שמחה אך לא מאושרת רחל סגל בריאיון חשוף
צחוקה המתגלגל נשמע למרחקים, היא פצצת אנרגיה, תזזיתית, מלאת חוש הומור, צינית במידה, גלויה וטובת לב. בריאיון חושפני היא פורסת את סיפור חייה המורכב, מדברת על ההבדל בין שמחה לאושר ומבהירה שלהיות שמחה זה לא בהכרח אומר להיות מאושרת. סיפור חייה של רחל סגל, מנהלת משרד המרפאה בבית בתל-אביב.
ספרי על ילדותך
“הורי עלו מרומניה, אבי היה בן יחיד, ואנחנו, מן הסתם, היינו הנכדים היחידים, כך שזכינו לתשומת לב ולאהבה ללא גבולות. אחיי ואני גדלנו בדירה של שניים וחצי חדרים ברמת-גן, לא היה שפע, אך לא חסר לנו דבר. אני הבת הבכורה למשפחה בת חמש נפשות. הייתי ילדה טובה ומרצה, ההישגים שלי היו בינוניים לחלוטין, אבל הצד החברתי היה מפותח להפליא והפה עבד שעות נוספות, תרתי משמע.”
אביך היה דמות משמעותית בחייך, ספרי לנו עליו
“אבי עבד כנהג מונית, מבוקר ועד ערב. הוא היה איש חרוץ, צנוע ואוהב אדם. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו הוא רווחת המשפחה. כל דבר קטן כגדול הקשור בנו הסב לו אושר. הוא אהב אותנו אהבת נפש. לצערי חייו היו קצרים, והוא עבר מסכת ייסורים עד שנפטר כשהוא רק בן חמישים ותשע.”
מה קרה?
“בגיל חמישים ושלוש הוא אושפז בבית חולים בגלל דלקת ריאות. במהלך האשפוז גילו שהכליות שלו נהרסו והוא נזקק לדיאליזה. הדיאליזה עשתה בו שמות, ומהר מאוד מאיש חזק ותומך, מעמוד התווך של המשפחה, הוא נהפך לשבר כלי. רצינו מאוד שיימצא תורם ושהוא יעבור השתלת כליה, בין השאר נבחנה התאמתי כתורמת, אך לא נמצאתי מתאימה. בין הבדיקות והמרדף חסר הסיכוי אחר כליה גילו שהוא צריך לעבור גם ניתוח מעקפים. הניתוח הסתבך, ושום סבל לא נחסך ממנו, שיתוק, כריתת אצבעות, כריתת כף הרגל ועוד. כל החיים נעו בין מחלקות האשפוז לחדרי הניתוח. אלו היו ימים של ייאוש ורגעים של תקווה שנמוגו עם מותו, ולמרות שהוא נהפך לשבר כלי הוא נאחז בחיים עד לרגע האחרון. אימא שלי תמכה בו ועשתה לילות כימים לצד מיטתו, דבר שהשפיע גם על מצבה הבריאותי. היום, כשהיא בת שישים ושש, היא סובלת מתחלואים רבים ונעזרת בהליכון.”
הנטל נפל בעיקר עלייך?
“אחי חזר בתשובה, ולכן לא היה יכול לסייע בסופי השבוע. גם אחותי אימצה אורח חיים דתי לאחר נישואיה, כך שסופי השבוע היו תמיד באחריותי, ומכיוון שאני הבכורה, אני משערת שהרגשתי שמוטלים עליי האחריות והחובה להיות בשבילם כל הזמן. יומיים לפני מותו הייתה לנו שיחה. אני חשבתי לתומי שהוא מתחזק, אבל הוא כנראה הרגיש שכלו כוחותיו. הוא גולל את העבר ואמר לי משפט שזכור לי עד היום, ‘גם כשאהיה בקבר לעולם לא אשכח כל מה שעשית בשבילי.’ אז לא הבנתי שאלו דברי סיכום. יומיים לאחר מכן הוא נפטר, ואני אמרתי לעצמי ולאלוהים, ‘תודה שסיימת עם ההתעללות הזאת.’ למות בכבוד זאת פריבילגיה שלא כל אחד זוכה לה. לאחר מותו התיישב לי בבטן כאב עמוק שלא הרפה תקופה ארוכה. היום זה מתורגם לגעגוע ולתחושת החמצה. מבחורה שמחה ומאושרת נהפכתי לכבויה ולעצובה במשך תקופה ארוכה.”
