חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הציור של חיי

הזנחה וחוסר היציבות שאפיינו את ילדותה הובילו אותה למסלול חיים בלתי צפוי, אך גם לקריירה כדוגמנית מצליחה וכאומנית מוערכת ומבוקשת. נפגשנו עם סמדר קליצ’נסקי לשיחה על עבר והווה, משפחה ואומנות. זהו סיפורה.

 

ספרי על הבית שגדלת בו

“לא גדלתי בבית. גדלתי בבתים, בין אנשים. כשהייתי בת שלוש הוריי התגרשו. בית המשפט הרבני קבע שאגור עם אבא שלי, שחי אז עם אישה חדשה. הוא היה אנרכיסט, צייר, בוהמיין, ותמיד היה חייב כסף לאנשים. הוא עבר את מלחמת העולם השנייה כילד, והייתה לו הפרעת אישיות גבולית.

הוא היה מעין פרי ספיריט שאהב נשים, וכל החיים הסתובב עם אקדח כי נמשך לפושעים. כשצייר הייתי יושבת לידו לילות שלמים, שמה את הראש על השולחן ומדברת איתו. לפעמים הוא נעלם לשבועות, ואני הייתי נשארת עם פרידה, האם החורגת שלי, שלה נישא אחרי הגירושים. לא קראתי לה אימא חורגת, היא הייתה אישה מדהימה.”

 

איך החיים עם אבא צייר השפיעו עלייך?

“בגיל שבע ציירתי לו ציור כמו שהוא נהג לצייר, הוא כעס עליי ולא הרשה לי יותר לגעת בצבעים. זו הייתה טראומה, שגרמה לי לא לצייר במשך שנים.

לשמחתי, באחרית ימיו, אחרי שכבר למדתי ציור ורישום ונהייתי ציירת ומאיירת, הייתי באה אליו עם הצבעים שלי ומציירת. כשנרדם הייתי ממשיכה לצייר, וכשהוא התעורר הוא היה רואה מה ציירתי. זו הייתה בעבורי סגירת מעגל.”

 

מה היה התפקיד של אימך בשנים האלה?

“אימא שלי הייתה אישה חמה שנקלעה למצבים לא נעימים בחייה. אני לא שופטת אנשים, ובעיקר לא את ההורים שלי. נפרדתי ממנה בגיל שלוש, ולכן כל החיים אני מחפשת דמות אם. אולי זו הסיבה שיש לי הרבה חברות שמבוגרות ממני.”

 

מתי עברת למשפחת אומנה?

“כשהייתי בת שמונה אבא שלי שם אותי במשפחת אומנה ונסע לשנתיים לארצות הברית. הייתי ילדה מוזנחת שעשתה פיפי במיטה עד גיל שתיים-עשרה. לא ידעתי לקרוא ולכתוב, הייתי דיסלקטית עם דיסקלקולציה לא מאובחנת ולא מטופלת, והייתי שקועה בעולם משלי.

הייתי מגיעה לבית ספר מתי שהתאים לי ויושבת בחוץ עד שנשמע הצלצול. באותן השנים פרידה הייתה עסוקה בלממן את אבא שלי ואותי, היא עבדה בדואר, במשמרות לילה. הייתי באומנה עד גיל שלוש-עשרה, ופגשתי את אבא שלי בימי שלישי ובשבתות. הייתי סוג של ילדת רחוב.”

 

איך הכרת את יעקב אלפרון ומתי?

“הכרתי את אלפרון דרך אבא שלי. לאחר שהוא השתחרר מהכלא הוא גר בשכנות לסבתא שלי. הוא הכיר אותי בעידודו של אבא והתאהב בי. הייתי ילדה יפה, בת שלוש-עשרה וחצי, שרצתה להיות גדולה. מהר מאוד עברתי לחיות איתו, הייתי מארגנת ומסדרת את הבית.

הייתי כמו אישה קטנה, שיודעת להתלבש יפה ולהתאפר, עם סדר יום ברור. הייתי מאוד יצירתית ותפרתי לעצמי שמלות. באותה תקופה, בכל יום שני, הייתי קונה ‘לאישה’ וקוראת את כולו, גוזרת את הצילומים ומדביקה מאות של צילומים על הקיר, עושה קולאז’ של דוגמניות.”

 

איך זה נגמר?

“אבא שלי היה מאוד דואלי לקשר שלי עם אלפרון. הוא נהנה מההצלחה שלי, אבל הבין את המורכבות שבקשר, ובסופו של דבר קטע אותו ונתן לי הזדמנות נוספת כששכר לשנינו דירה.

