הִלֵּלוּיָה
הלל מיטלפונקט, ממוביליה הבכירים של מחזאות מקורית ואיכותית, לא נח לרגע. הוא כותב, מביים, מתרגם ומתסרט, והוא אחד מאנשי המקצוע העסוקים בתיאטרון הישראלי. לידתו של כל מחזה, כמו של כל ילד, שונה ואחרת, אבל המכנה המשותף – בכל זאת בית יוצר אחד – הוא העיסוק בחברה הישראלית, בפניה של מדינת ישראל, בהשפעות השואה ובשאר נושאים שהוא חפץ להביע עמדה לגביהם או להעניק להם נקודת מבט חדשה. הוא אינו מפחד משחיקה או מאובדן המוזה, והכי חשוב, הוא נהנה מכל רגע. גם אנחנו.
מיטלפונקט, בוגר החוג לתיאטרון ולספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ניהל רומן עם הכתיבה כבר מגיל צעיר וסימן את עולם התיאטרון כביתו המקצועי. מחזות הבוסר שלו הועלו עוד כשהיה תלמיד במגמת אומנות בתיכון ‘רננים’, והוא אפילו שיחק בכמה מהם. פסק הזמן שלקח מהתחום במהלך שירותו הצבאי בחטיבת גולני רק גרם לו להבין שכתיבה לתיאטרון היא דחף הבוער בעצמותיו. לולא הטלפון ההוא מתיאטרון חיפה היה מיטלפונקט היום בוגר תואר שני באוניברסיטה, אבל כשעמד מול הבחירה בין לימודים ובין תיאטרון חי ונושם, לא הייתה כלל שאלה, אפילו לא ספק קל. לאחר ששני מחזות שכתב התקבלו על ידי התיאטרון, ארז את מטלטליו ועבר אל חיפה, העיר שבה נעשה הצעד הראשון בהגשמת החלום.
“הגעתי לתיאטרון חיפה כדי לצפות במלאכת התיאטרון וללמוד אותה. המחזה הראשון שעבדנו עליו היה ‘התקווה האחרונה של רחוב נחמני’. במחזה הזה למדתי עד כמה חשובה, אפילו הכרחית, נוכחותו של המחזאי במהלך החזרות. הבנתי שכתיבת המחזה מסתיימת סופית רק בהצגה הראשונה. עד אז לא הפסקתי לעשות שינויים, שיפורים, התאמות ומה לא. אני זוכר שהייתי מהופנט מהתהליך. לימים הבנתי שהיה זה, בלי שידעתי, גם בית הספר שלי לבימוי.”
“הגעתי לתיאטרון חיפה כדי לצפות במלאכת התיאטרון וללמוד אותה. המחזה הראשון שעבדנו עליו היה ‘התקווה האחרונה של רחוב נחמני’. במחזה הזה למדתי עד כמה חשובה, אפילו הכרחית, נוכחותו של המחזאי במהלך החזרות. הבנתי שכתיבת המחזה מסתיימת סופית רק בהצגה הראשונה. עד אז לא הפסקתי לעשות שינויים, שיפורים, התאמות ומה לא. אני זוכר שהייתי מהופנט מהתהליך. לימים הבנתי שהיה זה, בלי שידעתי, גם בית הספר שלי לבימוי.”
מתי הרגשת שגם חיידק הבימוי מקנן בך?
“אני חושב שמהתחלה הרומן שלי כלל כתיבה, משחק ובימוי. הכתיבה הייתה ראש החץ, ובתיכון ובאוניברסיטה גם שיחקתי, והיה לי ברור שבימוי זה רק עניין של זמן. נדרשו לי כמה שנים כדי להרגיש בשל, מנוסה ואחראי מספיק כדי לתת לעצמי דרור גם בתחום הזה.”
“אני חושב שמהתחלה הרומן שלי כלל כתיבה, משחק ובימוי. הכתיבה הייתה ראש החץ, ובתיכון ובאוניברסיטה גם שיחקתי, והיה לי ברור שבימוי זה רק עניין של זמן. נדרשו לי כמה שנים כדי להרגיש בשל, מנוסה ואחראי מספיק כדי לתת לעצמי דרור גם בתחום הזה.”
במהלך השנים היו הצגות רבות שהיית המחזאי וגם הבמאי או במילים אחרות, ביימת את עצמך. זה אתגר גדול יותר מלביים מחזות של אחרים?
“עם הזמן למדתי שכשאתה מביים את המחזה של עצמך, אתה חייב כבר בנקודת ההתחלה להיות מוכן בכמעט מאה אחוז עם המחזה. אין את הלוקסוס של לשפר ‘תוך כדי תנועה’. זו מחויבות לא פשוטה. לעומת זאת כשאני מביים חומר שאינו שלי, אני יכול לעבוד עם המחזאי ‘תוך כדי תנועה’. אותו הדבר גם כשבמאי אחר מביים מחזה שאני כתבתי.”
“עם הזמן למדתי שכשאתה מביים את המחזה של עצמך, אתה חייב כבר בנקודת ההתחלה להיות מוכן בכמעט מאה אחוז עם המחזה. אין את הלוקסוס של לשפר ‘תוך כדי תנועה’. זו מחויבות לא פשוטה. לעומת זאת כשאני מביים חומר שאינו שלי, אני יכול לעבוד עם המחזאי ‘תוך כדי תנועה’. אותו הדבר גם כשבמאי אחר מביים מחזה שאני כתבתי.”
מה היתרון בלביים מחזה שאתה כתבת?
“בדרך כלל במהלך הכתיבה אני רואה לנגד עיניי את הבמה, את השחקנים, את הבימוי. יש לי יכולת ויזואליזציה טובה ולכן קל לי יחסית לביים את עצמי. אבל זה לא אומר שזו הדרך היחידה או הנכונה לביים את ההצגה. יש הצגות שביימתי ושהפיקו שוב לאחר כמה שנים, וזה מרתק לראות את הפרשנות שהמחזה מקבל מבמאי אחר. אני כמובן מעורב בתהליך וזכותי כמחזאי להטיל וטו, אם רוצים לקחת את המחזה למקום פרוע לחלוטין בעיניי. נוסף על כך, חשוב להבין שמחזה מגיע עם הוראות במה כתובות, כך שגם זה סוג של מנגנון הגנה. כשאני מביים יש גם יתרון גדול בעבודה שלי עם השחקנים על הדמויות שאני כתבתי. אני מכיר ומבין אותן כל כך טוב, יודע מה הן חושבות, איך הן מרגישות, כך שהעבודה על הפסיכולוגיה של הדמות איכותית יותר כאשר הבמאי הוא גם המחזאי.”