בעבודתך הנוכחית בחרת להתעסק בקושי ובחולי, מדוע?
“אולי זה יישמע כמו קלישאה, אבל נשבעתי לעצמי שאני אתקן את חוסר האונים שחוויתי לאחר שנים ארוכות של התמודדות מול מערכות אטומות ועובדים (לרבות רופאים) שאין בהם טיפת חמלה. אני חושבת שזה מה שעושה אותי כל כך טוטאלית בעבודתי. הדיירים יודעים שאני אשכב על הגדר בשבילם, אתייחס לכל בקשה קטנה כגדולה ברצינות מלאה, אקל על המנהלות עד כמה שניתן ותמיד תמיד אנהג ברגישות. אני חייבת לציין שאף שהעבודה תובענית, היא מעניינת ואין יום שדומה לקודמו, והעיקר זה האינטראקציה עם האנשים, סיפורי החיים שאני נחשפת אליהם, החום והאהבה שמרעיפים עליי ושאני מקווה שאני גם מעניקה בחזרה.”
זכית פעמיים באות העובדת המצטיינת. מה הרגשת?
“כבוד גדול שמישהו מכיר ומוקיר את עבודתי.”
נחזור לבגרותך, היכן שרתת בצבא?
“בצוות הווי והדרכה דתי בחיל רבנות ראשית. אני אשיב לך על השאלה המתבקשת: מה עושים שם? בגדול כל דבר שמשיק לצד הדתי שבצבא, כמו דאגה לסממנים של החגים השונים, הכשרה של מטבחים לפסח, ארגון חידון התנ"ך ביום העצמאות, ארגון שירותי קבורה לחיילים, ימי הדרכה בענייני דת, ארגון חתונות ועוד. הייתי החילונית היחידה בין דתיים ונהניתי מכל דקה. תקופת הצבא הייתה בעבורי חממה ומפנה בתפיסת הערך שלי כלפי עצמי. לאחר הצבא הכרתי באקראי את בעלי, ושנה וחצי לאחר ההיכרות התחתנו.”
ספרי על הילדים
“עפרי נולד בקיץ 1996 והיום הוא בן עשרים ושתיים. הלידה התחילה רע ובסיומה הייתי מאושפזת במשך ארבעה-עשר יום בטיפול נמרץ. הייתה לי רעלת היריון שהתפרצה בסוף ההיריון. לאחר ההתחלה הקשה נולד לי ילד שנראה כאילו הוא לקוח מהפרסומת של שילב, לרגע חשבתי שהתבלבלו בתינוקות. גם כששחר נולדה והובאה למיטתי הייתי משוכנעת שעוד מעט יבואו מהתינוקייה ויתנצלו על הבלבול שחל, היא הייתה יפה ונראתה כמו פייה. היא הייתה ילדה מאוד נוחה ועד גיל חמש כמעט שלא היינו מודעים לעובדה שיש בבית עוד ילדה, אבל שילמנו על שנותיה הראשונות בריבית דריבית בגיל ההתבגרות.
באופן כללי אומר ששני ילדיי סובלים מהפרעות קשב וריכוז, וכל השנים נלחמתי למענם. כשהם קיבלו את תעודות הבגרות בהצטיינות הבנתי שעשיתי משהו נכון, ולאו דווקא בשל הציונים אלא בשל ההתמדה והמלחמה העיקשת. ביטלתי את עצמי למענם, הייתי מחויבת ללימודים שלהם, אין יום שלא חזרתי מהעבודה ולא פתחתי את הספרים ולמדתי איתם, ממש כמו תלמידה מן המניין.”
