חוג רקמה

"רקמה היא עולם ומלואו, לא רק חוט ומחט"

הניחו בצד כל מה שחשבתם על רקמה. חוטים, בדים, חרוזים, פאייטים מתעוררים לחיים, יוצרים עולם צבעוני ומרהיב. בחוג לרקמה, בהנחייתה של כרמלה זק בבית בהוד השרון, השלם עולה על סך חלקיו

כרמלה זק התחילה ללמד בבית בהוד השרון עוד מיום שהבית הוקם לפני שבע־עשרה שנים. את אהבתה לבדים ולרקמה רכשה בגיל צעיר מאוד, כשהייתה בת חמש. אמה שהייתה תופרת לימדה אותה את יסודות הרקמה. ברבות השנים חזרה אל התחום, וכדבריה, חזרה לאן שהלב משך אותה. היא נרשמה לקורס רקמה ועד מהרה הפכה מתלמידה למורה. כרמלה המשיכה להעמיק את ידיעותיה וזה שנים שהיא עוסקת בהוראה ומדריכה בסדנאות ובחוגים.

אז מה זו בעצם רקמה?

"להגיד רקמה בלבד זו דרך צרה לתאר את מה שאנחנו עושות כאן. אני מאמינה, וזה גם מה שאני מעבירה לתלמידות, שרקמה היא דרך לספר סיפור, לתאר מעשייה. אנחנו משלבות חוטים, בדים, חרוזים, פאייטים וחומרים נוספים לעשייה על אריג. אבל לא רק. בחוג יש רבדים אומנותיים רבים שהם אינם רקמה במשמעות הצרה של המילה. העבודה כאן מושפעת מטכניקות אחרות, ממלאכות אחרות, עבודת טלאים או אוריגמי למשל, ואני אוהבת לשלב אותם בעבודות שאני מציעה לתלמידות, ליצור גיוון ועומק."

אז רקמה היא לא רק גובלן?

"הגובלן, כבודו במקומו מונח, אבל עולם הרקמה התקדם רבות מאז עידן הגובלנים. פעם לרקום גובלן נחשב לשיא העניין, כיום תחום הרקמה סופג אליו השפעות ממקומות אחרים, תרתי משמע. רקמת עמים למשל, הולכת ותופסת מקום בולט בעולם הרקמה. רקמה תימנית, מרוקאית, אוזבקית – כל אחת נבדלת מרעותה במשיכת המחט, בצבעי החוטים, במוטיבים הנשזרים. עולם שלם של רקמות שאינו רק נחלתם הבלעדית של יודעי ח"ן."

במה מתחילים?

"העבודה הראשונה שכל תלמידה חדשה רוקמת היא חמסה. קודם כול זה טוב למזל. לי כמורה זה מאפשר לראות איך היד עובדת, ולתלמידה זו עבודה המסייעת לה לשוב ולהיזכר בתכים שהכירה בעבר. החמסה היא בעצם סוג של עבודת סטאז'. בהמשך, כאשר מחליטים על נושא חדש, כל אחת מקבלת ממני ייעוץ והדרכה צמודה. הידע תמיד ניתן בהתאם לקצב ההתקדמות של התלמידה."

מהם הנושאים שנבחרים?

"מה שמצוי וקרוב אלינו: נופי הארץ ונופי ירושלים, פרחי ארץ ישראל, הים, שדות התבואה והבר, ארבע עונות השנה."

אבל כרמלה ותלמידותיה אינן שוקדות רק על נופים ופרחים. בחוג לרקמה רוקמים גם דברים נוספים – עשייה חברתית מבורכת ועשייה ענפה למען הקהילה.

מה תוכלי לספר על מיזם 'ריבועי השלום'?

"נרתמנו למיזם 'נשים עושות שלום' המופעל על ידי שלוש נשים מהצפון: יהודייה, מוסלמית ונוצרייה. הרעיון העומד מאחורי המיזם הוא שגם נשים, באמצעים העומדים לרשותן, יכולות לעשות שלום. הרעיון הופץ, היינו הראשונות שהתגייסנו אליו, ואנו עושות זאת כמובן באמצעות הרקמה. על ריבועי בד התלמידות רוקמות ומביעות, כל אחת בדרכה, מהו 'שלום' בעיניה. השאיפה היא להגיע למיליון ריבועים, ובסופו של דבר ליצור שטיח ענקי שיוצג באו"ם. לאור ההצלחה של מיזם ריבועי השלום החלטנו להכין לבית, כאן ב'עד 120' בהוד השרון, עבודה משותפת. שטיח קיר שיהיה תלוי בכניסה, יקדם בברכה את הנכנסים בשערי הבית ויביע תקווה ושאיפה לשלום. בהתאם לאותו עיקרון המאפשר לכל אחת לבטא את עצמה, הזמנו את כולן, ובכוונה לא הגבלנו את העשייה לטכניקה מסוימת או רק לרקמה. אפשר לצייר או לצבוע, מה שרוצים, הכול כדי שגם נשים שאינן מיומנות ברקמה תוכלנה להשתתף."

