חייגו: 6120*

האלופה

היא אומנם נפרדה מדרגת האלוף שעל כתפיה, אבל אורנה ברביבאי היא לפני הכול אלופה בנשמתה. מסע חייה יכול וצריך להיות השראה לכך שמכשולים הם הדבר הזה שרואים רק כשמסיטים את העיניים מן המטרה. שיחה מרתקת בארבע עיניים עם אלופה מבפנים ומבחוץ.

היא אישה כובשת, מלאת עוצמה, חכמה, בלתי אמצעית, מדברת בכנות, מעוררת התפעלות, והכי חשוב, למרות שפרצה את תקרת הזכוכית והייתה לאלופה הראשונה בצה"ל, היא לא התבלבלה לרגע אחד. ההצלחה לא עלתה לה לראש, ולאורך כל הדרך היה התפקיד עבורה אמצעי ולא מטרה. היא דעתנית, בטוחה בעצמה ועם זאת רגישה מאוד ואנושית, ויש לה גומת חן הורסת. שלושים השנים שהייתה בצבא, רובן בתפקידי ניהול בכירים, לא הצליחו להקשיח את מהותה כאדם אוהב, מכיל, אמפתי, ועל זה מגיע לה שאפו.

לא נעשה לברביבאי הנחות. היא קיבלה בחייה החלטות קשות, שהיא, ילדיה ובעלה שילמו את מחירן. היא מודעת לכך, לא מטאטאת, לא מסתירה וגם לא מתנצלת. “אני לא קורבן של נסיבות. אני ניהלתי את מסלול הקריירה שלי, בשיתוף מלא עם בעלי, וההחלטות שקיבלנו היו מושכלות. ידענו שיש להן מחיר משפחתי, זוגי ואישי. בסופו של דבר, עם כל הקשיים, אני גאה באופן שבו ניהלנו את חיינו. מאמינה שכולנו יצאנו נשכרים, והכי חשוב – מאוחדים. זה חתיכת ניצחון בפני עצמו.”

עוד נחזור למשפחתה של אורנה, לילדיה ולמשה בעלה, דמות מפתח בחייה. בשלב מסוים בריאיון היא אומרת שמשה הוא האלוף האמיתי במשפחה. הוא מפעל הפיס שלה. האיש שנתן לה רוח גבית, קיבל עליו את האחריות לבית ולשלושת הילדים ואִפשר לה להגשים את עצמה. נשים רבות עוצרות בצמתים שבהם הן עשויות ‘לעקוף’ את הבעל, כדי לא לערער את המערכת הזוגית והמשפחתית. ואצלה? המודל האידיאלי של בן זוג שלוקח צעד אחורה כדי לאפשר לה לקחת עשרה קדימה. והיא, יותר מכול אחד אחר, יודעת להעריך, מאחר שבבית הוריה לא זכתה למודל מיטבי של זוגיות, והבטיחה לעצמה שאצלה זה יהיה אחרת.

עד כמה עיצבו הקשיים שחווית בילדותך את הבחירות שעשית לאורך כל הדרך? 
“אני מאמינה שהם בנו אותי והכינו אותי למי שאני היום. נולדתי ברמלה, אבל גדלתי בעפולה, מאחר שאמי עזבה את אבי ולקחה אותי – הבכורה במשפחה של שמונה ילדים – איתה. כבר כילדה קיבלתי עליי את האחריות לדאוג לאחיי הקטנים ולעזור לאימא בעול הפרנסה. שטפתי רצפות, עשיתי בייביסיטר ולא בחלתי בשום עבודה, למרות שהייתי ילדה. אני חושבת שכבר אז התגבשה באישיותי ההכרה שבהמשך הפכה לאמונה, שהכול תלוי בי, ושאני לא תוצר של נסיבות, אלא אני מייצרת לעצמי את ההזדמנויות. קבלת אחריות על עצמך ועל החיים שלך היא כלי חשוב בארגז הכלים לחיים.”