בגיל שבע-עשרה היה לי בפעם הראשונה בית, שבו התחילו החיים האמיתיים. מצאתי עבודה אצל רופא שיניים, ופתאום היו לי חיים מסודרים. אחת הלקוחות המליצה עליי לתחרות יופי של להיטון, זכיתי בתואר הכי נחמד, הנערה הכי פופולארית, ומשם זה זרם.”

נהפכת לדוגמנית מבוקשת בישראל ובעולם, תוכלי לספר איך זה קרה?

“בשנים שהתחלתי להצטלם הכרתי שני אנשי מפתח: את עדה לזרגן, שנהייתה חברה, סוג של דמות אם, ואת מנחם עוז, הצלם, שהציג אותי לפני דורין פרנקפורט. הצטלמתי הרבה, והקריירה שלי נסקה. עדה גם לימדה אותי להתאפר.

התחלתי גם לשחק בסרטים, כמו ‘בר 51′ בזכות הפגישות שעדה קבעה לי בישראל ובניו יורק והבוק שלה, שהיו בו המון תמונות שלי, כולם שאלו אותה עליי. כך הגעתי לסוכנות אימאג’ שבניו יורק, שקבעה לי פגישה בווג האמריקאי. פיתחתי קריירה בין־לאומית, הצטלמתי ללוריאל, למייסיס, למודעות על עמוד בניו יורק טיימס, חייתי את החלום שנה וחצי. לצערי היו חסרים לי עשרה סנטימטרים כדי להיות דוגמנית מסלול.

הייתי נמוכה מדי, והסטנדרטים היו ברורים: דוגמנית צריכה להיות לפחות 1.78 מ’ כדי לעלות על המסלול. אז החלטתי לנסוע ללוס אנג’לס כדי לקדם את קריירת המשחק שלי. הייתי בת עשרים ושלוש, ולתחושתי כבר אישה בוגרת. חייתי על הקצה, סמים, קוקאין…”

 

מה גרם לך להינשא לאסי דיין אחרי היכרות של יום?

“שבוע אחרי שנסעתי ללוס אנג’לס כדי לקדם את קריירת המשחק שלי הכרתי את אסי. לביאה הון, הסוכנת של שנינו, הכירה בינינו. היא נתנה לו את הטלפון שלי ונפגשנו אצלו במלון, באותו לילה נסענו לווגאס והתחתנו.”

 

איך היו החיים איתו?

“הוא היה מקסים, שובה לב, גיבור תרבות. כילדה ראיתי אותו משחק בסרט שממש לא נועד לילדים והתאהבתי בו. כשהכרנו הוא כבר היה יוצר פעיל, ששמו הלך לפניו, והוא התאהב בי. היינו נשואים שנה, זו הייתה השנה הקריטית בחייו. כתבתי על זה תסריט שנקרא שנת אסי, אני מחכה שמישהו ירים את ההפקה הזו. במהלך השנה הזו מצבו של אסי התחיל להידרדר ונהפכתי מבת זוג למטפלת.

באותו זמן היינו שנינו עמוק בתוך הקוקאין, זה היה נורא. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא רוצה למות, החלטתי לצאת מזה ועזבתי. שם חל השינוי. אסי המשיך להתדרדר, הוא האמין שהוא צריך את הסמים כדי לכתוב, ומשם זה כבר היה אבוד. הוא היה תלוי בסם כדי לקיים את האומנות שלו.”

איך יצאת מזה?

“חצי שנה אחרי שהתחתנו עשינו ביחד את הסרט ‘פוטו רומן’, סרט נהדר. אסי כתב אותו כשהיה מאושפז, ולי כבר היה ברור שהסיפור בינינו נגמר. הוא השמין, הכדורים ניפחו אותו. הסרט הנפלא ‘החיים על פי אגפא’ צולם כשהיה במצב קשה, הוא היה אז במעצר בית אצל כושי רימון.

אחרי זה אסי עשה את ‘ד”ר פומרנץ’, והמשיך לעשות סרט אחרי סרט. אחרי שנפרדנו לא רציתי ללחוץ עליו להתגרש. שלוש שנים אחר כך הוא התקשר אליי ואמר, ‘סמדר, אנחנו צריכים להיפגש ולהתגרש, פגשתי את אהבת חיי. אני רוצה להתחתן’.”

 

איך הגעת לאיפור?

“כשנפרדתי מאסי אימצתי את האיפור. אהבתי לאפר ועבדתי עם צלמים מובילים, כמו יקי הלפרין, בן לם, מולה אשל ואחרים. לימדתי איפור במולה סנטר. הייתי טובה ועשיתי את זה במשך שנים.”

 

מתי הכרת את שרון אלכסנדר, בעלך השני?