אובססיה מסוימת?
“בהחלט. האובססיה שלי ללימודים של הילדים נבעה מהעובדה שאני לא למדתי. דרכם עשיתי תיקון. לא רציתי שהם יחושו את תחושת ההחמצה ואת חוסר הערך שאני סחבתי כל כך הרבה שנים. שחר משרתת כיום בצבא, היא מפקדת נערצת ומתכננת ללמוד באוניברסיטה חינוך מיוחד. עפרי סיים את שירותו הצבאי ואף הוא מתכנן ללמוד בהמשך באוניברסיטה.”
וכמה מילים על ישראל בעלך
“בחלוקת בתפקידים בינינו אני שרת החינוך וישראל שר הכלכלה. באמצעות התבונה שלו הצלחנו לרכוש בית קסום ברמת-גן. אני סומכת עליו בעיניים עצומות ושמחה שראה כמוני בחשיבות של השכלת הילדים.”
ספרי על בעיית המשקל שאיתה את מתמודדת שנים רבות
“אפתח ואומר שנתוני הפתיחה לא היו בעדי, נולדתי שמנה – 5.2 קילו וגדלתי בבית שהאביס אותנו. תמיד הייתי שמנה ונראה שאמות שמנה. בילדותי שמעתי לא אחת בדיחות על חשבוני, אבל לא סבלתי מהצקות מכיוון שהייתי בחורה מצחיקה. החברים אהבו להיות עם מי שמצחיק אותם או עם מי שמשרה אווירה נעימה וקלילה, והבנות לא פחדו שאגנוב להן את החברים, וזה התאים לכולם. מחזרים לא עמדו אצלי בתור, אבל תמיד הייתי מוקפת בחברים. עם זאת, במשך השנים הייתי מתוסכלת מהמראה שלי ותמיד הייתה לי פנטזיה להיות חטובה, להיכנס לחנות בגדים רגילה ולא של מידות גדולות ולרכוש בגד לבן בניגוד לבגד שחור שהוא קוד הלבוש של השמנות.
אני אמנם מתבדחת על עצמי בנושא, אבל עמוק בפנים אני מאוד רוצה לרדת במשקל, ויעידו על כך עשרות סוגי הדיאטות שעשיתי, עם פחמימות ובלי, לפי סוג הדם, צומות, קבוצות שקילה, קבוצות תמיכה, אלוהים יודע מה לא. אם הייתי חוסכת את הכסף שהשקעתי בפרויקט החיטוב של רחל סגל, אין לי ספק שהייתי יכולה לרכוש דירה נוספת. מה שעצוב הוא שאני לא משמינה מתאווה אמיתית לאוכל, אלא כפיצוי רגשי למצוקה. יום רע בעבודה שווה ערך לחפיסת שוקולד גדולה, בעיות עם הילדים שתי פיצות משפחתיות, וכך הלאה. עכשיו, בזמן הריאיון חזרתי למשטר ואני מקווה שאשיל מספר קילוגרמים כי זה גם לא בריא, בלשון המעטה.”
נראה שהחיים דווקא בעדך, על מה יושב חוסר האושר?
“חרדות בלתי פוסקות, פחדים, כל דבר שמשתבש, קטן כגדול מצליח לערער אותי. היום פחות, אבל זה עדיין כואב.”
מה מאחלת לעצמך?
“לראות את הילדים שלי מצליחים, שירכשו השכלה ויעסקו במה שירצו, אולי נכון יותר לומר שיהיו מאושרים.”
ולרחל?
"להשיל שלושים קילו, כך אגשים לבעלי פנטזיה לא ממומשת של אישה חטובה, וגם לעצמי. אני בטוחה שזה יגרום לי להיות קצת יותר מאושרת.”