“בדרך כלל במהלך הכתיבה אני רואה לנגד עיניי את הבמה, את השחקנים, את הבימוי. יש לי יכולת ויזואליזציה טובה ולכן קל לי יחסית לביים את עצמי. אבל זה לא אומר שזו הדרך היחידה או הנכונה לביים את ההצגה. יש הצגות שביימתי ושהפיקו שוב לאחר כמה שנים, וזה מרתק לראות את הפרשנות שהמחזה מקבל מבמאי אחר. אני כמובן מעורב בתהליך וזכותי כמחזאי להטיל וטו, אם רוצים לקחת את המחזה למקום פרוע לחלוטין בעיניי. נוסף על כך, חשוב להבין שמחזה מגיע עם הוראות במה כתובות, כך שגם זה סוג של מנגנון הגנה. כשאני מביים יש גם יתרון גדול בעבודה שלי עם השחקנים על הדמויות שאני כתבתי. אני מכיר ומבין אותן כל כך טוב, יודע מה הן חושבות, איך הן מרגישות, כך שהעבודה על הפסיכולוגיה של הדמות איכותית יותר כאשר הבמאי הוא גם המחזאי.”
כשאתה מביים מחזה שכתב מחזאי אחר, לא מתעורר הכותב שבך ומשגע אותך לתקן טקסטים?
“אני מרשה לעצמי לעשות את זה רק כשאני מתרגם מחזות. שם אני מכניס קצת את הניואנסים שלי, את הקצב שלי. אגב, אני כמעט לא מביים מחזות מקור בדיוק בגלל ניגוד האינטרסים הצפוי בין הבמאי שבי למחזאי שבי, ובגלל הפחד שלא אצליח להשתחרר מכך שהייתי רוצה לכתוב את זה קצת אחרת.”
“אני מרשה לעצמי לעשות את זה רק כשאני מתרגם מחזות. שם אני מכניס קצת את הניואנסים שלי, את הקצב שלי. אגב, אני כמעט לא מביים מחזות מקור בדיוק בגלל ניגוד האינטרסים הצפוי בין הבמאי שבי למחזאי שבי, ובגלל הפחד שלא אצליח להשתחרר מכך שהייתי רוצה לכתוב את זה קצת אחרת.”
איך אתה בוחר נושאים למחזה?
“לדעתי הם בוחרים בי. אין לזה חוקיות, כל מחזה נולד קצת אחרת. כמו תינוק…”
“לדעתי הם בוחרים בי. אין לזה חוקיות, כל מחזה נולד קצת אחרת. כמו תינוק…”
איך נולדה למשל ההצגה ‘אנדה’, שקטפה בפרס התיאטרון לשנת 2008 שני פרסים: הצגת השנה ומחזאי השנה?
“לא תאמיני אבל ההצגה הזאת נולדה משיחה עם אימא שלי. בעצם משיחות איתה לאורך השנים על התקופה ‘ההיא’. שמתי פחות פוקוס על הסיפור האישי שלה, ויותר תפסו אותי הסיפורים על היחס המנוכר שהיה כאן בארץ אל ניצולי השואה. לא הצלחתי להירגע מהעלבון האיום של היהודים ששרדו את התופת, הגיעו לישראל והחברה כאן לא חיבקה אותם כראוי, בלשון המעטה. נקודת המבט הזאת נראתה לי מעניינת. במהלך תקופת הדגירה על הסיפור הגעתי במקרה אל ספר שכתבה חנה יבלונקה בשם: ‘מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן’. במרכז הספר עומד לדיון מפגשהּ המשמעותי הראשון של החברה הישראלית עם השואה ועם חצי מיליון ניצולי שואה שחיו אז בארץ. החיבור בין השניים הוליד את הרעיון לכתוב את סיפורה של אנדה המעוניינת להעיד במשפט אייכמן, אך נפסלת על ידי הממסד הפוליטי הבן־גוריוני. נוחי, פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה של משפט אייכמן, מסכן את הקריירה שלו ואת מערכת היחסים הרומנטית שלו, ונקרע בין הקונפליקט להישאר נאמן לעקרונותיו או להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במסעו המרתק הוא מתוודע אל שורשיו ואל זהותו כבן לניצולי שואה. המחזה מעלה לסדר היום כמה נושאים מהותיים: מאבקם של יחידים בממסד, פרנויות פוליטיות, מעורבותו של הדרג הפוליטי בהליך השיפוטי, וראשית התמודדות המדינה עם אֵימות השואה של רבים מאזרחיה. והרי לך כיצד נולד מחזה בנושא חברתי־ציבורי דרך האימא הפרטית שלי והדיאלוג שיש בינינו כל השנים.”
לטובת מי שלא ראה, חשוב לציין כי המחזה נחשב לדרמה אמיצה הנוגעת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית והביקורת ציינה אותו כ‘אחד השיאים ביצירתו של מיטלפונקט’.
“לא תאמיני אבל ההצגה הזאת נולדה משיחה עם אימא שלי. בעצם משיחות איתה לאורך השנים על התקופה ‘ההיא’. שמתי פחות פוקוס על הסיפור האישי שלה, ויותר תפסו אותי הסיפורים על היחס המנוכר שהיה כאן בארץ אל ניצולי השואה. לא הצלחתי להירגע מהעלבון האיום של היהודים ששרדו את התופת, הגיעו לישראל והחברה כאן לא חיבקה אותם כראוי, בלשון המעטה. נקודת המבט הזאת נראתה לי מעניינת. במהלך תקופת הדגירה על הסיפור הגעתי במקרה אל ספר שכתבה חנה יבלונקה בשם: ‘מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן’. במרכז הספר עומד לדיון מפגשהּ המשמעותי הראשון של החברה הישראלית עם השואה ועם חצי מיליון ניצולי שואה שחיו אז בארץ. החיבור בין השניים הוליד את הרעיון לכתוב את סיפורה של אנדה המעוניינת להעיד במשפט אייכמן, אך נפסלת על ידי הממסד הפוליטי הבן־גוריוני. נוחי, פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה של משפט אייכמן, מסכן את הקריירה שלו ואת מערכת היחסים הרומנטית שלו, ונקרע בין הקונפליקט להישאר נאמן לעקרונותיו או להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במסעו המרתק הוא מתוודע אל שורשיו ואל זהותו כבן לניצולי שואה. המחזה מעלה לסדר היום כמה נושאים מהותיים: מאבקם של יחידים בממסד, פרנויות פוליטיות, מעורבותו של הדרג הפוליטי בהליך השיפוטי, וראשית התמודדות המדינה עם אֵימות השואה של רבים מאזרחיה. והרי לך כיצד נולד מחזה בנושא חברתי־ציבורי דרך האימא הפרטית שלי והדיאלוג שיש בינינו כל השנים.”
