באש ובמים

להפיל מטוס אויב מספינת משמר בעזרת מקלעים? להפוך את מכבי האש מגוף עצמאי לארגון ארצי? זהו סיפורו המרתק של אלוף משנה הנזי (יוחנן) יוסף, שעבר בחייו הרפתקאות של גיבור פעולה אמיתי.

כשהתקרית הביטחונית החמורה הזו אירעה במי הכינרת, באוגוסט 1966, למפקד היחידה של פלוגה 788 נדרשו כמה שניות כדי להבין שהדיווחים אמיתיים וסרט פעולה מסוכן, שהופך לאגרסיבי משנייה לשנייה, אכן מתרחש. זה התחיל בשיט שגרתי של ספינת משמר הגבול מול חוף עין גב שבכינרת, שגבל אז בסוריה. אלה היו ימים של הסכמה על שביתת נשק בין המדינות, אבל המצב היה מתוח. לסורים היה אסור לעבור את קו הגבול, שסומן במרחק עשרה מטרים מהחוף הצפון־מזרחי, אך עדיין נצפו לא מעט כניסות של סורים תמימים או שלא, למי הכינרת.

צה"ל הקים יחידה של ספינות חיל הים במסווה של ספינות משמר הגבול והציב את מפקד הגזרה, רב־סרן יוחנן יוסף, המכונה הנזי, כדי להשגיח מקרוב על המתרחש בגזרה החמה. כשספינת "משמר הגבול" הישראלית עלתה על השרטון בכינרת, מול קו הגבול עם סוריה, הסורים חשדו שמדובר בפרובוקציה או בצעד עוין וירו על הספינה.

הנזי התעורר באותו בוקר מקריאה לעזרה שהגיעה מהנחתת התקועה, הוא התקדם לכיוונה עם נחתת מהירה, וכשניסה לחבר תחת אש כבל חזק, שימשוך אותה לכיוונו, נכשל. הסורים שהחליטו להסלים את המצב העלו לאוויר, לכיוון האירוע, שני מטוסי מיג. מטוס אחד המטיר אש על הספינה הישראלית התקועה, והאחר הפציץ את הספינה של הנזי, שנפצע מקליע ברגלו, אך הספיק לראות שהמטוס מבצע סיבוב באוויר במטרה לחזור ולתקוף פעם נוספת.

"היו לי כמה שניות להחליט מה אני עושה," מספר הנזי, "נזכרתי שכדי להפיל מטוסים אמריקאים הווייטקונג במלחמת וייטנאם ירו מהקרקע ויצרו מסך אש בשמיים, כך שהמטוסים נאלצו לעבור דרכו ונפגעו. עשיתי את אותו הדבר ובמהירות, פתאום ראיתי שהמיג הסורי שירה לכיווני נפגע, הוא צלל במהירות, חלף לצידי במרחק של חמישים מטרים ונעלם בקרקעית הכינרת."

הנזי עדכן את פיקוד הצפון על האש ששוגרה לעברם מהיבשה, על שני מטוסי המיג שתקפו אותם ועל כך שהצליח להוריד מיג אחד. בתחילה לא האמינו לו בפיקוד הצפון, אבל תוך זמן קצר העלו לאוויר שני מטוסי מיראז', שרדפו אחר המיג הנותר והפילו אותו על אדמת סוריה. בשלב הזה כבר התערבו הדרגים הגבוהים והורו להפסיק את הירי ולחזור להסכמות שביתת הנשק. "האירוע הסתיים עם ארבעה פצועים מהצד שלנו," מסכם הנזי. "הוקל לי מאוד שסיימנו את התקרית ללא הרוגים ישראלים. צה"ל שלח יחידת צוללנים שמצאה את המטוס הסורי בקרקעית הכינרת, הם ראו בגוף המטוס צליפות של מקלע 0.5 מ"מ שנורו מהספינה שלי."

