תעתועי הגורל של דולה קוגן
כשהייתה בת ארבע-עשרה היא הסתכלה לפחד בעיניים, והוא השפיל מבט. מאז הגורל מתעתע, והיא זורמת עם נהר החיים המפותל, כששמחת החיים משמשת לה כעוגן. דולה קוגן, שעברה סיפור חיים שלא ייאמן, מאמינה שצריכים להנות והרבה, ומצליחה.
דולה נולדה ב 1929- בקרקוב שבפולין. משפחתה,שמנתה ארבע נפשות, זוג הורים ואח הגדול ממנה בארבע שנים, חיה חיי נוחות ורווחה.
"אבי היה חרט מתכת וייצר חותמות. הייתי ילדה יפה ומפונקת, והחיים נראו טובים ומאושרים. כשפרצה המלחמה הייתי כבת עשר, סיימתי כיתה ג, ובזאת הסתכמה כל השכלתי הרשמית. קראתי היטב את המפה, כבר אז הבנתי שכדי לשרוד עליי להילחם."
ספרי על קורותיכם בזמן המלחמה
"בשנת 1939 פרצה המלחמה. הגרמנים כבשו את פולין, ועם הכיבוש הם התחילו לרדוף את היהודים. ב-1941 הועברנו מדירה מרווחת לגטו, לחדר קטן שבו גרו ביחד שלוש-עשרה נפשות. הוריי עבדו, ואני דאגתי לצרכים היומיומיים של המשפחה, לבישול ולכביסה."
רוב היהודים נשלחו מהגטו למחנות השמדה. כיצד ניצלתם?
"התושייה של אבי הצילה אותנו. כשהיינו בגטו הוא הכין לשלוש-עשרה בני המשפחה המורחבת תעודות מזויפות המעידות שיש להם אזרחות אמריקאית. כשהגסטפו חיסל את הגטו הציג אבי את התעודות בפני הקצין הגרמני, ובמקום להישלח למחנות השמדה נשלחנו לבית הסוהר המקומי."
כיצד הוא הצליח?
"כאמור, אבי היה חרט מתכת וייצר חותמות. יום אחד ביקש ממנו אדם שהגיע לעבודתו שייצר בעבורו חותמת המעידה כי סב המשפחה היה באמריקה וקיבל אזרחות אמריקאית. אזרחות זו הקנתה אזרחות אמריקאית גם לשאר בני המשפחה. אבי הכין בעבורו את החותמת, ובתמורה אבי קיבל מסמך מזויף המאשר כי סב המשפחה שלנו הוא אזרח אמריקאי."
איך בכל זאת הגעתם לברגן בלזן?
"אומנם דודי הצליח לחלץ אותנו מבית הסוהר, שממנו עברנו לבוכניה, לעיר קטנה שבסמוך לקרקוב, אך כעבור שבועיים נלקחנו שוב לבית הסוהר, למונטלופיק, שעליו נאמר שאיש אינו יוצא ממנו בחיים. כמה ימים אחר כך הועברנו ברכבת נוסעים לברגן בלזן. המזל שלנו היה ששוכנו במחנה הזרים מאחר שנחשבנו כאמריקאים. באגף שבו שהינו היו רק יהודים, אך כולם נחשבו לאזרחים זרים."
ספרי על השהות שם
"המקום היה מילה נרדפת לגיהינום. גדרות תיל, כלבים אימתניים, צריפים עלובים. לא עשינו דבר חוץ מלנסות ולשרוד. במשך שנתיים למדתי שם מה זה להיות רעבה עשרים וארבע שעות ביממה. קיוויתי שיום אחד נשתחרר והחיים יראו אחרת, ולכן לימדתי את עצמי אנגלית באמצעות מילון שמצאתי במקרה."
כיצד ניצלתם?
"בימים האחרונים, כשהיה ברור שהאמריקאים בדרכם, דחסו אותנו עם שלוש מאות וחמישים היהודים ששרדו לרכבת שנסעה מזרחה. כשהגענו לנהר האלבה הורו לקצין הגרמני האחראי לפוצץ את הרכבת כדי שהאמריקאים לא ימצאו ניצולים שיוכלו לספר על הזוועות של הגרמנים. למזלנו, אנשים חכמים ומלאי תושייה שכנעו את החיילים הגרמנים לסרב לפקודה, ובתמורה הבטיחו להם שיעידו כי בזכותם אותם יהודים ניצלו. אני משערת שהחיילים הגרמנים הבינו שהמלחמה הסתיימה ושהם הפסידו, ולכן שיתפו פעולה. תוך עשרים וארבע שעות נראה הטנק האמריקאי הראשון."
ספרי כיצד ניצלתם מהרעלה?