לטובת מי שלא ראה, חשוב לציין כי המחזה נחשב לדרמה אמיצה הנוגעת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית והביקורת ציינה אותו כ‘אחד השיאים ביצירתו של מיטלפונקט’.
כל מחזה עובר בעצם דרך הפילטר האישי, הפרטי שלך?
“אענה לך בסיפור. כששאלו את פלובר גוסטב, מי שכתב את ‘מאדאם בובארי’, איך הצליח לחדור בצורה כה מיטבית לנימי־הנימים של האישה, ענה: ‘מה זאת אומרת? הלוא אני הוא מאדם בובארי’.”
“אענה לך בסיפור. כששאלו את פלובר גוסטב, מי שכתב את ‘מאדאם בובארי’, איך הצליח לחדור בצורה כה מיטבית לנימי־הנימים של האישה, ענה: ‘מה זאת אומרת? הלוא אני הוא מאדם בובארי’.”
אתה כותב מחזות לפי הזמנה?
“אני כותב כי אני לא יכול שלא לכתוב. זה לגמרי לא מותנה בכך שיעלו אותו או לא. יש מחזות שכבר בתהליך הכתיבה אני יודע לאיזה תיאטרון אציע אותם, ויש כאלו שגם לאחר סיומם אין לי מושג היכן הייתי רוצה שיוצגו.”
“אני כותב כי אני לא יכול שלא לכתוב. זה לגמרי לא מותנה בכך שיעלו אותו או לא. יש מחזות שכבר בתהליך הכתיבה אני יודע לאיזה תיאטרון אציע אותם, ויש כאלו שגם לאחר סיומם אין לי מושג היכן הייתי רוצה שיוצגו.”
האם אתה רואה לנגד עיניך שחקנים מסוימים בתהליך כתיבת הדמויות?
“במרבית המקרים לא, אבל כבר היו מקרים שזה קרה. למשל, את ‘מדריך למטייל בוורשה’ כתבתי לליא קניג. הסיפור של ‘מסילה לדמשק’ אפילו מעניין יותר. ישבתי עם אילן רונן וסיפרתי לו את הסיפור שהסתובב לי בראש עוד לפני שהתיישבתי לכתוב. הוא אמר לי שככל שאני מדבר, כך הוא רואה את יבגניה דודינה בתפקיד. החלטתי להיפגש איתה. סיפרתי לה את הסיפור והיא מייד אמרה ‘כן’. וכתבתי את הדמות במיוחד עבורה.”
“במרבית המקרים לא, אבל כבר היו מקרים שזה קרה. למשל, את ‘מדריך למטייל בוורשה’ כתבתי לליא קניג. הסיפור של ‘מסילה לדמשק’ אפילו מעניין יותר. ישבתי עם אילן רונן וסיפרתי לו את הסיפור שהסתובב לי בראש עוד לפני שהתיישבתי לכתוב. הוא אמר לי שככל שאני מדבר, כך הוא רואה את יבגניה דודינה בתפקיד. החלטתי להיפגש איתה. סיפרתי לה את הסיפור והיא מייד אמרה ‘כן’. וכתבתי את הדמות במיוחד עבורה.”
מהו תהליך הכתיבה של מחזה?
"גם כאן רב הנסתר על הגלוי. יש מחזות שאני רואה בעיני רוחי את הסוף ואין לי מושג איך הם יתחילו. ב'איסמעיליה' למשל, עוד לפני שכתבתי מילה, ראיתי בעיני רוחי חבורת גברים, בפנטהאוז העובר שיפוץ, מנסים לשחזר קרב שהשתתפו בו במלחמת יום כיפור. היה לי ברור שהתמונה הזאת היא סוף המחזה. עכשיו צריך לחשוב איך הוא מתחיל. במקרה הזה הייתה לי בראש הרפליקה האחרונה של המחזה עוד לפני שהדמויות שלו נתגבשו. מכאן התחיל תהליך שאילת השאלות: מי הם הגברים הללו? למה הם כאן? וכן הלאה. אני חושב שזה היופי בכתיבה. אין חוקים. אין כללים. הכול אפשרי ובכל פעם אני יכול להפתיע את עצמי מחדש."
"גם כאן רב הנסתר על הגלוי. יש מחזות שאני רואה בעיני רוחי את הסוף ואין לי מושג איך הם יתחילו. ב'איסמעיליה' למשל, עוד לפני שכתבתי מילה, ראיתי בעיני רוחי חבורת גברים, בפנטהאוז העובר שיפוץ, מנסים לשחזר קרב שהשתתפו בו במלחמת יום כיפור. היה לי ברור שהתמונה הזאת היא סוף המחזה. עכשיו צריך לחשוב איך הוא מתחיל. במקרה הזה הייתה לי בראש הרפליקה האחרונה של המחזה עוד לפני שהדמויות שלו נתגבשו. מכאן התחיל תהליך שאילת השאלות: מי הם הגברים הללו? למה הם כאן? וכן הלאה. אני חושב שזה היופי בכתיבה. אין חוקים. אין כללים. הכול אפשרי ובכל פעם אני יכול להפתיע את עצמי מחדש."
מה הבדל בין כתיבת מחזה לכתיבת ספר?
“לא התנסיתי בכתיבת ספרים, אבל משיחות עם סופרים שניסו לכתוב מחזות הבנתי שזו אומנות אחרת לחלוטין. בתהליך כתיבת מחזה יש כללים שונים לחלוטין מכתיבת ספר. למשל העובדה שהצופה אמור להבין בחמש הדקות הראשונות של ההצגה היכן מתרחש המחזה, מי האנשים ומה הנושא, ואילו בספר אפשר שיעברו גם חמישים עמודים בלי שהדברים יהיו לגמרי ברורים. דבר נוסף, הסיפור במחזה נמסר בזמן הווה, אחד לאחד. ההווה של המחזה, גם אם התרחש במאה ה־15, הוא ההווה של הצופה במאה ה־21 והכול אמור להתחבר. עוד אומר, שבספר הקורא יכול לבחור לדלג על קטעים שלמים ולהמשיך את הקריאה בנקודה אחרת בעלילה שיכולה להתרחש גם בזמן אחר. בהצגה כל המסע מתרחש בנקודת זמן אחת, שההתחלה והסוף שלה תחומים. צריך להחזיק את הקהל לאורך כל העלילה. אין את הלוקסוס הזה של לאבד מתח אפילו לשנייה. אילוץ נוסף החל על מחזאי בהשוואה לסופר הוא למשל העובדה שהמידע הרב המועבר לצופה במהלך ההתרחשות צריך להיות קל לעיכול בזמן קצר יחסית, לעומת ספר שבו הקורא יכול לחזור אחורה להשלים מידע. העלילה, המידע, הדמויות, המסרים – הכול צריך להיכנס בשעה וחצי ולאפשר לקהל לצאת מהצגה בתחושה שקיבל תמונה מלאה וממצה של הנושא ושל התקופה.”
