הבוקר בא תמיד
ספר שירה נדיר מאוד נוסף אל מדף הספרים שלנו ותרגומיו לשפות שונות כבר תופשים מקום של כבוד ברחבי העולם. הכותבת, שיבַּטה טוֹיוֹ (2013-1911), אישה יפנית שגילתה את סוד יכולתה לכתוב בגיל תשעים ואחת וממרומי גילה זכתה למבט מעמיק על החיים ועל העולם, משתפת את הקורא במתרחש במעמקי לבה מתוך פתיחות, כנות וצניעות. שיבטה טויו חוותה את המאה שעברה. ניסיון החיים שצברה מקופל בשיריה ומניב מניפה עשירה של רגשות ותובנות צנועות בטבען, בשורות קצרות ובסגנון מינימליסטי.
מקום בולט שמור לדמותה של אמה. הקורא יכול לחוש בגעגועיה של שיבטה לאמה. היא נזכרת בביקורים בבית האבות שבו שהתה האם: “היא נהגה ללוות אותי במבטה/ בדרכי חזרה”, ונוגעת בכאב שהיה כרוך בכך. היא מתגעגעת אל ימי ילדותה עת היו קלועות בשיערה צמות ונזכרת, בגיל תשעים ושתיים, בקול אמה הקורא לה מרחוק. “כשאמי סובבה את ראשה וחייכה אליי/ הרגשתי כה בטוחה/ וכבר רציתי לגדול/ כדי שאוכל להשיב לה”.
דמות נוספת בשיריה הוא בנה היחיד, קנאיצ’י. היא זוכרת את הבטחתו של בעלה לעבוד קשה בשעה שסיפרה לו על הריונה ואת צעידתם המשותפת לאורך שדרת עצי הדובדבן. בשיר ‘משפחה’ אנו מתוודעים למערכת היחסים עם בנה ולנימוסים במשפחה יפנית, “ביום שבו בני וכלתי רבו/ קדרו השמים באחת”, והיא מייחלת שמשפחתה הקטנה והפשוטה תחיה תמיד תחת שמים בהירים.
מטבע הדברים רוב השירים מבטאים את עולמה בגילה המופלג. אנו מגלים דרך מבטה של הכותבת עולם מלא אושר ויכולת למצוא טעם בדברים הקטנים. היא חוזרת ומציינת בחלק מהשירים את עובדת גילה: עכשיו כשאני בת תשעים ושתיים, עכשיו כשאני בת תשעים ושש. יש כאן מעין היתר לעצמה לקבוע אמיתות חיים על סמך התנסויות של שנים רבות. הקורא מכבד. קשוב. אולי לומד מן הניסיון הזה שלה.
שיבטה טויו מודעת לקשיים הכרוכים בזקנה, אך מוצאת נחמה ביכולת לראות לליבם של אנשים ובאוזניה השומעות את רחש הרוח. היא יודעת לבטא את תחושותיה במילים, נהנית מן המשוב של הסביבה ומן המחמאות: “ואני שמחה על כך ויש לי כוח להמשיך”. היא עומדת בגבורה ובנחישות מול קריאתה של הרוח: “בואי, הגיע זמנך לעבור לעולם הבא”, ומודיעה שעליה לעשות עוד כמה דברים, “ופניה של הרוח נופלים והיא שבה על עקבותיה באחת”. בשיר ‘שוכחת’ היא מקבלת על עצמה בטבעיות את תופעת השכחה ומתנחמת בשירת הערב של הציקדות. היא מודעת למצבים שבהם מילים שאמרה בחיפזון מכאיבות לָאַחֵר ומתוך כך מתבוננת אל תוך ליבה ואומרת ‘סליחה’ ללא היסוס. מתוך ניסיון חייה היא מציעה לא לוותר בגלל חשש מכישלון: “אז עמוד על רגליך/ מצא משהו להיאחז בו/ לבל תותיר חרטות”.
מראות הטבע חוזרים כמוטיב לאורך השירים, והיא מתארת אותם ככוח מנחם. קרני שמש, טיפות מים ואור הבוקר – בכל אלה היא מוצאת מקור הנאה ונחת.