העשייה של הנשים בחוג חורגת מחוץ לגבולות הבית ונוגעת באוכלוסיות רבות ומגוונות, "סרגנו כובעים לחיילים, תפרנו שמיכה לכל תינוק בן הקהילה האתיופית שנולד בכפר סבא. לילדים המאושפזים בבית חולים שניידר תפרנו בובות. הבובות היו חסרי פנים, ואלו צוירו על ידי הילדים לאחר החלמתם, ולנערים חוסים במעון תפרנו בעבודת טלאים שמיכות מעוטרות."

עליזה נוה משתתפת בחוג כבר שנתיים. בעברה הייתה מרצה לתולדות האמנות וכל חייה המקצועיים עסקו בצד התאורטי של עולם האמנות: "למעשה מעולם לא רקמתי, מעולם לא נגעתי במחט. עד היום הבן שלי דואג להזכיר לי, בהומור כמובן, שהוא היחיד בכיתה שלא הייתה לו חולצת בית ספר רקומה".

מה גרם לך להתחיל?

"ראיתי את הנשים האחרות בחוג והחלטתי שגם אני רוצה לנסות. בהתחלה נרתעתי קצת, חשבתי שרקמה היא רק חוט ומחט, אבל עכשיו אין מה לדבר, אני כל כך נהנית. גיליתי עולם ומלואו."

מה מעניין אותך בתחום הזה?

"החשיבה, הרעיונות, בחירת הצבעים, השילובים שאפשר לעשות בבדים, בחוטים, בחרוזים. זה מפעיל את הראש ונותן ליצירתיות לבעבע החוצה, היום אני עושה דברים מורכבים יותר ממה שעשיתי כשהתחלתי."

לאה קרת היא מן הוותיקות בחוג, כבר עשר שנים שהיא משתתפת בו. "החוג הזה חשוב לי מאוד. כל חיי רקמתי, תפרתי וסרגתי, תמיד יצרתי דברים יפים. עד לפני כמה שנים תרמתי עבודות שלי למעון 'שקמה' ברעננה, מעון לאוכלוסיות מיוחדות."

מה את עושה עם כל עבודות הרקמה?

"לפני שאני גומרת את העבודה כבר יש לי קונים," היא משיבה בצחוק. "יש לי שלושה בנים, שמונה נכדים ותשעה נינים. הם עומדים בתור ואומרים לי: 'סבתא, זה בשבילי'."

עליזה גורן משתתפת בחוג שנה וחצי. באמתחתה כבר ארבע חמסות וארבע מנדלות והיא בעיצומה של רקמת מנדלה מרהיבה נוספת, דמוית פרח ובצבעוניות יפהפייה של כחולים וירוקים. מלבד הרקמה משולבים בבד גם חרוזים ופאייטים תואמים.

עסקת בעבר במלאכת יד?

"לפני הרבה שנים רקמתי על חולצות. הייתה אז אופנה של רקמה רוסית על חולצות גבריות, בהמשך רקמתי גם על מפות. כשהילדים היו קטנים סרגתי הרבה. היום אני מכורה לרקמה, מחכה בקוצר רוח ליום ראשון, להתחיל עבודה חדשה."

איטה גולוב משתתפת בחוג למעלה מעשר שנים. עד לפני חצי שנה עוד עבדה בעסק המשפחתי בתחום הביטוח, "אבל גם אז," היא אומרת, "לא ויתרתי והקפדתי להגיע. הפעם ראשונה שהחזקתי מחט ביד הייתה בחוג, לא רקמתי מעולם והתאהבתי במלאכה הזאת מיד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון". איטה שוקדת על עבודת רקמה של שדה כלניות ובשונה מהרגיל גם הרקע עשוי מחיבורים של בדים שונים בצבעי חול ואדמה.

ציפורה זיטמן תחגוג בקרוב יום הולדת שמונים ושבע. היא משתתפת בחוג מאז שהגיעה לבית לפני ארבע־עשרה שנים, ולמרות שעברה לאחרונה ניתוח היא לא מוותרת על אף שיעור: "אני אוהבת לרקום. זה מרגיע אותי ומעניק לי שקט ושלווה. גם בבית אני רוקמת ויש לי הרבה עבודות יפות. רקמתי לכל בני משפחתי, לילדים, לנכדים ולנינים, מפיות שבת, קרוב לעשרים מפיות. יש לי נינה שעומדת להתחתן וגם היא תקבל ממני בקרוב מפית שבת".