“לא התנסיתי בכתיבת ספרים, אבל משיחות עם סופרים שניסו לכתוב מחזות הבנתי שזו אומנות אחרת לחלוטין. בתהליך כתיבת מחזה יש כללים שונים לחלוטין מכתיבת ספר. למשל העובדה שהצופה אמור להבין בחמש הדקות הראשונות של ההצגה היכן מתרחש המחזה, מי האנשים ומה הנושא, ואילו בספר אפשר שיעברו גם חמישים עמודים בלי שהדברים יהיו לגמרי ברורים. דבר נוסף, הסיפור במחזה נמסר בזמן הווה, אחד לאחד. ההווה של המחזה, גם אם התרחש במאה ה־15, הוא ההווה של הצופה במאה ה־21 והכול אמור להתחבר. עוד אומר, שבספר הקורא יכול לבחור לדלג על קטעים שלמים ולהמשיך את הקריאה בנקודה אחרת בעלילה שיכולה להתרחש גם בזמן אחר. בהצגה כל המסע מתרחש בנקודת זמן אחת, שההתחלה והסוף שלה תחומים. צריך להחזיק את הקהל לאורך כל העלילה. אין את הלוקסוס הזה של לאבד מתח אפילו לשנייה. אילוץ נוסף החל על מחזאי בהשוואה לסופר הוא למשל העובדה שהמידע הרב המועבר לצופה במהלך ההתרחשות צריך להיות קל לעיכול בזמן קצר יחסית, לעומת ספר שבו הקורא יכול לחזור אחורה להשלים מידע. העלילה, המידע, הדמויות, המסרים – הכול צריך להיכנס בשעה וחצי ולאפשר לקהל לצאת מהצגה בתחושה שקיבל תמונה מלאה וממצה של הנושא ושל התקופה.”
כמה זמן נדרש לך לכתוב מחזה?
“בין חצי שנה לשנה.”
האם לדעתך מעודדים מספיק בארץ מחזאות מקורית?
“יותר ויותר תיאטרונים רוצים להציג מחזאות מקורית, כי הקהל הישראלי הכי מחובר לז'אנר המקורי. זו תופעה כלל־עולמית. להוציא קלסיקות, המחזאות המוצלחת ביותר היא הלוקלית.”
“יותר ויותר תיאטרונים רוצים להציג מחזאות מקורית, כי הקהל הישראלי הכי מחובר לז'אנר המקורי. זו תופעה כלל־עולמית. להוציא קלסיקות, המחזאות המוצלחת ביותר היא הלוקלית.”
לאיזה מחזה שלך אתה הכי מחובר?
“אני תמיד הכי מחובר למחזה האחרון שעדיין רץ. ולמרות שכולם היו בניי, אפשר לומר ש‘גורודיש’, ‘אנדה’, ‘מכולת’, ‘הזאבים’ ו‘מאמי’, שהייתה אופרת רוק מטורפת, הם בטופ של המועדפים.”
“אני תמיד הכי מחובר למחזה האחרון שעדיין רץ. ולמרות שכולם היו בניי, אפשר לומר ש‘גורודיש’, ‘אנדה’, ‘מכולת’, ‘הזאבים’ ו‘מאמי’, שהייתה אופרת רוק מטורפת, הם בטופ של המועדפים.”
יש תקופות שאתה לא מצליח לכתוב? יש ‘בלוקים’? אין ‘מוזה’?
“האמת שלא. יש לי תזה, כנראה מופרכת, אבל אני מרגיש שהמחזות כבר אצלי בראש. כל מחזה רק צריך את הטיימינג הנכון לצאת החוצה.”
“האמת שלא. יש לי תזה, כנראה מופרכת, אבל אני מרגיש שהמחזות כבר אצלי בראש. כל מחזה רק צריך את הטיימינג הנכון לצאת החוצה.”
אתה לא מפחד שייגמרו הרעיונות, הנושאים, הכישרון?
“לא. אולי בגלל שאני לא מפחד, זה לא קורה. אם ייגמר, אז ייגמר. זה לא תנאי קיומי שלי.”
“לא. אולי בגלל שאני לא מפחד, זה לא קורה. אם ייגמר, אז ייגמר. זה לא תנאי קיומי שלי.”
מה אתה עושה כשאינך כותב?
“קורא. אוהב סרטים. אוהב מאד טיולים. הכתיבה היא חלק מרכזי בחיי, אבל יש בהם מקום לדברים נוספים.”
“קורא. אוהב סרטים. אוהב מאד טיולים. הכתיבה היא חלק מרכזי בחיי, אבל יש בהם מקום לדברים נוספים.”
מה אתה אוהב לקרוא?
“הכול. בחופשות אני אוהב לקרוא ספרי בילוש. מנקה את הראש. זה מעניין. גיליתי שבתקופות של כתיבה אינטנסיבית אני לא מסוגל לקרוא בכלל, למעט חומרים הקשורים לנושא שעליו אני כותב. בתקופות שאני לא כותב אני משלים.”
“הכול. בחופשות אני אוהב לקרוא ספרי בילוש. מנקה את הראש. זה מעניין. גיליתי שבתקופות של כתיבה אינטנסיבית אני לא מסוגל לקרוא בכלל, למעט חומרים הקשורים לנושא שעליו אני כותב. בתקופות שאני לא כותב אני משלים.”
מה תעשה כשתפרוש לגמלאות?
“כשהייתי ילד ציירתי והמשכתי בזה עד גיל עשרים. בשלב מסוים הייתי צריך לבחור בין כתיבה לציור – מה יהיה המקצוע ומה יתפוס את מקומו כתחביב. אולי כשלא יהיה תיאטרון בחיי, אחזור לצייר.”
“כשהייתי ילד ציירתי והמשכתי בזה עד גיל עשרים. בשלב מסוים הייתי צריך לבחור בין כתיבה לציור – מה יהיה המקצוע ומה יתפוס את מקומו כתחביב. אולי כשלא יהיה תיאטרון בחיי, אחזור לצייר.”
מה לגבי חלומות? יש?
“האמת שלא. כל רעיון למחזה חדש הוא חלום חדש, כך שאני חי כל הזמן מחלום לחלום או אם תרצי את החלום הפרטי שלי.”
“האמת שלא. כל רעיון למחזה חדש הוא חלום חדש, כך שאני חי כל הזמן מחלום לחלום או אם תרצי את החלום הפרטי שלי.”