"הניצולים שהאמריקאים פגשו היו בתת תזונה. מפקד הדיביזיה, שבהמשך גם לחם נגד הכחשת
תעתועי הגורל של דולה קוגן
כשהייתה בת ארבע-עשרה היא הסתכלה לפחד בעיניים, והוא השפיל מבט. מאז הגורל מתעתע, והיא זורמת עם נהר החיים המפותל, כששמחת החיים משמשת לה כעוגן. דולה קוגן, שעברה סיפור חיים שלא ייאמן, מאמינה שצריכים להנות והרבה, ומצליחה.
דולה נולדה ב 1929- בקרקוב שבפולין. משפחתה,שמנתה ארבע נפשות, זוג הורים ואח הגדול ממנה בארבע שנים, חיה חיי נוחות ורווחה.
"אבי היה חרט מתכת וייצר חותמות. הייתי ילדה יפה ומפונקת, והחיים נראו טובים ומאושרים. כשפרצה המלחמה הייתי כבת עשר, סיימתי כיתה ג, ובזאת הסתכמה כל השכלתי הרשמית. קראתי היטב את המפה, כבר אז הבנתי שכדי לשרוד עליי להילחם."
ספרי על קורותיכם בזמן המלחמה
"בשנת 1939 פרצה המלחמה. הגרמנים כבשו את פולין, ועם הכיבוש הם התחילו לרדוף את היהודים. ב-1941 הועברנו מדירה מרווחת לגטו, לחדר קטן שבו גרו ביחד שלוש-עשרה נפשות. הוריי עבדו, ואני דאגתי לצרכים היומיומיים של המשפחה, לבישול ולכביסה."
רוב היהודים נשלחו מהגטו למחנות השמדה. כיצד ניצלתם?
"התושייה של אבי הצילה אותנו. כשהיינו בגטו הוא הכין לשלוש-עשרה בני המשפחה המורחבת תעודות מזויפות המעידות שיש להם אזרחות אמריקאית. כשהגסטפו חיסל את הגטו הציג אבי את התעודות בפני הקצין הגרמני, ובמקום להישלח למחנות השמדה נשלחנו לבית הסוהר המקומי."
כיצד הוא הצליח?
"כאמור, אבי היה חרט מתכת וייצר חותמות. יום אחד ביקש ממנו אדם שהגיע לעבודתו שייצר בעבורו חותמת המעידה כי סב המשפחה היה באמריקה וקיבל אזרחות אמריקאית. אזרחות זו הקנתה אזרחות אמריקאית גם לשאר בני המשפחה. אבי הכין בעבורו את החותמת, ובתמורה אבי קיבל מסמך מזויף המאשר כי סב המשפחה שלנו הוא אזרח אמריקאי."
איך בכל זאת הגעתם לברגן בלזן?
"אומנם דודי הצליח לחלץ אותנו מבית הסוהר, שממנו עברנו לבוכניה, לעיר קטנה שבסמוך לקרקוב, אך כעבור שבועיים נלקחנו שוב לבית הסוהר, למונטלופיק, שעליו נאמר שאיש אינו יוצא ממנו בחיים. כמה ימים אחר כך הועברנו ברכבת נוסעים לברגן בלזן. המזל שלנו היה ששוכנו במחנה הזרים מאחר שנחשבנו כאמריקאים. באגף שבו שהינו היו רק יהודים, אך כולם נחשבו לאזרחים זרים."
ספרי על השהות שם
"המקום היה מילה נרדפת לגיהינום. גדרות תיל, כלבים אימתניים, צריפים עלובים. לא עשינו דבר חוץ מלנסות ולשרוד. במשך שנתיים למדתי שם מה זה להיות רעבה עשרים וארבע שעות ביממה. קיוויתי שיום אחד נשתחרר והחיים יראו אחרת, ולכן לימדתי את עצמי אנגלית באמצעות מילון שמצאתי במקרה."
כיצד ניצלתם?
"בימים האחרונים, כשהיה ברור שהאמריקאים בדרכם, דחסו אותנו עם שלוש מאות וחמישים היהודים ששרדו לרכבת שנסעה מזרחה. כשהגענו לנהר האלבה הורו לקצין הגרמני האחראי לפוצץ את הרכבת כדי שהאמריקאים לא ימצאו ניצולים שיוכלו לספר על הזוועות של הגרמנים. למזלנו, אנשים חכמים ומלאי תושייה שכנעו את החיילים הגרמנים לסרב לפקודה, ובתמורה הבטיחו להם שיעידו כי בזכותם אותם יהודים ניצלו. אני משערת שהחיילים הגרמנים הבינו שהמלחמה הסתיימה ושהם הפסידו, ולכן שיתפו פעולה. תוך עשרים וארבע שעות נראה הטנק האמריקאי הראשון."
ספרי כיצד ניצלתם מהרעלה?
"הניצולים שהאמריקאים פגשו היו בתת תזונה. מפקד הדיביזיה, שבהמשך גם לחם נגד הכחשת