“הכרתי את שרון אלכסנדר כשהיית בת עשרים ושמונה. התאהבנו, התחתנו, נולדה לנו בת, פז, ואחרי זה התאומים, קורן ודולפין. חיינו ביחד כעשור, אך החיים והמטלות גרמו לנו להתרחק. האהבה נגמרה והתרחקנו, ובסוף קמתי ועזבתי. זה מסר שאני מעבירה לילדים שלי, כשהאהבה נגמרת צריך לעזוב.”

 

במה עוסקים הילדים שלך?

“פז בוגרת ניסן נתיב. היא שחקנית פעילה ומצליחה, בעיקר בתיאטרון, ששמה את הקרירה שלה במרכז. קורן לומד ברימון, הוא גיטריסט, ודולפין בשנה הראשונה באוניברסיטה, במסלול וטרינריה.”

 

ספרי לנו על הסטודיו למשחק שהקמת עם שרון

“במהלך השנים שלנו יחד הקמנו, שרון ואני, את ‘סטודיו למשחק שרון אלכסנדר’. הוא לקח עליו את ההוראה ואני את המנהלה. זה עבד במשך שנים. אחרי שנפרדנו לקח לנו זמן, אבל למדנו להיות חברים. היום אנחנו גרים באותו בית, עם קורן ודולפין. זה בית גדול, לכל אחד יש את המרחב שלו. לשרון יש חברה והוא מאושר. וגם לי. זה עובד נהדר.”

 

מתי חזרת לציור?

“כל השנים רציתי לצייר. הייתי מאוד יצירתית, אבל האמביציות שלי לא תאמו את הטכניקה. כשפז הייתה בת שנה החלטתי ללכת ללמוד. למדתי שנה בויטל, אצל יקי מולכו, זו הייתה שנה מדהימה. למדתי רישום, טכניקות, איור, ציור, צבע, השנה הזו גרמה לשינוי, אבל זה לא הספיק לי.

לא יכולתי להשלים את הלימודים, כי היו לי בית, משפחה, עסק. נאלצתי לפרוש ועברתי ללמוד באבני. לקחתי קורסים, המשכתי עוד שלוש שנים עד שהרגשתי שאני לא צריכה יותר.”

 

תוכלי לספר על השיטה שבה את עובדת?

“אימצתי דרך ציור חדשה. ב-2015 הבנתי שהכי נוח ומתאים לי לעבוד עם שפכטל, שזה נותן לי תחושה של עומק, של שכבות, כמו בפיסול. לכל שכבה יש גובה, ולכן יש תחושה של עומק. התערוכה הראשונה שנקראה קציצות בוץ הוצגה בגלריה אילנה גור שביפו. זו הייתה תערוכת ביכורים, היו בה שלוש סדרות: הראשונה הייתה מבוססת על צילומי ילדות שלי. לקחתי צילומים וציירתי אותם.

השנייה נקראה סקין, סדרה ארוטית שהתמקדה בדרך שבה נופל האור על העור, והשלישית נקראה חתולי רחוב. צילמתי חתולים ברחוב והצילומים נהפכו לציורים. התערוכה הצליחה. רוב העבודות נמכרו, ונשארתי עם שלוש תמונות שלא יכולתי למכור. היה ברור לי שהן יישארו במשפחה. אני מציירת כל הזמן, עובדת על תערוכה, ובמקביל ממשיכה למכור ציורים.”

 

מתי התערוכה הבאה?

“בימים אלה, אחרי שנים שעבדתי עם ילדים, אני מציירת במשרה מלאה. לא ידעתי מה אני הולכת להגיד, הרגשתי שאני רוצה להתעמק בצבע ופחות לתכנן. פעם היה חשוב לי לא לתת ליד המקרה להוביל אותי. רמת הדיוק שלי הייתה מאוד גבוהה, אבל איבדתי את החדווה.

רק השנה, אחרי הקורונה, נתתי לציור להוביל אותי ועברתי לאבסטרקט. אני אוהבת את זה, מדי פעם מתייסרת כי זה מורכב, יש בעבודות שלי דיבור אישי. אני מקווה שבאוקטובר אסיים את העבודה על הציורים, במקביל אנחנו פותחים אתר, ואז גם תהיה תערוכה. חלק מהציורים כבר נמכרו.”

 

היום, כשאת מסתכלת לאחור, איזו עצה היית נותנת לסמדר הצעירה?

“כשאני מסתכלת לאחור אני רואה שעשיתי מסלול נהדר. בסופו של דבר, אם יש לנו מזל לחיות את החיים, כמו שאני רואה את זה היום, יש מסלול. צריך להפסיק לרדוף אחרי הצללים ופשוט ליהנות מהדרך.”

 

לרכישת ציורים: smadarkil@gmail.com

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120