יום ששי, אחרי הדלקת הנרות ואימא עייפה עד מאוד. התינוקת השובבה שוכבת במיטתה שבעה ורחוצה, והאם מחליטה כי עד שובו של אבא מבית הכנסת, תשכב גם היא ותנמנם מעט.

שוכבת האם על המיטה הזוגית הגדולה, בוהה בתקרה, איבריה כבדים ולאים. היא מחכה לשינה, אך זו מתמהמהת… ולפתע: “אימא, אימא!”
“מה קרה?” שואלת האם בכבדות ומוסיפה: “לישון מהר, גם אימא ישנה!”
“אוצה מיטה אימא! אוצה מיטה אימא!” קוראת השובבה ומקפצת במיטתה.

האם יודעת כי הפעם לא יעזור שוב סירוב, אך אם תיקח את הקטנה ותשכיב אותה לידה, קרוב לוודאי שהן תרדמנה יחד כעבור זמן קצר.

עתה שוכבות השתיים במיטה הגדולה, בחיקה של האם מכורבלת השובבה, מסתכלת בפני אמה, מתבוננת ומוצצת את אגודלה.

עוקבת הקטנה אחרי קו הצדודית של אמה, מסתכלת ומסתכלת. לפתע היא שולחת אצבע קטנה ומעבירה אותה בעדינות, הלוך ושוב, הלוך ושוב, על הקווים המאוזנים המקשטים את מצחה של אמה.

מחייכת האם ועוצמת את עיניה, אך לא! העיניים העצומות אינן לרוחה של האורחת השובבה. היא מושכת בריסים ובעפעפיים של האם בכל הכוח: “אוצה ראות עין! אוצה ראות עין!”
“אבל זה כואב!” מוחה האם וזוכה מייד בשתי נשיקות, אחת לכל עין.
“זה טוב…” לוחשת האם ועוצמת את עיניה.

השפתיים שנעו באותו הרגע, מרכזות את תשומת לבה של השובבה הקטנה. היא מעבירה עליהן את אצבעה הקטנה ואחר נוגעת, מרפרפת מסביב לפה, ומשם עולה האצבע הסקרנית, נוגעת־לא־נוגעת באף, קופצת לסיור קצר על העפעפיים המוּרדים, על הגבות דמויות הקשת, עולה לומר שלום לקווים שעל המצח, ושוב יורדת לאורך האף ומלטפת את הסנטר.

נוגעת־לא־נוגעת הבת בפניה של אמה, מלטפת, חורטת את הקווים בזיכרונה, ואילו האם – נשימתה נעשית איטית יותר ויותר, שלווה יותר ויותר – היא שוקעת בענן כבד וסמיך, בשינה עמוקה־עמוקה.

כאשר חזר האב מבית הכנסת, מצא את השתיים ישנות, ראשה של הבת על זרועה של האם, ידה הקטנה על לחיה של אמה וחיוך מלאכים על שפתיה. רצה האב להקל על האם, הרים את השובבה הנמה בזהירות־בזהירות ונשא אותה אל מיטתה. אך בו ברגע שהוקל לזרועה של האם, היא התעוררה.

חזר האב לחדר המיטות ומצא את האם ועיניה פקוחות. לחש לה ברוך: “שני עוד קצת, אני רואה שאת עייפה מאוד. ארוחת השבת עוד לפנינו ואחריה ניקיונות… את יכולה לישון עוד קצת ולאסוף כוח.”

“לא,” השיבה האם ובעצמה התפלאה שאינה עייפה יותר. “אינני עייפה… ישנתי מספיק… בעצם…” העיפה מבט בשעון, “בעצם רק רבע שעה?” גמגמה בהשתאות. “רק רבע שעה, אבל אני מרגישה רעננה כל כך, קלה כל כך. זו הייתה רבע שעה של שינה־שינה!” צחקקה.

אכן, הייתה זו שינה מופלאה ויקרה מאוד, שינה שבאה מידהּ הקטנה של התינוקת האהובה, מאהבתה הרכה.

שנים חולפות והוא לגובה צומח
ובאביב לראשונה פורח.
כעבור שנתיים הוא מצמיח צאצא,
אך שכנתו הבוגנוויליה אינה מרוצה.
היא מפזרת את פרחיה האדומים
ומונעת מהתינוק הירוק חיים,
אך הקטן עקשן ובכל כוחותיו
פוגע בשיח הפורח ובשורשיו,
והוא נובל, ולצבר עכשיו מרחב.
שמח הוא, והוא מצמיח לאט את עליו.
הוא בעל משפחה גדולה עכשיו,
סבא שעדיין חי ולידו בניו, נכדיו וניניו.