חוג רקמה

"רקמה היא עולם ומלואו, לא רק חוט ומחט"

הניחו בצד כל מה שחשבתם על רקמה. חוטים, בדים, חרוזים, פאייטים מתעוררים לחיים, יוצרים עולם צבעוני ומרהיב. בחוג לרקמה, בהנחייתה של כרמלה זק בבית בהוד השרון, השלם עולה על סך חלקיו

כרמלה זק התחילה ללמד בבית בהוד השרון עוד מיום שהבית הוקם לפני שבע־עשרה שנים. את אהבתה לבדים ולרקמה רכשה בגיל צעיר מאוד, כשהייתה בת חמש. אמה שהייתה תופרת לימדה אותה את יסודות הרקמה. ברבות השנים חזרה אל התחום, וכדבריה, חזרה לאן שהלב משך אותה. היא נרשמה לקורס רקמה ועד מהרה הפכה מתלמידה למורה. כרמלה המשיכה להעמיק את ידיעותיה וזה שנים שהיא עוסקת בהוראה ומדריכה בסדנאות ובחוגים.

אז מה זו בעצם רקמה?

"להגיד רקמה בלבד זו דרך צרה לתאר את מה שאנחנו עושות כאן. אני מאמינה, וזה גם מה שאני מעבירה לתלמידות, שרקמה היא דרך לספר סיפור, לתאר מעשייה. אנחנו משלבות חוטים, בדים, חרוזים, פאייטים וחומרים נוספים לעשייה על אריג. אבל לא רק. בחוג יש רבדים אומנותיים רבים שהם אינם רקמה במשמעות הצרה של המילה. העבודה כאן מושפעת מטכניקות אחרות, ממלאכות אחרות, עבודת טלאים או אוריגמי למשל, ואני אוהבת לשלב אותם בעבודות שאני מציעה לתלמידות, ליצור גיוון ועומק."

אז רקמה היא לא רק גובלן?

"הגובלן, כבודו במקומו מונח, אבל עולם הרקמה התקדם רבות מאז עידן הגובלנים. פעם לרקום גובלן נחשב לשיא העניין, כיום תחום הרקמה סופג אליו השפעות ממקומות אחרים, תרתי משמע. רקמת עמים למשל, הולכת ותופסת מקום בולט בעולם הרקמה. רקמה תימנית, מרוקאית, אוזבקית – כל אחת נבדלת מרעותה במשיכת המחט, בצבעי החוטים, במוטיבים הנשזרים. עולם שלם של רקמות שאינו רק נחלתם הבלעדית של יודעי ח"ן."

במה מתחילים?

"העבודה הראשונה שכל תלמידה חדשה רוקמת היא חמסה. קודם כול זה טוב למזל. לי כמורה זה מאפשר לראות איך היד עובדת, ולתלמידה זו עבודה המסייעת לה לשוב ולהיזכר בתכים שהכירה בעבר. החמסה היא בעצם סוג של עבודת סטאז'. בהמשך, כאשר מחליטים על נושא חדש, כל אחת מקבלת ממני ייעוץ והדרכה צמודה. הידע תמיד ניתן בהתאם לקצב ההתקדמות של התלמידה."

מהם הנושאים שנבחרים?

"מה שמצוי וקרוב אלינו: נופי הארץ ונופי ירושלים, פרחי ארץ ישראל, הים, שדות התבואה והבר, ארבע עונות השנה."

אבל כרמלה ותלמידותיה אינן שוקדות רק על נופים ופרחים. בחוג לרקמה רוקמים גם דברים נוספים – עשייה חברתית מבורכת ועשייה ענפה למען הקהילה.

מה תוכלי לספר על מיזם 'ריבועי השלום'?

"נרתמנו למיזם 'נשים עושות שלום' המופעל על ידי שלוש נשים מהצפון: יהודייה, מוסלמית ונוצרייה. הרעיון העומד מאחורי המיזם הוא שגם נשים, באמצעים העומדים לרשותן, יכולות לעשות שלום. הרעיון הופץ, היינו הראשונות שהתגייסנו אליו, ואנו עושות זאת כמובן באמצעות הרקמה. על ריבועי בד התלמידות רוקמות ומביעות, כל אחת בדרכה, מהו 'שלום' בעיניה. השאיפה היא להגיע למיליון ריבועים, ובסופו של דבר ליצור שטיח ענקי שיוצג באו"ם. לאור ההצלחה של מיזם ריבועי השלום החלטנו להכין לבית, כאן ב'עד 120' בהוד השרון, עבודה משותפת. שטיח קיר שיהיה תלוי בכניסה, יקדם בברכה את הנכנסים בשערי הבית ויביע תקווה ושאיפה לשלום. בהתאם לאותו עיקרון המאפשר לכל אחת לבטא את עצמה, הזמנו את כולן, ובכוונה לא הגבלנו את העשייה לטכניקה מסוימת או רק לרקמה. אפשר לצייר או לצבוע, מה שרוצים, הכול כדי שגם נשים שאינן מיומנות ברקמה תוכלנה להשתתף."