גם הומור עדין אינו נעדר בדבריה. בשיר הפונה אל רופא אנו מרגישים את האמירה המחויכת שבה היא מתארת את דרכם של רופאים לבדוק את הקשישים בשאלות חשבון פשוטות ובבקשה שיציינו את היום בשבוע. היא מציעה לרופא לשאול אותה על שירתו של סיג’ו יסו (משורר יפני) ועל הממשלה: “אם תשאל שאלות כאלה/ אשמח מאוד”.
אנו מוצאים לצד השירים גם אחרית דבר מאת המשוררת. גם בה בולטות פתיחות הלב, כנות, פשטות וצניעות. היא מספרת על חייה לאורכה של מאה רבת אסונות: הפצצות, רעידות אדמה, מצוקות אישיות וקשיים נוספים שהחיים מזמנים, אבל היא אומרת לעצמה: “קדימה, קדימה, אל תרימי ידיים”. היא משתפת אותנו בקורות חייה, מספרת על האנשים הקרובים לליבה, על הוריה, על האיש שאהבה שהיה לבעלה ועל הולדת בנה קאיצ’י, מקור אושרה בחיים. בהמלצתו החלה לכתוב שירה. הוא האמין שהכתיבה תעודד את רוחה, ואכן כך היה. “השירים נולדים בלילה, כשאני שוכבת במיטה או צופה בטלוויזיה. ברגע שרעיון מסוים עולה בראשי אני לוקחת עיפרון ורושמת אותו”. מתוך כתיבת השירים הבינה שהחיים אינם רק עצב. את המבוא הזה היא מסיימת במשפט מפתח: “כבר עשרים שנה שאני גרה לבד – ואני חיה בכל ליבי”. משפט שכל אדם היה מבקש לאמץ לעצמו.
איתן בולוקן המתרגם משתף אותנו בלבטיו ובקושי להעביר את דקויות הרגש השזור בשירים. דבריו מאפשרים מבט נוסף אל הטקסטים המופלאים.
אני אישית מצאתי את עצמי משוחחת עם אישה יפנית שחיה בקצווי עולם. חשה שיתוף של רגשות, תאבה ללמוד מניסיון חייה המופלא, מתבונת הלב שלה ומן הכוח ליהנות מהדברים הקטנים. ממליצה בכל לב. הנאה, התרגשות, והתעלות הנפש – מובטחות.
הכותבת היא מורה ומרצה לספרות.
הבוקר בא תמיד
ספר שירה נדיר מאוד נוסף אל מדף הספרים שלנו ותרגומיו לשפות שונות כבר תופשים מקום של כבוד ברחבי העולם. הכותבת, שיבַּטה טוֹיוֹ (2013-1911), אישה יפנית שגילתה את סוד יכולתה לכתוב בגיל תשעים ואחת וממרומי גילה זכתה למבט מעמיק על החיים ועל העולם, משתפת את הקורא במתרחש במעמקי לבה מתוך פתיחות, כנות וצניעות. שיבטה טויו חוותה את המאה שעברה. ניסיון החיים שצברה מקופל בשיריה ומניב מניפה עשירה של רגשות ותובנות צנועות בטבען, בשורות קצרות ובסגנון מינימליסטי.
מקום בולט שמור לדמותה של אמה. הקורא יכול לחוש בגעגועיה של שיבטה לאמה. היא נזכרת בביקורים בבית האבות שבו שהתה האם: “היא נהגה ללוות אותי במבטה/ בדרכי חזרה”, ונוגעת בכאב שהיה כרוך בכך. היא מתגעגעת אל ימי ילדותה עת היו קלועות בשיערה צמות ונזכרת, בגיל תשעים ושתיים, בקול אמה הקורא לה מרחוק. “כשאמי סובבה את ראשה וחייכה אליי/ הרגשתי כה בטוחה/ וכבר רציתי לגדול/ כדי שאוכל להשיב לה”.
דמות נוספת בשיריה הוא בנה היחיד, קנאיצ’י. היא זוכרת את הבטחתו של בעלה לעבוד קשה בשעה שסיפרה לו על הריונה ואת צעידתם המשותפת לאורך שדרת עצי הדובדבן. בשיר ‘משפחה’ אנו מתוודעים למערכת היחסים עם בנה ולנימוסים במשפחה יפנית, “ביום שבו בני וכלתי רבו/ קדרו השמים באחת”, והיא מייחלת שמשפחתה הקטנה והפשוטה תחיה תמיד תחת שמים בהירים.