שמחה אך לא מאושרת רחל סגל בריאיון חשוף
צחוקה המתגלגל נשמע למרחקים, היא פצצת אנרגיה, תזזיתית, מלאת חוש הומור, צינית במידה, גלויה וטובת לב. בריאיון חושפני היא פורסת את סיפור חייה המורכב, מדברת על ההבדל בין שמחה לאושר ומבהירה שלהיות שמחה זה לא בהכרח אומר להיות מאושרת. סיפור חייה של רחל סגל, מנהלת משרד המרפאה בבית בתל-אביב.
ספרי על ילדותך
“הורי עלו מרומניה, אבי היה בן יחיד, ואנחנו, מן הסתם, היינו הנכדים היחידים, כך שזכינו לתשומת לב ולאהבה ללא גבולות. אחיי ואני גדלנו בדירה של שניים וחצי חדרים ברמת-גן, לא היה שפע, אך לא חסר לנו דבר. אני הבת הבכורה למשפחה בת חמש נפשות. הייתי ילדה טובה ומרצה, ההישגים שלי היו בינוניים לחלוטין, אבל הצד החברתי היה מפותח להפליא והפה עבד שעות נוספות, תרתי משמע.”
אביך היה דמות משמעותית בחייך, ספרי לנו עליו
“אבי עבד כנהג מונית, מבוקר ועד ערב. הוא היה איש חרוץ, צנוע ואוהב אדם. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו הוא רווחת המשפחה. כל דבר קטן כגדול הקשור בנו הסב לו אושר. הוא אהב אותנו אהבת נפש. לצערי חייו היו קצרים, והוא עבר מסכת ייסורים עד שנפטר כשהוא רק בן חמישים ותשע.”
מה קרה?
“בגיל חמישים ושלוש הוא אושפז בבית חולים בגלל דלקת ריאות. במהלך האשפוז גילו שהכליות שלו נהרסו והוא נזקק לדיאליזה. הדיאליזה עשתה בו שמות, ומהר מאוד מאיש חזק ותומך, מעמוד התווך של המשפחה, הוא נהפך לשבר כלי. רצינו מאוד שיימצא תורם ושהוא יעבור השתלת כליה, בין השאר נבחנה התאמתי כתורמת, אך לא נמצאתי מתאימה. בין הבדיקות והמרדף חסר הסיכוי אחר כליה גילו שהוא צריך לעבור גם ניתוח מעקפים. הניתוח הסתבך, ושום סבל לא נחסך ממנו, שיתוק, כריתת אצבעות, כריתת כף הרגל ועוד. כל החיים נעו בין מחלקות האשפוז לחדרי הניתוח. אלו היו ימים של ייאוש ורגעים של תקווה שנמוגו עם מותו, ולמרות שהוא נהפך לשבר כלי הוא נאחז בחיים עד לרגע האחרון. אימא שלי תמכה בו ועשתה לילות כימים לצד מיטתו, דבר שהשפיע גם על מצבה הבריאותי. היום, כשהיא בת שישים ושש, היא סובלת מתחלואים רבים ונעזרת בהליכון.”
הנטל נפל בעיקר עלייך?
“אחי חזר בתשובה, ולכן לא היה יכול לסייע בסופי השבוע. גם אחותי אימצה אורח חיים דתי לאחר נישואיה, כך שסופי השבוע היו תמיד באחריותי, ומכיוון שאני הבכורה, אני משערת שהרגשתי שמוטלים עליי האחריות והחובה להיות בשבילם כל הזמן. יומיים לפני מותו הייתה לנו שיחה. אני חשבתי לתומי שהוא מתחזק, אבל הוא כנראה הרגיש שכלו כוחותיו. הוא גולל את העבר ואמר לי משפט שזכור לי עד היום, ‘גם כשאהיה בקבר לעולם לא אשכח כל מה שעשית בשבילי.’ אז לא הבנתי שאלו דברי סיכום. יומיים לאחר מכן הוא נפטר, ואני אמרתי לעצמי ולאלוהים, ‘תודה שסיימת עם ההתעללות הזאת.’ למות בכבוד זאת פריבילגיה שלא כל אחד זוכה לה. לאחר מותו התיישב לי בבטן כאב עמוק שלא הרפה תקופה ארוכה. היום זה מתורגם לגעגוע ולתחושת החמצה. מבחורה שמחה ומאושרת נהפכתי לכבויה ולעצובה במשך תקופה ארוכה.”
