מקורונה יצא מתוק
שלושה סיפורים אישיים של אנשים שהפכו את הלימון ללימונדה – עודד מנסטר הגשים חלום ישן והעלה מופע סטנדאפ, דניאל וניצן בוצר הקימו חברת שליחויות מצליחה, ואיריס תשבי התחילה לשזור בלונים.
"השעה האפלה ביותר היא זו שלפני זריחת החמה," כך כותב פאולו קואלו בספרו 'האלכימאי', ואכן חווינו כזו כשבחבל ארץ אזוטרי בשם ווהאן שבסין התפרצה מגפת הקורונה. ובבת אחת נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו. בתוך הכאוס הגלובלי חשנו כאילו אנחנו דמויות שאולות מספרו של סאראמאגו 'על העיוורון'. ואז הגיע הסגר הראשון, שהפך את כולנו לשבויים בעל כורחנו. המעמד הבינוני, שנשחק עוד לפני המגפה, נפגע אנושות, וסקטורים שלמים נהפכו ללא חיוניים. היו כאלו שצללו לתהומות הייאוש כשאיבדו את פרנסתם, אחרים העידו שהקורונה הייתה קטליזטור, שגרם להם להתאמץ ולהמציא עצמם מחדש. וכפי שקואלו ממשיך: "וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך." הבאנו שלושה וידויים אישיים של אנשים שהפכו את הלימון ללימונדה.
עודד מנסטר
"התפיסה שלי היא של אדם דתי, שאדם חייב לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה," אומר עודד מנסטר, בן הארבעים ותשע, בחור ישיבה שגר בעבר בבני ברק, ושחקן בתיאטרון הרפרטואי זה עשרים ושתיים שנה, נשוי ליהודית ואב לאופק, גיא ומעיין. "כשהגיעה הקורונה היא הכניסה את כולנו לבתים. כל תחום האומנות שבק חיים. הקורונה הגדירה שאנחנו, השחקנים, לא חיוניים. הרגשתי חסר תועלת. כל ההצגות וימי הצילום בוטלו. לא הייתה לי פרנסה או תעסוקה. נכנסתי לחרדה קיומית, היסטרית, שהתבטאה בהתקפי חרדה, חוסר שינה, חוסר תיאבון, דופק מהיר. בבית השתדלתי שזה לא יצא החוצה, אבל אני רק בן אדם, והיינו כל הזמן ביחד. הייתה תחושה של סיר לחץ, והייתי קצר רוח. התהלכתי כאריה בכלוב, אבל הבנתי שאני חייב להתעשת מול ילדיי. האמונה חיזקה אותי כי בתוכי פנימה ידעתי שהכול לטובה. כצעד ראשון לקחתי הלוואה מהבנק, לפני תקופת הפעימות, לתת שקט נפשי וכלכלי למשפחתי. צפיתי שזו תהיה תקופה ארוכה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו בסיר הלחץ הזה. החלטתי שאני מקליל את הסיטואציה, התחלתי להצחיק את משפחתי היקרה, כשאני מנצל סיטואציות קיימות בבית, כותב ומתעד אותן. כתבתי יום־יום וכיוונתי למופע סטנדאפ שהיה חלום ישן שלי. עשרים ושתיים שנה אני שחקן מן המניין, שיחקתי בעשרות תפקידים, ולראשונה הייתה לי הזדמנות לכתוב חומרים משלי ולאסוף אותם למופע של חמישים דקות. בעקבות הקורונה קיבלתי אומץ לעלות על הבמה, להיות חלוץ ולא להסתתר מאחרי תאורה, תפאורה וטקסטים של אחרים. לעמוד מול קהל ולדבר על עצמי ולהצחיק אנשים, שלא תמיד היה לי ברור אם יצחקו. זו האומנות הכי קשה שיש."