הִלֵּלוּיָה
הלל מיטלפונקט, ממוביליה הבכירים של מחזאות מקורית ואיכותית, לא נח לרגע. הוא כותב, מביים, מתרגם ומתסרט, והוא אחד מאנשי המקצוע העסוקים בתיאטרון הישראלי. לידתו של כל מחזה, כמו של כל ילד, שונה ואחרת, אבל המכנה המשותף – בכל זאת בית יוצר אחד – הוא העיסוק בחברה הישראלית, בפניה של מדינת ישראל, בהשפעות השואה ובשאר נושאים שהוא חפץ להביע עמדה לגביהם או להעניק להם נקודת מבט חדשה. הוא אינו מפחד משחיקה או מאובדן המוזה, והכי חשוב, הוא נהנה מכל רגע. גם אנחנו.
מיטלפונקט, בוגר החוג לתיאטרון ולספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ניהל רומן עם הכתיבה כבר מגיל צעיר וסימן את עולם התיאטרון כביתו המקצועי. מחזות הבוסר שלו הועלו עוד כשהיה תלמיד במגמת אומנות בתיכון ‘רננים’, והוא אפילו שיחק בכמה מהם. פסק הזמן שלקח מהתחום במהלך שירותו הצבאי בחטיבת גולני רק גרם לו להבין שכתיבה לתיאטרון היא דחף הבוער בעצמותיו. לולא הטלפון ההוא מתיאטרון חיפה היה מיטלפונקט היום בוגר תואר שני באוניברסיטה, אבל כשעמד מול הבחירה בין לימודים ובין תיאטרון חי ונושם, לא הייתה כלל שאלה, אפילו לא ספק קל. לאחר ששני מחזות שכתב התקבלו על ידי התיאטרון, ארז את מטלטליו ועבר אל חיפה, העיר שבה נעשה הצעד הראשון בהגשמת החלום.
“הגעתי לתיאטרון חיפה כדי לצפות במלאכת התיאטרון וללמוד אותה. המחזה הראשון שעבדנו עליו היה ‘התקווה האחרונה של רחוב נחמני’. במחזה הזה למדתי עד כמה חשובה, אפילו הכרחית, נוכחותו של המחזאי במהלך החזרות. הבנתי שכתיבת המחזה מסתיימת סופית רק בהצגה הראשונה. עד אז לא הפסקתי לעשות שינויים, שיפורים, התאמות ומה לא. אני זוכר שהייתי מהופנט מהתהליך. לימים הבנתי שהיה זה, בלי שידעתי, גם בית הספר שלי לבימוי.”
“הגעתי לתיאטרון חיפה כדי לצפות במלאכת התיאטרון וללמוד אותה. המחזה הראשון שעבדנו עליו היה ‘התקווה האחרונה של רחוב נחמני’. במחזה הזה למדתי עד כמה חשובה, אפילו הכרחית, נוכחותו של המחזאי במהלך החזרות. הבנתי שכתיבת המחזה מסתיימת סופית רק בהצגה הראשונה. עד אז לא הפסקתי לעשות שינויים, שיפורים, התאמות ומה לא. אני זוכר שהייתי מהופנט מהתהליך. לימים הבנתי שהיה זה, בלי שידעתי, גם בית הספר שלי לבימוי.”
מתי הרגשת שגם חיידק הבימוי מקנן בך?
“אני חושב שמהתחלה הרומן שלי כלל כתיבה, משחק ובימוי. הכתיבה הייתה ראש החץ, ובתיכון ובאוניברסיטה גם שיחקתי, והיה לי ברור שבימוי זה רק עניין של זמן. נדרשו לי כמה שנים כדי להרגיש בשל, מנוסה ואחראי מספיק כדי לתת לעצמי דרור גם בתחום הזה.”
“אני חושב שמהתחלה הרומן שלי כלל כתיבה, משחק ובימוי. הכתיבה הייתה ראש החץ, ובתיכון ובאוניברסיטה גם שיחקתי, והיה לי ברור שבימוי זה רק עניין של זמן. נדרשו לי כמה שנים כדי להרגיש בשל, מנוסה ואחראי מספיק כדי לתת לעצמי דרור גם בתחום הזה.”
במהלך השנים היו הצגות רבות שהיית המחזאי וגם הבמאי או במילים אחרות, ביימת את עצמך. זה אתגר גדול יותר מלביים מחזות של אחרים?
“עם הזמן למדתי שכשאתה מביים את המחזה של עצמך, אתה חייב כבר בנקודת ההתחלה להיות מוכן בכמעט מאה אחוז עם המחזה. אין את הלוקסוס של לשפר ‘תוך כדי תנועה’. זו מחויבות לא פשוטה. לעומת זאת כשאני מביים חומר שאינו שלי, אני יכול לעבוד עם המחזאי ‘תוך כדי תנועה’. אותו הדבר גם כשבמאי אחר מביים מחזה שאני כתבתי.”
“עם הזמן למדתי שכשאתה מביים את המחזה של עצמך, אתה חייב כבר בנקודת ההתחלה להיות מוכן בכמעט מאה אחוז עם המחזה. אין את הלוקסוס של לשפר ‘תוך כדי תנועה’. זו מחויבות לא פשוטה. לעומת זאת כשאני מביים חומר שאינו שלי, אני יכול לעבוד עם המחזאי ‘תוך כדי תנועה’. אותו הדבר גם כשבמאי אחר מביים מחזה שאני כתבתי.”
מה היתרון בלביים מחזה שאתה כתבת?
“בדרך כלל במהלך הכתיבה אני רואה לנגד עיניי את הבמה, את השחקנים, את הבימוי. יש לי יכולת ויזואליזציה טובה ולכן קל לי יחסית לביים את עצמי. אבל זה לא אומר שזו הדרך היחידה או הנכונה לביים את ההצגה. יש הצגות שביימתי ושהפיקו שוב לאחר כמה שנים, וזה מרתק לראות את הפרשנות שהמחזה מקבל מבמאי אחר. אני כמובן מעורב בתהליך וזכותי כמחזאי להטיל וטו, אם רוצים לקחת את המחזה למקום פרוע לחלוטין בעיניי. נוסף על כך, חשוב להבין שמחזה מגיע עם הוראות במה כתובות, כך שגם זה סוג של מנגנון הגנה. כשאני מביים יש גם יתרון גדול בעבודה שלי עם השחקנים על הדמויות שאני כתבתי. אני מכיר ומבין אותן כל כך טוב, יודע מה הן חושבות, איך הן מרגישות, כך שהעבודה על הפסיכולוגיה של הדמות איכותית יותר כאשר הבמאי הוא גם המחזאי.”