גם הרצון שלא יעשו לך הנחות בגלל הקשיים שהתמודדת איתם אפיין אותך עוד כילדה. 
“נכון. וזה המשיך לאפיין אותי גם בהמשך הדרך ובכל שנות הקריירה הצבאית שלי. כשהייתי ילדה הסתרתי ככל יכולתי את מצבנו הכלכלי הקשה. לא רציתי שאף אחד ידע שאני מכינה שיעורי בית על הרצפה ועובדת כדי לעזור לאימא בעוד כמה גרושים בחודש. לא רציתי תנאים מיוחדים ובטח לא רחמים. כל קושי שצלחתי רק חישל אותי לקראת הבא אחריו, ותמיד אמרתי לעצמי שאם עברתי את זה, אני יכולה לעבור הכול. לאט־לאט התגבשה בי האמונה בעצמי שאני באמת יכולה לכל קושי. יש גם יתרונות לצמיחה מהמקום הכי נמוך.”

מי הייתה דמות ההשראה שלך כילדה? 
“קודם כול אימא שלי. תמיד אימא שלי. אישה חזקה, אופטימית שלא איבדה תקווה. היא תמיד דחפה אותנו קדימה ותמיד האמינה שיהיה טוב. היה לה משפט מפתח שליווה אותי שנים רבות: ‘מאחורי ההר הגדול הזה שמטיל צל בימים קודרים, יש מציאות אחרת שכדאי להתאמץ להגיע אליה’. זה חתיכת משפט מניע. אני חושבת שאת האמונה בטוב ובטוּב האדם לקחתי ממנה.
דמות נוספת שהייתה בחיי – מעט שנים, אך הייתה לה השפעה גדולה מאוד עליהם – הייתה אביבה פלג ז"ל, המחנכת שלי בכיתות ה–ו. היא הכניסה אותי לביתה, עזרה לי מאוד בלי שארגיש לרגע מושפלת, והאמינה בי מעל ומעבר. היא ראתה את הפוטנציאל שלי הרבה לפני אחרים. ממנה למדתי את מודל הזוגיות שאני רוצה בחיי. עד היום, למרות שנפטרה כבר לפני שנים, אני חושבת עליה בצמתים מסוימים בחיי.”

הדמות הבאה המשמעותית בחייך היא משה בעלך?
“משה הוא מורה הדרך והשותף האולטימטיבי לחיים. כשהכרנו הוא כבר היה קצין בשלישות. בעפולה דאז לא היו הרבה קצינים. ראיתי את העבודה שהוא עושה, את האתגרים, את הלהט, והרגשתי איך זה מדביק אותי. כשהתגייסתי היה לי ברור שאני רוצה לטפל באנשים. זה מה שאני אוהבת ויש לי כבר ניסיון, אם לוקחים בחשבון גם את הוותק שיש לי בטיפול במשפחתי…”

נישאתם כשהיית צעירה מאוד והיום אתם חוגגים ארבעים שנות זוגיות עם הרבה אתגרים בדרך. איך עושים את זה? 
“התחתנתי בגיל תשע־עשרה וחצי. הייתי כבר קצינה ולכן נשארתי בצבא. היינו שנינו באותה סביבה – בשלישות, מה שלא עשה לנו חיים קלים, כי בצבא כמו בצבא, התחרות גלויה לעין, מונצחת על הכתפיים. גם העובדה שהיינו באותו החיל ובאותו מִילְיֶה תרמה להגדלת החיכוכים. במשך שנים היינו צריכים להתחרות גם בתוך הבית: על זמן, על קשב, על חלוקת תפקידים. מי מוציא את הילדים, מי אחראי לְמה, אבל בבסיס הקשר בינינו, חזקה מכול, עמדה ההחלטה המשותפת שלנו שלעולם, ולא חשוב מה, בראש סדר העדיפות של שנינו, יחד וכל אחד לחוד, תעמוד המשפחה שלנו. היא הייתה הבסיס להתנהלות וזה בדיעבד מה ששמר עלינו. כשהיה ברור שהסיכויים שלי לפרוץ קדימה גבוהים, התיישבנו לשיחה על ניהול הזדמנויות. משה היה ברור וחד־משמעי: ‘רוצי קדימה’. ברגע שהחלטנו נעשה היפוך תפקידים מוחלט ומשה קיבל את האחריות הלכה למעשה. ככל שהתקדמתי בתפקידים היו רגעים שגם אני דאגתי, כי הבנתי שאין יום ואין לילה, ושעוד לא הייתה אימא שמילאה תפקידים כאלו. בכל זאת מדובר בשלושה ילדים קטנים. גם אז משה הרגיע ואמר שיהיה בסדר ונתן לי את הכוח ללכת הלאה. אני לא בטוחה ששנינו הבנו לעומקן את המשמעויות, את המחויבות ואת הטוטאליות הנדרשת עד שכבר היינו עמוק בפנים.”