דניאל וניצן בוצר
"שמי דניאל בוצר, אני בן ארבעים. הייתי שחקן, מחזאי ובמאי. אני נשוי לניצן, בת השלושים וחמש, שגם הייתה שחקנית, וברשותה היה תיאטרון ילדים. יש לנו שלוש בנות – רני, איה וזואי. עד לקורונה עסקנו רק בתיאטרון. יזמתי והפקתי גם את 'אליפות ישראל באימפרוביזציה', שרצה שנתיים בצוותא ושנתיים בתיאטרון גבעתיים, וכן את 'פרויקט המחזאים', הבנוי כולו על מופעי תיאטרון חד־פעמיים, שמטרתם לקדם את המחזאות בארץ. ובאמת, בחמש שנות הפעילות שלנו עד לקורונה, העלנו מעל מאה מחזות, השתתפו בהם כארבע מאות יוצרים. ניצן עבדה במקביל כשחקנית וכמנהלת התיאטרון שלה, ואז ביום אחד איבדנו את כל הפרנסה שלנו. הקורונה התחילה בפורים, חודש שיש בו הרבה פרנסה לשחקנים. היו המון אירועים על הפרק שהייתי צריך להנחות, להשתתף ולשחק בהם ובבת אחת הכול בוטל. הרגשנו חרדה עצומה, היה חוסר ודאות מאוד גדול. נכנסנו לקורונה גם עם מינוס מאוד גדול בבנק, הרגשנו את החבל מתהדק מסביב לצוואר בכל יום. הייתי נואש, הרגשתי אבוד. כל יום קמתי ופשוט לא ידעתי מה אני הולך לעשות. זו הייתה תחושה נוראית, שאתה לא יודע למה אתה קיים. כל מה שעניין אותי זה להכניס כסף הביתה, התחלתי לשלוח קורות חיים לסופרמרקט, לתחום החקלאות, לכל מי שחיפש עובדים. לא בחלתי בשום דבר, אבל מתברר שקורות חיים של שחקן לא משאירים רושם. הבנתי שאם העולם לא מתנהג נורמלי, אני לא יכול להתנהג נורמלי, אני חייב להשתנות ולהתאים את עצמי לעולם החדש. הסתכלתי בכלים שברשותי, היה לי רכב מסחרי קטן מסוג קנגו, שהעברתי בו תפאורות להצגות, אז החלטתי להתחיל לעבוד בשליחויות. בשליחות הראשונה קיבלתי אחד־עשרה שקלים לנקודה, ועבדתי משמונה בבוקר עד שמונה בערב בשביל ארבע מאות וחמישים שקלים. הבנתי שאני לא אוכל להחזיק כך את המשפחה שלי, ועברתי לחברה ששילמה לי ארבעה־עשר שקלים לנקודה ובהמשך עברתי לשבעה־עשר שקלים. מאחר שהייתי המפרנס היחידי, כי ניצן הייתה עם הילדות, הבנתי שאני חייב להשיג לקוחות משלי למשלוחים. פרסמתי פוסט בפייסבוק, שאיבדתי את הפרנסה ואשמח לעשות שליחויות. בתחילה פנתה אליי שחקנית שהתחילה בקורונה לייצר עוגיות וביקשה משלוחים, גם איגוד השחקנים שח"ם פנו אליי לשלוח מתנות לפסח, וכך אספתי חבילות והתחלתי לחלק. בעקבות אותו פוסט פנתה אליי חברת שיווק ושאלה אותי אם אוכל לחלק בשלושה ימים מאה ושתיים־עשרה חבילות. פניתי לשני חברים שלי, שחקנים, ושאלתי אם ירצו לעבוד. הם מאוד שמחו. חילקנו את כל החבילות תוך יומיים וקיבלנו הרבה תשבחות על השירות. בעקבות העבודה שעשינו 'מינה שיווק' המליצו עלינו והתחילו לפנות אלינו מגוגל, סמסונג, סאפ, כולם רצו לתמוך בשחקנים. מובן שהסכמתי, ובפסח שלחנו אלף מאתים חמישים חבילות. חשבתי ששם נסגר הסיפור של החלטורה, אבל אז העיתונות התעניינה בחברה החדשה של השליחים השחקנים וקיבלנו המון פניות ליום העצמאות. כבר לא עמדתי בעומס וכשניצן, אשתי, ראתה שאני קורס היא החליטה להצטרף כשותפתי. היום ניצן מנהלת כוח אדם ולוגיסטיקה, ואני המנכ"ל. אנחנו מנהלים ביחד את חברת 'הבימה שליחויות', ויש לנו מאה עובדי קבלן. אני, ללא ספק, מרוויח יותר טוב ממה שהרווחתי כשחקן. בשנת 2021 המחזור העסקי שלנו היה שלושה וחצי מיליון שקלים וקיבלנו את פרס 'יזם השנה' לשנת 2021 מקרן שמש של קבוצת עוגן."