העשייה של הנשים בחוג חורגת מחוץ לגבולות הבית ונוגעת באוכלוסיות רבות ומגוונות, "סרגנו כובעים לחיילים, תפרנו שמיכה לכל תינוק בן הקהילה האתיופית שנולד בכפר סבא. לילדים המאושפזים בבית חולים שניידר תפרנו בובות. הבובות היו חסרי פנים, ואלו צוירו על ידי הילדים לאחר החלמתם, ולנערים חוסים במעון תפרנו בעבודת טלאים שמיכות מעוטרות."

עליזה נוה משתתפת בחוג כבר שנתיים. בעברה הייתה מרצה לתולדות האמנות וכל חייה המקצועיים עסקו בצד התאורטי של עולם האמנות: "למעשה מעולם לא רקמתי, מעולם לא נגעתי במחט. עד היום הבן שלי דואג להזכיר לי, בהומור כמובן, שהוא היחיד בכיתה שלא הייתה לו חולצת בית ספר רקומה".

מה גרם לך להתחיל?

"ראיתי את הנשים האחרות בחוג והחלטתי שגם אני רוצה לנסות. בהתחלה נרתעתי קצת, חשבתי שרקמה היא רק חוט ומחט, אבל עכשיו אין מה לדבר, אני כל כך נהנית. גיליתי עולם ומלואו."

מה מעניין אותך בתחום הזה?

"החשיבה, הרעיונות, בחירת הצבעים, השילובים שאפשר לעשות בבדים, בחוטים, בחרוזים. זה מפעיל את הראש ונותן ליצירתיות לבעבע החוצה, היום אני עושה דברים מורכבים יותר ממה שעשיתי כשהתחלתי."

לאה קרת היא מן הוותיקות בחוג, כבר עשר שנים שהיא משתתפת בו. "החוג הזה חשוב לי מאוד. כל חיי רקמתי, תפרתי וסרגתי, תמיד יצרתי דברים יפים. עד לפני כמה שנים תרמתי עבודות שלי למעון 'שקמה' ברעננה, מעון לאוכלוסיות מיוחדות."

מה את עושה עם כל עבודות הרקמה?

"לפני שאני גומרת את העבודה כבר יש לי קונים," היא משיבה בצחוק. "יש לי שלושה בנים, שמונה נכדים ותשעה נינים. הם עומדים בתור ואומרים לי: 'סבתא, זה בשבילי'."

עליזה גורן משתתפת בחוג שנה וחצי. באמתחתה כבר ארבע חמסות וארבע מנדלות והיא בעיצומה של רקמת מנדלה מרהיבה נוספת, דמוית פרח ובצבעוניות יפהפייה של כחולים וירוקים. מלבד הרקמה משולבים בבד גם חרוזים ופאייטים תואמים.

עסקת בעבר במלאכת יד?

"לפני הרבה שנים רקמתי על חולצות. הייתה אז אופנה של רקמה רוסית על חולצות גבריות, בהמשך רקמתי גם על מפות. כשהילדים היו קטנים סרגתי הרבה. היום אני מכורה לרקמה, מחכה בקוצר רוח ליום ראשון, להתחיל עבודה חדשה."

איטה גולוב משתתפת בחוג למעלה מעשר שנים. עד לפני חצי שנה עוד עבדה בעסק המשפחתי בתחום הביטוח, "אבל גם אז," היא אומרת, "לא ויתרתי והקפדתי להגיע. הפעם ראשונה שהחזקתי מחט ביד הייתה בחוג, לא רקמתי מעולם והתאהבתי במלאכה הזאת מיד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון". איטה שוקדת על עבודת רקמה של שדה כלניות ובשונה מהרגיל גם הרקע עשוי מחיבורים של בדים שונים בצבעי חול ואדמה.

ציפורה זיטמן תחגוג בקרוב יום הולדת שמונים ושבע. היא משתתפת בחוג מאז שהגיעה לבית לפני ארבע־עשרה שנים, ולמרות שעברה לאחרונה ניתוח היא לא מוותרת על אף שיעור: "אני אוהבת לרקום. זה מרגיע אותי ומעניק לי שקט ושלווה. גם בבית אני רוקמת ויש לי הרבה עבודות יפות. רקמתי לכל בני משפחתי, לילדים, לנכדים ולנינים, מפיות שבת, קרוב לעשרים מפיות. יש לי נינה שעומדת להתחתן וגם היא תקבל ממני בקרוב מפית שבת".