בעבודתך הנוכחית בחרת להתעסק בקושי ובחולי, מדוע?
“אולי זה יישמע כמו קלישאה, אבל נשבעתי לעצמי שאני אתקן את חוסר האונים שחוויתי לאחר שנים ארוכות של התמודדות מול מערכות אטומות ועובדים (לרבות רופאים) שאין בהם טיפת חמלה. אני חושבת שזה מה שעושה אותי כל כך טוטאלית בעבודתי. הדיירים יודעים שאני אשכב על הגדר בשבילם, אתייחס לכל בקשה קטנה כגדולה ברצינות מלאה, אקל על המנהלות עד כמה שניתן ותמיד תמיד אנהג ברגישות. אני חייבת לציין שאף שהעבודה תובענית, היא מעניינת ואין יום שדומה לקודמו, והעיקר זה האינטראקציה עם האנשים, סיפורי החיים שאני נחשפת אליהם, החום והאהבה שמרעיפים עליי ושאני מקווה שאני גם מעניקה בחזרה.”
זכית פעמיים באות העובדת המצטיינת. מה הרגשת?
“כבוד גדול שמישהו מכיר ומוקיר את עבודתי.”
נחזור לבגרותך, היכן שרתת בצבא?
“בצוות הווי והדרכה דתי בחיל רבנות ראשית. אני אשיב לך על השאלה המתבקשת: מה עושים שם? בגדול כל דבר שמשיק לצד הדתי שבצבא, כמו דאגה לסממנים של החגים השונים, הכשרה של מטבחים לפסח, ארגון חידון התנ"ך ביום העצמאות, ארגון שירותי קבורה לחיילים, ימי הדרכה בענייני דת, ארגון חתונות ועוד. הייתי החילונית היחידה בין דתיים ונהניתי מכל דקה. תקופת הצבא הייתה בעבורי חממה ומפנה בתפיסת הערך שלי כלפי עצמי. לאחר הצבא הכרתי באקראי את בעלי, ושנה וחצי לאחר ההיכרות התחתנו.”
ספרי על הילדים
“עפרי נולד בקיץ 1996 והיום הוא בן עשרים ושתיים. הלידה התחילה רע ובסיומה הייתי מאושפזת במשך ארבעה-עשר יום בטיפול נמרץ. הייתה לי רעלת היריון שהתפרצה בסוף ההיריון. לאחר ההתחלה הקשה נולד לי ילד שנראה כאילו הוא לקוח מהפרסומת של שילב, לרגע חשבתי שהתבלבלו בתינוקות. גם כששחר נולדה והובאה למיטתי הייתי משוכנעת שעוד מעט יבואו מהתינוקייה ויתנצלו על הבלבול שחל, היא הייתה יפה ונראתה כמו פייה. היא הייתה ילדה מאוד נוחה ועד גיל חמש כמעט שלא היינו מודעים לעובדה שיש בבית עוד ילדה, אבל שילמנו על שנותיה הראשונות בריבית דריבית בגיל ההתבגרות.
באופן כללי אומר ששני ילדיי סובלים מהפרעות קשב וריכוז, וכל השנים נלחמתי למענם. כשהם קיבלו את תעודות הבגרות בהצטיינות הבנתי שעשיתי משהו נכון, ולאו דווקא בשל הציונים אלא בשל ההתמדה והמלחמה העיקשת. ביטלתי את עצמי למענם, הייתי מחויבת ללימודים שלהם, אין יום שלא חזרתי מהעבודה ולא פתחתי את הספרים ולמדתי איתם, ממש כמו תלמידה מן המניין.”