כשהתברר שהנזי הצליח מהים, בעזרת מקלעים, להפיל את המטוס הסורי שסיכן את חיי לוחמי הספינות, הוא הועלה על מסוק, ובאותו היום הוטס ללשכת הרמטכ"ל כדי לדווח על הפעולה. למוחרת הגיעה לאזור הכינרת משלחת, שכללה את ראש הממשלה, לוי אשכול, והרמטכ"ל, יצחק רבין, כדי לפגוש את הלוחמים שהשתתפו בתקרית. הנזי והמקלען, הסמל גבריאל ברנט, זכו לצל"ש ממפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל. כדי להבין את התפקוד המדויק והמיומן של הנזי באותו בוקר דרמטי, צריך להבין את המסלול ובית הגידול של הקצין הזה.

הנזי נולד לזוג הורים יקים שעסקו בחקלאות. הוא היה ילד נמרץ שנהנה מחופש וממרחבים בחווה לגידול פירות הדר, שאותה ניהל אב המשפחה, מזרחית לחדרה, בסמוך לשפת הים ולערוץ נחל חדרה.

"בגיל העשרה, באופן טבעי, כאוהב ים, הצטרפתי לפנימיית מבואות ים שבמכמורת, שם למדתי להיכנס למסגרת ולחיות במשמעת," משתף הנזי, "הוכשרתי בימאות ובדייג, ומשם המשכתי בגיל הגיוס לחיל הים. השירות הצבאי שלי היה סוער ומלא בהפתעות. התנדבתי לקורס חובלים, ואז, ב-1956, פרצה מלחמת סיני, וכצוער צעיר השתתפתי בה. כשחיל הים רכש משחתות באנגליה, נשלחתי לשם עם חבריי לקורס החובלים כדי לתגבר את הצוותים הבריטים ולהביא את המשחתות לארץ. עברתי הכשרה בצי הבריטי בנושא צוללות, השהות בצוללות נמשכה כארבע שנים. היה מרתק להיות חלק מפעילות מבצעית סמויה, שכללה תקופות ארוכות מתחת למים."

התיאורים של הנזי נשמעים כמו אוטוביוגרפיה של הסוכן החשאי 007, שגדל בחווה סקוטית ונשלח בחשאי בשירות הוד מלכותה – המלכה הבריטית. להנזי יש את האלגנטיות והדיוק האירופאיים, כבן להורים ממוצא גרמני, אבל בניגוד לסוכן הקולנועי המפורסם שאהב מאוד את החיים הטובים, הנזי הוא איש צנוע, ובכך טמון חינו הגדול.

"אחרי הצוללות עברתי לספינות הטילים. עשינו הכנות וניסויים על הספינות האלה כדי להכשיר אותן להפלגה. אחר כך התמניתי לקצין המבצעים של חיל הים. במלחמת ששת הימים הייתי מפקד נחתת, סייענו לכוחות היבשה שלחמו ברצועת עזה. סיימתי את הקריירה בחיל הים כסגן מפקד זירת ים־סוף בשארם, בדרגת סגן אלוף."

קריירה שנייה מתחילה

אחרי שסיים את שירותו הצבאי חיפש הנזי את העיסוק הבא. הוא פנה לגופים שונים וביניהם גם למועצה לפרי הדר, שחיפשה את האדם המתאים שיאייש את תפקיד מפקח הנמלים מטעמה, בצפון אירופה. הנזי, שנבחר לתפקיד, השחיז את הגרמנית שקלט בבית הוריו ויצא עם רעייתו מרינה ושני ילדיהם, להמבורג. הוא השתלב בנמל הגדול שבעיר ונכנס לתפקיד.

"חשבנו על שהות של שנתיים-שלוש בגרמניה, ואלו הפכו לתשע שנים," הנזי מחייך, "שני הילדים הגדולים שלנו כבר חזרו לישראל כדי להתגייס. בשנה האחרונה מרינה ואני עברנו למינכן, נולד לנו ילד נוסף, ועד שנת 1988 חיינו שם."

איך שילבת בין חיי המשפחה לעבודה בשנים הללו?