מטבע הדברים רוב השירים מבטאים את עולמה בגילה המופלג. אנו מגלים דרך מבטה של הכותבת עולם מלא אושר ויכולת למצוא טעם בדברים הקטנים. היא חוזרת ומציינת בחלק מהשירים את עובדת גילה: עכשיו כשאני בת תשעים ושתיים, עכשיו כשאני בת תשעים ושש. יש כאן מעין היתר לעצמה לקבוע אמיתות חיים על סמך התנסויות של שנים רבות. הקורא מכבד. קשוב. אולי לומד מן הניסיון הזה שלה.
שיבטה טויו מודעת לקשיים הכרוכים בזקנה, אך מוצאת נחמה ביכולת לראות לליבם של אנשים ובאוזניה השומעות את רחש הרוח. היא יודעת לבטא את תחושותיה במילים, נהנית מן המשוב של הסביבה ומן המחמאות: “ואני שמחה על כך ויש לי כוח להמשיך”. היא עומדת בגבורה ובנחישות מול קריאתה של הרוח: “בואי, הגיע זמנך לעבור לעולם הבא”, ומודיעה שעליה לעשות עוד כמה דברים, “ופניה של הרוח נופלים והיא שבה על עקבותיה באחת”. בשיר ‘שוכחת’ היא מקבלת על עצמה בטבעיות את תופעת השכחה ומתנחמת בשירת הערב של הציקדות. היא מודעת למצבים שבהם מילים שאמרה בחיפזון מכאיבות לָאַחֵר ומתוך כך מתבוננת אל תוך ליבה ואומרת ‘סליחה’ ללא היסוס. מתוך ניסיון חייה היא מציעה לא לוותר בגלל חשש מכישלון: “אז עמוד על רגליך/ מצא משהו להיאחז בו/ לבל תותיר חרטות”.
מראות הטבע חוזרים כמוטיב לאורך השירים, והיא מתארת אותם ככוח מנחם. קרני שמש, טיפות מים ואור הבוקר – בכל אלה היא מוצאת מקור הנאה ונחת.
גם הומור עדין אינו נעדר בדבריה. בשיר הפונה אל רופא אנו מרגישים את האמירה המחויכת שבה היא מתארת את דרכם של רופאים לבדוק את הקשישים בשאלות חשבון פשוטות ובבקשה שיציינו את היום בשבוע. היא מציעה לרופא לשאול אותה על שירתו של סיג’ו יסו (משורר יפני) ועל הממשלה: “אם תשאל שאלות כאלה/ אשמח מאוד”.
אנו מוצאים לצד השירים גם אחרית דבר מאת המשוררת. גם בה בולטות פתיחות הלב, כנות, פשטות וצניעות. היא מספרת על חייה לאורכה של מאה רבת אסונות: הפצצות, רעידות אדמה, מצוקות אישיות וקשיים נוספים שהחיים מזמנים, אבל היא אומרת לעצמה: “קדימה, קדימה, אל תרימי ידיים”. היא משתפת אותנו בקורות חייה, מספרת על האנשים הקרובים לליבה, על הוריה, על האיש שאהבה שהיה לבעלה ועל הולדת בנה קאיצ’י, מקור אושרה בחיים. בהמלצתו החלה לכתוב שירה. הוא האמין שהכתיבה תעודד את רוחה, ואכן כך היה. “השירים נולדים בלילה, כשאני שוכבת במיטה או צופה בטלוויזיה. ברגע שרעיון מסוים עולה בראשי אני לוקחת עיפרון ורושמת אותו”. מתוך כתיבת השירים הבינה שהחיים אינם רק עצב. את המבוא הזה היא מסיימת במשפט מפתח: “כבר עשרים שנה שאני גרה לבד – ואני חיה בכל ליבי”. משפט שכל אדם היה מבקש לאמץ לעצמו.
איתן בולוקן המתרגם משתף אותנו בלבטיו ובקושי להעביר את דקויות הרגש השזור בשירים. דבריו מאפשרים מבט נוסף אל הטקסטים המופלאים.
אני אישית מצאתי את עצמי משוחחת עם אישה יפנית שחיה בקצווי עולם. חשה שיתוף של רגשות, תאבה ללמוד מניסיון חייה המופלא, מתבונת הלב שלה ומן הכוח ליהנות מהדברים הקטנים. ממליצה בכל לב. הנאה, התרגשות, והתעלות הנפש – מובטחות.
הכותבת היא מורה ומרצה לספרות.