“בדרך כלל במהלך הכתיבה אני רואה לנגד עיניי את הבמה, את השחקנים, את הבימוי. יש לי יכולת ויזואליזציה טובה ולכן קל לי יחסית לביים את עצמי. אבל זה לא אומר שזו הדרך היחידה או הנכונה לביים את ההצגה. יש הצגות שביימתי ושהפיקו שוב לאחר כמה שנים, וזה מרתק לראות את הפרשנות שהמחזה מקבל מבמאי אחר. אני כמובן מעורב בתהליך וזכותי כמחזאי להטיל וטו, אם רוצים לקחת את המחזה למקום פרוע לחלוטין בעיניי. נוסף על כך, חשוב להבין שמחזה מגיע עם הוראות במה כתובות, כך שגם זה סוג של מנגנון הגנה. כשאני מביים יש גם יתרון גדול בעבודה שלי עם השחקנים על הדמויות שאני כתבתי. אני מכיר ומבין אותן כל כך טוב, יודע מה הן חושבות, איך הן מרגישות, כך שהעבודה על הפסיכולוגיה של הדמות איכותית יותר כאשר הבמאי הוא גם המחזאי.”
כשאתה מביים מחזה שכתב מחזאי אחר, לא מתעורר הכותב שבך ומשגע אותך לתקן טקסטים?
“אני מרשה לעצמי לעשות את זה רק כשאני מתרגם מחזות. שם אני מכניס קצת את הניואנסים שלי, את הקצב שלי. אגב, אני כמעט לא מביים מחזות מקור בדיוק בגלל ניגוד האינטרסים הצפוי בין הבמאי שבי למחזאי שבי, ובגלל הפחד שלא אצליח להשתחרר מכך שהייתי רוצה לכתוב את זה קצת אחרת.”
“אני מרשה לעצמי לעשות את זה רק כשאני מתרגם מחזות. שם אני מכניס קצת את הניואנסים שלי, את הקצב שלי. אגב, אני כמעט לא מביים מחזות מקור בדיוק בגלל ניגוד האינטרסים הצפוי בין הבמאי שבי למחזאי שבי, ובגלל הפחד שלא אצליח להשתחרר מכך שהייתי רוצה לכתוב את זה קצת אחרת.”
איך אתה בוחר נושאים למחזה?
“לדעתי הם בוחרים בי. אין לזה חוקיות, כל מחזה נולד קצת אחרת. כמו תינוק…”
“לדעתי הם בוחרים בי. אין לזה חוקיות, כל מחזה נולד קצת אחרת. כמו תינוק…”
איך נולדה למשל ההצגה ‘אנדה’, שקטפה בפרס התיאטרון לשנת 2008 שני פרסים: הצגת השנה ומחזאי השנה?
“לא תאמיני אבל ההצגה הזאת נולדה משיחה עם אימא שלי. בעצם משיחות איתה לאורך השנים על התקופה ‘ההיא’. שמתי פחות פוקוס על הסיפור האישי שלה, ויותר תפסו אותי הסיפורים על היחס המנוכר שהיה כאן בארץ אל ניצולי השואה. לא הצלחתי להירגע מהעלבון האיום של היהודים ששרדו את התופת, הגיעו לישראל והחברה כאן לא חיבקה אותם כראוי, בלשון המעטה. נקודת המבט הזאת נראתה לי מעניינת. במהלך תקופת הדגירה על הסיפור הגעתי במקרה אל ספר שכתבה חנה יבלונקה בשם: ‘מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן’. במרכז הספר עומד לדיון מפגשהּ המשמעותי הראשון של החברה הישראלית עם השואה ועם חצי מיליון ניצולי שואה שחיו אז בארץ. החיבור בין השניים הוליד את הרעיון לכתוב את סיפורה של אנדה המעוניינת להעיד במשפט אייכמן, אך נפסלת על ידי הממסד הפוליטי הבן־גוריוני. נוחי, פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה של משפט אייכמן, מסכן את הקריירה שלו ואת מערכת היחסים הרומנטית שלו, ונקרע בין הקונפליקט להישאר נאמן לעקרונותיו או להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במסעו המרתק הוא מתוודע אל שורשיו ואל זהותו כבן לניצולי שואה. המחזה מעלה לסדר היום כמה נושאים מהותיים: מאבקם של יחידים בממסד, פרנויות פוליטיות, מעורבותו של הדרג הפוליטי בהליך השיפוטי, וראשית התמודדות המדינה עם אֵימות השואה של רבים מאזרחיה. והרי לך כיצד נולד מחזה בנושא חברתי־ציבורי דרך האימא הפרטית שלי והדיאלוג שיש בינינו כל השנים.”
לטובת מי שלא ראה, חשוב לציין כי המחזה נחשב לדרמה אמיצה הנוגעת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית והביקורת ציינה אותו כ‘אחד השיאים ביצירתו של מיטלפונקט’.
“לא תאמיני אבל ההצגה הזאת נולדה משיחה עם אימא שלי. בעצם משיחות איתה לאורך השנים על התקופה ‘ההיא’. שמתי פחות פוקוס על הסיפור האישי שלה, ויותר תפסו אותי הסיפורים על היחס המנוכר שהיה כאן בארץ אל ניצולי השואה. לא הצלחתי להירגע מהעלבון האיום של היהודים ששרדו את התופת, הגיעו לישראל והחברה כאן לא חיבקה אותם כראוי, בלשון המעטה. נקודת המבט הזאת נראתה לי מעניינת. במהלך תקופת הדגירה על הסיפור הגעתי במקרה אל ספר שכתבה חנה יבלונקה בשם: ‘מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן’. במרכז הספר עומד לדיון מפגשהּ המשמעותי הראשון של החברה הישראלית עם השואה ועם חצי מיליון ניצולי שואה שחיו אז בארץ. החיבור בין השניים הוליד את הרעיון לכתוב את סיפורה של אנדה המעוניינת להעיד במשפט אייכמן, אך נפסלת על ידי הממסד הפוליטי הבן־גוריוני. נוחי, פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה של משפט אייכמן, מסכן את הקריירה שלו ואת מערכת היחסים הרומנטית שלו, ונקרע בין הקונפליקט להישאר נאמן לעקרונותיו או להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במסעו המרתק הוא מתוודע אל שורשיו ואל זהותו כבן לניצולי שואה. המחזה מעלה לסדר היום כמה נושאים מהותיים: מאבקם של יחידים בממסד, פרנויות פוליטיות, מעורבותו של הדרג הפוליטי בהליך השיפוטי, וראשית התמודדות המדינה עם אֵימות השואה של רבים מאזרחיה. והרי לך כיצד נולד מחזה בנושא חברתי־ציבורי דרך האימא הפרטית שלי והדיאלוג שיש בינינו כל השנים.”