יש רגשות אשמה כלפי המשפחה? 
“האמת שלא. מעולם לא שידרתי לילדים שלי חוסר ביטחון או התנהלתי מולם ממקום מתנצל. גם כאן ייאמר לזכותו של משה שבחוכמתו הרבה הוא שמר על המשמעות ועל הדומיננטיות שלי מול הילדים מכל משמר.”

איך זה בא לביטוי?
“היו פעמים שהילדים היו מתקשרים אליי לבקש רשות, או להתייעץ. להשיג אותי לא היה קל, היה צריך להתאמץ. וכשכבר תפסו אותי, הייתי עונה: ‘אבל תשאלו את אבא, הוא אתכם בבית’. ואז הם אמרו: ‘אבא אמר לשאול אותך’. זו הייתה הדרך שלו לגרום לי להיות נוכחת, למרות שלא הייתי במקום. את מבינה, לא חייבים דרגה על הכתף כדי להיות אלוף אמיתי.”

הילדה קשת היום, המנהלת מלחמת הישרדות, רשמה תקדים ונעשתה לאלופה הראשונה והיחידה, נכון להיום, בצה"ל. איך הרגשת? 
“באחד הראיונות שעשיתי עם קבלת התפקיד, שאלו אותי אם 23 ביוני 2011, היום שבו ענדו לי את דרגות האלופה, הוא היום המאושר בחיי. עניתי שהימים שבהם ילדתי את ילדיי הם המאושרים בחיי. הם המהות האמיתית שלי. קבלת התפקיד הייתה בהחלט בין הימים המרגשים. כולם דיברו על התואר ‘אלופה’ ועל כך שאני האלופה הראשונה בצה"ל. הכול נכון, אבל מה שבאמת עשה אותי מאושרת בהקשר הזה זאת ההזדמנות שקיבלתי לעשייה בעלת השפעה אמיתית. עבורי מדובר בשליחות.”

על מה היה הכי חשוב לך להשפיע בתפקידך כראש אכ"א? 
“האג'נדה כללה נושאים רבים, אבל פעילותי המרכזית התמקדה בשתי גזרות: חוק השוויון בנטל, המטפל בסוגיית גיוס חרדים לצבא, לצד המלחמה ליישום מודל הקבע החדש. אני מאמינה שהדאגה להשאיר אנשים איכותיים בצבא צריכה להיות אינטרס חברתי ולאומי. עוד אומר שהעובדה ש-42% מהנשים אינן מתגייסות לצה״ל היא תופעה שאסור להסכים איתה, בשל ההשפעה שיש לכך על החברה ועל הצבא. שימור מודל ‘צבא העם’, למרות השחיקה שחלה בו, נבע מהבנת האתגרים הביטחוניים ומהצורך להתמודד איתם ומחשיבות ה‘גיוס לכול’. עוד פעלתי למניעת נשירה של חיילים במהלך השירות. סברתי שנכון לתת מענה אחר לשילובם של יוצאי אתיופיה בשירות, ולשמחתי, חל שיפור משמעותי בשילובם ובמאפייני השירות שלהם, גם בדרגות קצונה.”

במה לא הצלחת?
“באופן טבעי העיסוק בפיתוח המשאב האנושי מתבטא בריצה למרחקים ארוכים. לכן קצרתי את פירות העשייה של קודמיי, וזרעתי עבור הבאים אחריי פתרונות לאתגרי העתיד, שיבשילו לאו דווקא במהלך כהונתי. אני סבורה שברמה הלאומית צריך לעשות כל שנדרש כדי להביא לקבורה את אורון שאול והדר גולדין זכרם לברכה.”

