן לבשל, וכמה שאני מנסה וכמה שאני משקיע וכמה שאני משתדל – זה לא יוצא טוב כמו שזה היה בצלחות הפשוטות של אז, כשבישלת לנו על פרימוס במעברה. זה לא אותו טעם. למה?
“ואמא שלי, אמא שלי הטובה שראתה עושר וראתה עוני וראתה שמחה וראתה כל כך הרבה עצב בחיים שלה, הביטה בי ואמרה: יא אבני, עוד לא הבנת? זה כי אז, היינו רעבים”.
טעמם של זיכרונות
גיל חובב, סופר, מו“ל ואיש טלוויזיה מתוך הספר ”עשרים וארבע דלתות“:
אליקו הוא בן למשפחה שעלתה מטריפולי – אב, אם ושישה ילדים. בטריפולי הייתה להם סוכנות רכב והיו להם בתים ורכוש ושפע. לארץ הם הגיעו בחוסר כל ושוכנו בדירת חדר במעברה ליד נתניה. הם חילקו אותה לשניים: בחצי אחד הם התגוררו – שמונה נפשות – ובחצי השני הם פתחו מכולת קטנה וממנה חיו.
“אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לנו מזל”, סיפר לי אליקו, “היא אמרה ‘תראו, יש כאלה שאין להם אפילו דירת חדר לחלק לשניים’. היא אמרה ‘כבר היינו עשירים והיינו עניים. בית גדול זה לא חשוב. מה שחשוב זה לב גדול’.
לימדו אותנו שאנחנו צריכים לשמוח. לימדו אותנו להיות גאים ולהגיד תודה”.
אליקו גדל, למד מכונאות רכב ולימים הפך לבעלים של מוסך משגשג וצבר הון. אבל אז, בשיא הצלחתו, הוא עזב הכל ופתח מסעדה טריפוליטאית קטנה בחדרה. “החלטתי שהגיע הזמן שלי להגשים חלום. והחלום שלי תמיד היה להאכיל אנשים. אבל מוזר: כמה שבישלתי, וכמה שהאכלתי, וכמה שקיבלתי מחמאות – לא הייתי מרוצה.
“יום אחד אמרתי לאמא שלי שיש משהו שאני לא מבין. תראי אותי, אמרתי לה, יש לי מטבח יותר גדול ממה שהיה לך ויש לי יותר כסף ויש לי יותר חומרי גלם ויש לי יותר זמן לבשל, וכמה שאני מנסה וכמה שאני משקיע וכמה שאני משתדל – זה לא יוצא טוב כמו שזה היה בצלחות הפשוטות של אז, כשבישלת לנו על פרימוס במעברה. זה לא אותו טעם. למה?
“ואמא שלי, אמא שלי הטובה שראתה עושר וראתה עוני וראתה שמחה וראתה כל כך הרבה עצב בחיים שלה, הביטה בי ואמרה: יא אבני, עוד לא הבנת? זה כי אז, היינו רעבים”.