לטובת מי שלא ראה, חשוב לציין כי המחזה נחשב לדרמה אמיצה הנוגעת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית והביקורת ציינה אותו כ‘אחד השיאים ביצירתו של מיטלפונקט’.
כל מחזה עובר בעצם דרך הפילטר האישי, הפרטי שלך?
“אענה לך בסיפור. כששאלו את פלובר גוסטב, מי שכתב את ‘מאדאם בובארי’, איך הצליח לחדור בצורה כה מיטבית לנימי־הנימים של האישה, ענה: ‘מה זאת אומרת? הלוא אני הוא מאדם בובארי’.”
“אענה לך בסיפור. כששאלו את פלובר גוסטב, מי שכתב את ‘מאדאם בובארי’, איך הצליח לחדור בצורה כה מיטבית לנימי־הנימים של האישה, ענה: ‘מה זאת אומרת? הלוא אני הוא מאדם בובארי’.”
אתה כותב מחזות לפי הזמנה?
“אני כותב כי אני לא יכול שלא לכתוב. זה לגמרי לא מותנה בכך שיעלו אותו או לא. יש מחזות שכבר בתהליך הכתיבה אני יודע לאיזה תיאטרון אציע אותם, ויש כאלו שגם לאחר סיומם אין לי מושג היכן הייתי רוצה שיוצגו.”
“אני כותב כי אני לא יכול שלא לכתוב. זה לגמרי לא מותנה בכך שיעלו אותו או לא. יש מחזות שכבר בתהליך הכתיבה אני יודע לאיזה תיאטרון אציע אותם, ויש כאלו שגם לאחר סיומם אין לי מושג היכן הייתי רוצה שיוצגו.”
האם אתה רואה לנגד עיניך שחקנים מסוימים בתהליך כתיבת הדמויות?
“במרבית המקרים לא, אבל כבר היו מקרים שזה קרה. למשל, את ‘מדריך למטייל בוורשה’ כתבתי לליא קניג. הסיפור של ‘מסילה לדמשק’ אפילו מעניין יותר. ישבתי עם אילן רונן וסיפרתי לו את הסיפור שהסתובב לי בראש עוד לפני שהתיישבתי לכתוב. הוא אמר לי שככל שאני מדבר, כך הוא רואה את יבגניה דודינה בתפקיד. החלטתי להיפגש איתה. סיפרתי לה את הסיפור והיא מייד אמרה ‘כן’. וכתבתי את הדמות במיוחד עבורה.”
“במרבית המקרים לא, אבל כבר היו מקרים שזה קרה. למשל, את ‘מדריך למטייל בוורשה’ כתבתי לליא קניג. הסיפור של ‘מסילה לדמשק’ אפילו מעניין יותר. ישבתי עם אילן רונן וסיפרתי לו את הסיפור שהסתובב לי בראש עוד לפני שהתיישבתי לכתוב. הוא אמר לי שככל שאני מדבר, כך הוא רואה את יבגניה דודינה בתפקיד. החלטתי להיפגש איתה. סיפרתי לה את הסיפור והיא מייד אמרה ‘כן’. וכתבתי את הדמות במיוחד עבורה.”
מהו תהליך הכתיבה של מחזה?
"גם כאן רב הנסתר על הגלוי. יש מחזות שאני רואה בעיני רוחי את הסוף ואין לי מושג איך הם יתחילו. ב'איסמעיליה' למשל, עוד לפני שכתבתי מילה, ראיתי בעיני רוחי חבורת גברים, בפנטהאוז העובר שיפוץ, מנסים לשחזר קרב שהשתתפו בו במלחמת יום כיפור. היה לי ברור שהתמונה הזאת היא סוף המחזה. עכשיו צריך לחשוב איך הוא מתחיל. במקרה הזה הייתה לי בראש הרפליקה האחרונה של המחזה עוד לפני שהדמויות שלו נתגבשו. מכאן התחיל תהליך שאילת השאלות: מי הם הגברים הללו? למה הם כאן? וכן הלאה. אני חושב שזה היופי בכתיבה. אין חוקים. אין כללים. הכול אפשרי ובכל פעם אני יכול להפתיע את עצמי מחדש."
"גם כאן רב הנסתר על הגלוי. יש מחזות שאני רואה בעיני רוחי את הסוף ואין לי מושג איך הם יתחילו. ב'איסמעיליה' למשל, עוד לפני שכתבתי מילה, ראיתי בעיני רוחי חבורת גברים, בפנטהאוז העובר שיפוץ, מנסים לשחזר קרב שהשתתפו בו במלחמת יום כיפור. היה לי ברור שהתמונה הזאת היא סוף המחזה. עכשיו צריך לחשוב איך הוא מתחיל. במקרה הזה הייתה לי בראש הרפליקה האחרונה של המחזה עוד לפני שהדמויות שלו נתגבשו. מכאן התחיל תהליך שאילת השאלות: מי הם הגברים הללו? למה הם כאן? וכן הלאה. אני חושב שזה היופי בכתיבה. אין חוקים. אין כללים. הכול אפשרי ובכל פעם אני יכול להפתיע את עצמי מחדש."
מה הבדל בין כתיבת מחזה לכתיבת ספר?
“לא התנסיתי בכתיבת ספרים, אבל משיחות עם סופרים שניסו לכתוב מחזות הבנתי שזו אומנות אחרת לחלוטין. בתהליך כתיבת מחזה יש כללים שונים לחלוטין מכתיבת ספר. למשל העובדה שהצופה אמור להבין בחמש הדקות הראשונות של ההצגה היכן מתרחש המחזה, מי האנשים ומה הנושא, ואילו בספר אפשר שיעברו גם חמישים עמודים בלי שהדברים יהיו לגמרי ברורים. דבר נוסף, הסיפור במחזה נמסר בזמן הווה, אחד לאחד. ההווה של המחזה, גם אם התרחש במאה ה־15, הוא ההווה של הצופה במאה ה־21 והכול אמור להתחבר. עוד אומר, שבספר הקורא יכול לבחור לדלג על קטעים שלמים ולהמשיך את הקריאה בנקודה אחרת בעלילה שיכולה להתרחש גם בזמן אחר. בהצגה כל המסע מתרחש בנקודת זמן אחת, שההתחלה והסוף שלה תחומים. צריך להחזיק את הקהל לאורך כל העלילה. אין את הלוקסוס הזה של לאבד מתח אפילו לשנייה. אילוץ נוסף החל על מחזאי בהשוואה לסופר הוא למשל העובדה שהמידע הרב המועבר לצופה במהלך ההתרחשות צריך להיות קל לעיכול בזמן קצר יחסית, לעומת ספר שבו הקורא יכול לחזור אחורה להשלים מידע. העלילה, המידע, הדמויות, המסרים – הכול צריך להיכנס בשעה וחצי ולאפשר לקהל לצאת מהצגה בתחושה שקיבל תמונה מלאה וממצה של הנושא ושל התקופה.”