יום ששי, אחרי הדלקת הנרות ואימא עייפה עד מאוד. התינוקת השובבה שוכבת במיטתה שבעה ורחוצה, והאם מחליטה כי עד שובו של אבא מבית הכנסת, תשכב גם היא ותנמנם מעט.

שוכבת האם על המיטה הזוגית הגדולה, בוהה בתקרה, איבריה כבדים ולאים. היא מחכה לשינה, אך זו מתמהמהת… ולפתע: “אימא, אימא!”
“מה קרה?” שואלת האם בכבדות ומוסיפה: “לישון מהר, גם אימא ישנה!”
“אוצה מיטה אימא! אוצה מיטה אימא!” קוראת השובבה ומקפצת במיטתה.

האם יודעת כי הפעם לא יעזור שוב סירוב, אך אם תיקח את הקטנה ותשכיב אותה לידה, קרוב לוודאי שהן תרדמנה יחד כעבור זמן קצר.

עתה שוכבות השתיים במיטה הגדולה, בחיקה של האם מכורבלת השובבה, מסתכלת בפני אמה, מתבוננת ומוצצת את אגודלה.

עוקבת הקטנה אחרי קו הצדודית של אמה, מסתכלת ומסתכלת. לפתע היא שולחת אצבע קטנה ומעבירה אותה בעדינות, הלוך ושוב, הלוך ושוב, על הקווים המאוזנים המקשטים את מצחה של אמה.

מחייכת האם ועוצמת את עיניה, אך לא! העיניים העצומות אינן לרוחה של האורחת השובבה. היא מושכת בריסים ובעפעפיים של האם בכל הכוח: “אוצה ראות עין! אוצה ראות עין!”
“אבל זה כואב!” מוחה האם וזוכה מייד בשתי נשיקות, אחת לכל עין.
“זה טוב…” לוחשת האם ועוצמת את עיניה.

השפתיים שנעו באותו הרגע, מרכזות את תשומת לבה של השובבה הקטנה. היא מעבירה עליהן את אצבעה הקטנה ואחר נוגעת, מרפרפת מסביב לפה, ומשם עולה האצבע הסקרנית, נוגעת־לא־נוגעת באף, קופצת לסיור קצר על העפעפיים המוּרדים, על הגבות דמויות הקשת, עולה לומר שלום לקווים שעל המצח, ושוב יורדת לאורך האף ומלטפת את הסנטר.

נוגעת־לא־נוגעת הבת בפניה של אמה, מלטפת, חורטת את הקווים בזיכרונה, ואילו האם – נשימתה נעשית איטית יותר ויותר, שלווה יותר ויותר – היא שוקעת בענן כבד וסמיך, בשינה עמוקה־עמוקה.

כאשר חזר האב מבית הכנסת, מצא את השתיים ישנות, ראשה של הבת על זרועה של האם, ידה הקטנה על לחיה של אמה וחיוך מלאכים על שפתיה. רצה האב להקל על האם, הרים את השובבה הנמה בזהירות־בזהירות ונשא אותה אל מיטתה. אך בו ברגע שהוקל לזרועה של האם, היא התעוררה.

חזר האב לחדר המיטות ומצא את האם ועיניה פקוחות. לחש לה ברוך: “שני עוד קצת, אני רואה שאת עייפה מאוד. ארוחת השבת עוד לפנינו ואחריה ניקיונות… את יכולה לישון עוד קצת ולאסוף כוח.”

“לא,” השיבה האם ובעצמה התפלאה שאינה עייפה יותר. “אינני עייפה… ישנתי מספיק… בעצם…” העיפה מבט בשעון, “בעצם רק רבע שעה?” גמגמה בהשתאות. “רק רבע שעה, אבל אני מרגישה רעננה כל כך, קלה כל כך. זו הייתה רבע שעה של שינה־שינה!” צחקקה.

אכן, הייתה זו שינה מופלאה ויקרה מאוד, שינה שבאה מידהּ הקטנה של התינוקת האהובה, מאהבתה הרכה.

שנים חולפות והוא לגובה צומח
ובאביב לראשונה פורח.
כעבור שנתיים הוא מצמיח צאצא,
אך שכנתו הבוגנוויליה אינה מרוצה.
היא מפזרת את פרחיה האדומים
ומונעת מהתינוק הירוק חיים,
אך הקטן עקשן ובכל כוחותיו
פוגע בשיח הפורח ובשורשיו,
והוא נובל, ולצבר עכשיו מרחב.
שמח הוא, והוא מצמיח לאט את עליו.
הוא בעל משפחה גדולה עכשיו,
סבא שעדיין חי ולידו בניו, נכדיו וניניו.