אובססיה מסוימת?
“בהחלט. האובססיה שלי ללימודים של הילדים נבעה מהעובדה שאני לא למדתי. דרכם עשיתי תיקון. לא רציתי שהם יחושו את תחושת ההחמצה ואת חוסר הערך שאני סחבתי כל כך הרבה שנים. שחר משרתת כיום בצבא, היא מפקדת נערצת ומתכננת ללמוד באוניברסיטה חינוך מיוחד. עפרי סיים את שירותו הצבאי ואף הוא מתכנן ללמוד בהמשך באוניברסיטה.”
וכמה מילים על ישראל בעלך
“בחלוקת בתפקידים בינינו אני שרת החינוך וישראל שר הכלכלה. באמצעות התבונה שלו הצלחנו לרכוש בית קסום ברמת-גן. אני סומכת עליו בעיניים עצומות ושמחה שראה כמוני בחשיבות של השכלת הילדים.”
ספרי על בעיית המשקל שאיתה את מתמודדת שנים רבות
“אפתח ואומר שנתוני הפתיחה לא היו בעדי, נולדתי שמנה – 5.2 קילו וגדלתי בבית שהאביס אותנו. תמיד הייתי שמנה ונראה שאמות שמנה. בילדותי שמעתי לא אחת בדיחות על חשבוני, אבל לא סבלתי מהצקות מכיוון שהייתי בחורה מצחיקה. החברים אהבו להיות עם מי שמצחיק אותם או עם מי שמשרה אווירה נעימה וקלילה, והבנות לא פחדו שאגנוב להן את החברים, וזה התאים לכולם. מחזרים לא עמדו אצלי בתור, אבל תמיד הייתי מוקפת בחברים. עם זאת, במשך השנים הייתי מתוסכלת מהמראה שלי ותמיד הייתה לי פנטזיה להיות חטובה, להיכנס לחנות בגדים רגילה ולא של מידות גדולות ולרכוש בגד לבן בניגוד לבגד שחור שהוא קוד הלבוש של השמנות.
אני אמנם מתבדחת על עצמי בנושא, אבל עמוק בפנים אני מאוד רוצה לרדת במשקל, ויעידו על כך עשרות סוגי הדיאטות שעשיתי, עם פחמימות ובלי, לפי סוג הדם, צומות, קבוצות שקילה, קבוצות תמיכה, אלוהים יודע מה לא. אם הייתי חוסכת את הכסף שהשקעתי בפרויקט החיטוב של רחל סגל, אין לי ספק שהייתי יכולה לרכוש דירה נוספת. מה שעצוב הוא שאני לא משמינה מתאווה אמיתית לאוכל, אלא כפיצוי רגשי למצוקה. יום רע בעבודה שווה ערך לחפיסת שוקולד גדולה, בעיות עם הילדים שתי פיצות משפחתיות, וכך הלאה. עכשיו, בזמן הריאיון חזרתי למשטר ואני מקווה שאשיל מספר קילוגרמים כי זה גם לא בריא, בלשון המעטה.”
נראה שהחיים דווקא בעדך, על מה יושב חוסר האושר?
“חרדות בלתי פוסקות, פחדים, כל דבר שמשתבש, קטן כגדול מצליח לערער אותי. היום פחות, אבל זה עדיין כואב.”
מה מאחלת לעצמך?
“לראות את הילדים שלי מצליחים, שירכשו השכלה ויעסקו במה שירצו, אולי נכון יותר לומר שיהיו מאושרים.”
ולרחל?
"להשיל שלושים קילו, כך אגשים לבעלי פנטזיה לא ממומשת של אישה חטובה, וגם לעצמי. אני בטוחה שזה יגרום לי להיות קצת יותר מאושרת.”