“לא התנסיתי בכתיבת ספרים, אבל משיחות עם סופרים שניסו לכתוב מחזות הבנתי שזו אומנות אחרת לחלוטין. בתהליך כתיבת מחזה יש כללים שונים לחלוטין מכתיבת ספר. למשל העובדה שהצופה אמור להבין בחמש הדקות הראשונות של ההצגה היכן מתרחש המחזה, מי האנשים ומה הנושא, ואילו בספר אפשר שיעברו גם חמישים עמודים בלי שהדברים יהיו לגמרי ברורים. דבר נוסף, הסיפור במחזה נמסר בזמן הווה, אחד לאחד. ההווה של המחזה, גם אם התרחש במאה ה־15, הוא ההווה של הצופה במאה ה־21 והכול אמור להתחבר. עוד אומר, שבספר הקורא יכול לבחור לדלג על קטעים שלמים ולהמשיך את הקריאה בנקודה אחרת בעלילה שיכולה להתרחש גם בזמן אחר. בהצגה כל המסע מתרחש בנקודת זמן אחת, שההתחלה והסוף שלה תחומים. צריך להחזיק את הקהל לאורך כל העלילה. אין את הלוקסוס הזה של לאבד מתח אפילו לשנייה. אילוץ נוסף החל על מחזאי בהשוואה לסופר הוא למשל העובדה שהמידע הרב המועבר לצופה במהלך ההתרחשות צריך להיות קל לעיכול בזמן קצר יחסית, לעומת ספר שבו הקורא יכול לחזור אחורה להשלים מידע. העלילה, המידע, הדמויות, המסרים – הכול צריך להיכנס בשעה וחצי ולאפשר לקהל לצאת מהצגה בתחושה שקיבל תמונה מלאה וממצה של הנושא ושל התקופה.”
כמה זמן נדרש לך לכתוב מחזה?
“בין חצי שנה לשנה.”
האם לדעתך מעודדים מספיק בארץ מחזאות מקורית?
“יותר ויותר תיאטרונים רוצים להציג מחזאות מקורית, כי הקהל הישראלי הכי מחובר לז'אנר המקורי. זו תופעה כלל־עולמית. להוציא קלסיקות, המחזאות המוצלחת ביותר היא הלוקלית.”
“יותר ויותר תיאטרונים רוצים להציג מחזאות מקורית, כי הקהל הישראלי הכי מחובר לז'אנר המקורי. זו תופעה כלל־עולמית. להוציא קלסיקות, המחזאות המוצלחת ביותר היא הלוקלית.”
לאיזה מחזה שלך אתה הכי מחובר?
“אני תמיד הכי מחובר למחזה האחרון שעדיין רץ. ולמרות שכולם היו בניי, אפשר לומר ש‘גורודיש’, ‘אנדה’, ‘מכולת’, ‘הזאבים’ ו‘מאמי’, שהייתה אופרת רוק מטורפת, הם בטופ של המועדפים.”
“אני תמיד הכי מחובר למחזה האחרון שעדיין רץ. ולמרות שכולם היו בניי, אפשר לומר ש‘גורודיש’, ‘אנדה’, ‘מכולת’, ‘הזאבים’ ו‘מאמי’, שהייתה אופרת רוק מטורפת, הם בטופ של המועדפים.”
יש תקופות שאתה לא מצליח לכתוב? יש ‘בלוקים’? אין ‘מוזה’?
“האמת שלא. יש לי תזה, כנראה מופרכת, אבל אני מרגיש שהמחזות כבר אצלי בראש. כל מחזה רק צריך את הטיימינג הנכון לצאת החוצה.”
“האמת שלא. יש לי תזה, כנראה מופרכת, אבל אני מרגיש שהמחזות כבר אצלי בראש. כל מחזה רק צריך את הטיימינג הנכון לצאת החוצה.”
אתה לא מפחד שייגמרו הרעיונות, הנושאים, הכישרון?
“לא. אולי בגלל שאני לא מפחד, זה לא קורה. אם ייגמר, אז ייגמר. זה לא תנאי קיומי שלי.”
“לא. אולי בגלל שאני לא מפחד, זה לא קורה. אם ייגמר, אז ייגמר. זה לא תנאי קיומי שלי.”
מה אתה עושה כשאינך כותב?
“קורא. אוהב סרטים. אוהב מאד טיולים. הכתיבה היא חלק מרכזי בחיי, אבל יש בהם מקום לדברים נוספים.”
“קורא. אוהב סרטים. אוהב מאד טיולים. הכתיבה היא חלק מרכזי בחיי, אבל יש בהם מקום לדברים נוספים.”
מה אתה אוהב לקרוא?
“הכול. בחופשות אני אוהב לקרוא ספרי בילוש. מנקה את הראש. זה מעניין. גיליתי שבתקופות של כתיבה אינטנסיבית אני לא מסוגל לקרוא בכלל, למעט חומרים הקשורים לנושא שעליו אני כותב. בתקופות שאני לא כותב אני משלים.”
“הכול. בחופשות אני אוהב לקרוא ספרי בילוש. מנקה את הראש. זה מעניין. גיליתי שבתקופות של כתיבה אינטנסיבית אני לא מסוגל לקרוא בכלל, למעט חומרים הקשורים לנושא שעליו אני כותב. בתקופות שאני לא כותב אני משלים.”
מה תעשה כשתפרוש לגמלאות?
“כשהייתי ילד ציירתי והמשכתי בזה עד גיל עשרים. בשלב מסוים הייתי צריך לבחור בין כתיבה לציור – מה יהיה המקצוע ומה יתפוס את מקומו כתחביב. אולי כשלא יהיה תיאטרון בחיי, אחזור לצייר.”
“כשהייתי ילד ציירתי והמשכתי בזה עד גיל עשרים. בשלב מסוים הייתי צריך לבחור בין כתיבה לציור – מה יהיה המקצוע ומה יתפוס את מקומו כתחביב. אולי כשלא יהיה תיאטרון בחיי, אחזור לצייר.”
מה לגבי חלומות? יש?
“האמת שלא. כל רעיון למחזה חדש הוא חלום חדש, כך שאני חי כל הזמן מחלום לחלום או אם תרצי את החלום הפרטי שלי.”
“האמת שלא. כל רעיון למחזה חדש הוא חלום חדש, כך שאני חי כל הזמן מחלום לחלום או אם תרצי את החלום הפרטי שלי.”