"עשיתי ככל שביכולתי כדי שהשירות הצבאי והעבודה לא יבואו אחד על חשבון השני, וכדי שהאנשים הכי קרובים אליי, בני ביתי, לא יישארו מאחור. רעייתי מרינה, הבוסטר המשפחתי, היא אומנית מוכשרת, ציירת ופסלת, שבמשך השנים התפתחה בתחומים האלה."

כשמשפחת יוסף חזרה לישראל היא התמקמה בכפר סבא, והנזי התחיל ליזום פגישות כדי למצוא את התפקיד הבא. "נפגשתי עם ראש העירייה," הוא מספר בשקט ובעדינות, "נאמר לי שיש מכרז לניהול תחנת מכבי האש האזורית והציעו לי לברר את העניין. אהבתי את הכיוון. זה היה נראה לי עוד פרק אנרגטי ודינמי בחיים. ניגשתי למכרז והתמודדתי מול מועמדים מתוך מכבי אש ומועמדים חיצוניים. כשהגעתי לוועדה הקובעת, שכללה אנשי ציבור ואנשי מקצוע, אמרתי שיש לי הכשרה גם באש וגם במים. כשסיפרתי על הניסיון המבצעי והניהולי שלי אמרו לי, 'כל הכבוד, זה מתאים לנו,' ונבחרתי למפקד שירותי הכבאות של אזור השרון."

כדי להכיר היטב את הגוף שבו השתלב הנזי, הוא הצטרף בגיל חמישים לקורס קציני אש, טיפס על סולמות ועמד בכל אתגרי הקצונה עם לוחמי אש שצעירים ממנו בגיל.

מה היו האתגרים המשמעותיים שלך בתפקיד?

"ב-1989 מכבי האש היו מאורגנים לפי מחוזות. כל תחנה התנהלה כגוף עצמאי שהיה כפוף לרשות המקומית. כמפקד שירותי הכבאות של השרון הסתכלתי קדימה, רציתי שזה יהיה ארגון ארצי, כפי שראיתי בחו"ל. זה היה נראה לי נכון ויעיל יותר ולשם חתרתי. באותן שנים הוקם גם פיקוד העורף, חשבתי שצריך לשלב כוחות כדי שלזירת אירוע לא יגיעו ניידות של מגן דוד אדום, משטרת ישראל, מכבי האש ופיקוד העורף בלי תיאום ביניהן. נשלחתי מטעם שירותי הכבאות לייעץ למפקד העורף, ויחד נערכנו לאירועים גדולים בשגרה ובחירום. בנוסף, לפני חמש-שש שנים הפכו מכבי האש לארגון ארצי. הייתי חלק מהמהלך, זה היה שינוי מורכב וממושך, וטוב שהוא קרה."

במסגרת כהונתו כמפקד מחוז השרון יצא הנזי ללימודים במכללה לביטחון לאומי, הוא כתב את עבודת המאסטר שלו על תהליך האיחוד הארצי של מכבי האש בתקופת שגרה ובאירועי חירום. בסיום הלימודים הועלה הנזי לדרגת אלוף משנה.

איך אתה מרגיש בשלב הזה בחיים?

"בפנסיה רגוע יותר. להיות מפקד בשירותי הכבאות זה לחיות בדריכות עשרים וארבע שעות ביממה. אני מסתכל אחורה על שלוש הקריירות שהיו לי, וחושב שכל אחת מהן הייתה מלאת עניין. אני מרגיש שתרמתי בהן ככל שיכולתי כדי שהמערכות הללו יצמחו, וכדי שאצליח בהן ואממש את היכולות שלי. במישור האישי מרינה ואני צלחנו יחד הרבה תקופות מאתגרות, והיום אנחנו חיים בבית עד 120 ומאחלים לעצמנו ולבני המשפחה להמשיך ליהנות ממה שיש. אנחנו נשואים כבר שישים שנה, ויש לנו שישה נכדים שמספקים לנו הרבה עניין, שמחה ואושר."

במילים אחרות, אחרי הרבה שנים של אש ולחימה במים ואש על היבשה, הגיע הנזי לתקופה שבה האש שוככת, והוא יכול ליהנות מהזרימה המרגיעה של המים.