יש האומרים שהיית מפקדת קשוחה, עקשנית, חסרת פשרות, המתעקשת להבין גם את הפרטים הקטנים. איזו מפקדת היית מנקודת המבט שלך? 
“השתדלתי להיות מפקדת של אנשים. השתדלתי לגעת בהם. להניע. לאתגר וגם לתת מענים. לתפיסתי, הישענות על פתרונות גנריים אינה תואמת את האתגר האנושי המחייב התייחסות מותאמת, בוודאי כאשר מדובר בנושא נפגעים, כמו למשל ההחלטות שהתקבלו בנושא אורון שאול והדר גולדין זכרם לברכה בעיצומו של מבצע צוק איתן.”

איך קיבל האגו הגברי של עשרות מפקדים בכירים תחתייך את העובדה שהם קמים לאישה שנכנסת לחדר, מצדיעים לה והם הפקודים שלה? מה נדרש כדי לצלוח את המשימה? 
“אני חושבת שהעובדה שאני לקחתי את הסיטואציה בטבעיות ולא עשיתי מזה עניין, עזרה גם למי מהם שהתקשה לקבל את העובדה שהמפקד שלו הוא אישה. צה"ל של 2017 הוא צבא שונה מהצבא שאני התגייסתי אליו בכל הנוגע לשירות נשים, לאקלים השירות המשותף ולתרבותו. בפני נשים פתוחים היום רוב המקצועות, וניתנת להן אפשרות להשפיע על ביטחון המדינה באוויר, בים וביבשה.”

ביום העצמאות השישים ושישה למדינה נבחרת להדליק משואה. איך הרגשת?
“המעמד הזה מרגש בצורה בלתי רגילה, וריגש אותי – כמי שייצגה את צבא ההגנה לישראל – על אחת כמה וכמה, כי עמדתי בצדן של נשים נפלאות שתרמו לחברה בישראל. מאז ועד היום אמי חוזרת ואומרת שהיה זה עבורה המעמד המרגש ביותר בחייה. זו מתנה כפולה.”

כמה קשה היה להיפרד מהמדים ומהדרגות?
“קשה אולי להאמין אבל בכלל לא, אולי כי אני לא נפרדת מהעשייה ומהרצון שלי להשפיע על החברה הישראלית. אמרתי לאורך כל הדרך שהתפקיד הוא הפלטפורמה לעשייה. מה שמשתנה עכשיו זו הפלטפורמה. זה הכול. לכן אין משברים, אין דרמות, וגם תקופת ההסתגלות עוברת לי נפלא. יש לי זמן לבעלי, לילדיי, לשתי נכדותיי ואפילו, הפלא ופלא, לעצמי. זה חדש לי וזו תחושה מצוינת. אני לא ממהרת לשום מקום. זה הזמן לחישוב מסלול מחדש ליעד הבא.”

ממהרת או לא, אל תתבלבלו. ברביבאי לא יושבת בבית ונחה על זרי הדפנה. היא כבר פועלת נמרצות כמנכ"לית קרן פילנתרופית חדשה המקדמת שיתופי פעולה בין המגזרים השונים, כדי לחולל שינוי ולקדם פתרון לסוגיות מורכבות ברמה הלאומית. המיזם הראשון עוסק בנושא חשוב מאין כמוהו: הפחתת התמותה מזיהומים בבתי חולים.

אז את כבר שוב עמוק בעשייה…
“זה לא 24/7, אבל כן, אני בעשייה חשובה ומשמעותית. פועלת למען פתרון בעיות ציבוריות הקשורות לאיכות החיים של כולנו. במיזם הראשון אנו פועלים עם משרד הבריאות בפיילוט המתבצע בבית החולים שיבא ובבית החולים בנהריה. המטרה: לצמצם בתוך שנתיים ב-30% את התמותה מזיהומים בבתי חולים – תמותה העומדת היום על המספר הלא ייאמן של ארבעת אלפים איש בשנה.”

לסיום, פוליטיקה היא מילה גסה מבחינתך?
“ממש לא. מצד אחד, אני לא בטוחה שאני מעוניינת לשלם את המחירים של הפוליטיקה. מצד שני אני מבינה שזו זירה משמעותית להשפעה. יש כאן דואליות שעוד לא פתרתי. ימים יגידו.”

בין שתעסוק בפוליטיקה ובין שתבחר בפלטפורמה אחרת, אין ספק שקולה עוד יישמע, וכהרגלה – היא עוד תשבור כאן שיאים.

לייעוץ ראשוני ופרטים