איריס תשבי
"שמי איריס תשבי, ואני בת חמישים ושש. לפני הקורונה הייתה לי בבית קליניקה להומאופתיה ובאמצעותה טיפלתי גם בהורדה במשקל. שזרתי גם פרחים במשך שלושים שנה בבתי מלון. אלו תמיד היו זרים גדולים וסידורים גדולים. ב'דן תל אביב', 'קראון פלאזה', 'הרודס תל אביב' ואיפה לא. ואז הגיעה קורונה, ושלושה־עשר בתי המלון שהיו לי נסגרו חוץ מ'הרודס תל אביב', שהייתי מוכנה לעבוד אצלם בחינם, אבל אף שנשאר פתוח בכל תקופת הקורונה, לא היה להם כסף לפרחים. אני אם חד־הורית לשני ילדיי, נואל ויהונתן. בתי חששה מהמחלה וביקשה שלא אכניס הביתה מטופלים, כך נסגרה לי גם ההומאופתיה. הייתי בחרדה כלכלית תהומית. לא ידעתי מה יהיה, והייתי מוכנה לעשות כל מה שביכולתי כדי לפרנס את הבית. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לילדים שלי, 'תראו איזה מזל שאימא אף פעם לא קונה בתשלומים.' אצלנו לא קונים ואחר כך משלמים, שמחתי שאין לי חובות, אבל גם לא נכנס לי שקל לבנק, ולא ידעתי מה יהיה. כשנגמר הסגר הראשון יצאתי לעבוד כזבנית בחנות נעליים בשכר מינימום, כשאני רגילה להיות שוזרת בבתי מלון ולהרוויח יפה. מעבר לפרנסה מצאתי את עצמי כמו שכתב יורם טהרלב, "קצת היד מתגעגעת לתלתל בן שבע־עשרה", מבקשת שמישהו ייתן לי קצת לגעת בפרחים. ומכיוון שאחרי חודש וחצי, עם כל הרצון שלי להביא פרנסה, ממש התייאשתי, מצאתי חנות פרחים בסמטה קטנה בהרצליה, והתחלתי לעבוד בה, בשכר ממש נמוך. יום אחד שאל אותי בעל החנות אם אני יכולה להעתיק סידור מהאינסטגרם. ראיתי שמישהי משלבת שם בלונים ופרחים. אמרתי לעצמי, זה חמוד העניין הזה, למה היא כן, ואני לא? פניתי לאחותי הקטנה, תום, שהייתה אז בחופשת לידה, וגרה במרחק הליכה ממני, ואמרתי לה, 'תומוש, אני באה מתחום הפרחים, ולך יש תואר ראשון בעיצוב אופנה, שתינו קרובות לתחום האסתטיקה. אולי נפתח יחד עסק לבלונים?', כך נולד השם TISHBYS. פנינו לנועה (נועה תשבי, שחקנית ומפיקה, שמתגוררת באל איי, היא אחותן), שתמצא לנו איזה סלבריטאי שנשזור לו זר ראשון. היא אמרה לנו מייד, 'לגיל ריבה יש יום הולדת, אני רוצה לשלוח לו פרחים.' שלחנו לגיל את הזר, שהפך לסמל המסחרי שלנו. ראיתי בתמונה את הנברשת הצבעונית שיש לו בסלון ואת עמוד האינסטגרם שלו, והבנתי שהוא האדם הכי צבעוני וססגוני שיש. הוא היה הרפרנס שלי לעשייה, ומאז יש 'זר ריבה', שמכרנו ממנו הכי הרבה, כי הוא הזר של גיל, ואנשים אהבו הכי הרבה. כך שזרנו בתקופת הסגרים בלונים לימי הולדת לילדים, שלא יכלו לצאת ולחגוג בחוץ. שימחנו הרבה הורים וילדים וגם סבים וסבתות, שלא יכלו לראות את הנכדים. שזרנו זר בלונים לסבתא בת תשעים ושבע. השוטרים עצרו אותנו בדרכים, וכשראו שאנחנו עושות שליחויות של בלונים גם הם שמחו. הקפדנו בכל חודש לתרום זר אחד לבתי חולים לילדים או למטרה חברתית אחרת. זה מילא אותנו בסיפוק, שמחה ואושר גדול, וגם כמובן הצלחנו להתפרנס מזה יפה."
מקורונה יצא מתוק
שלושה סיפורים אישיים של אנשים שהפכו את הלימון ללימונדה – עודד מנסטר הגשים חלום ישן והעלה מופע סטנדאפ, דניאל וניצן בוצר הקימו חברת שליחויות מצליחה, ואיריס תשבי התחילה לשזור בלונים.
"השעה האפלה ביותר היא זו שלפני זריחת החמה," כך כותב פאולו קואלו בספרו 'האלכימאי', ואכן חווינו כזו כשבחבל ארץ אזוטרי בשם ווהאן שבסין התפרצה מגפת הקורונה. ובבת אחת נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו. בתוך הכאוס הגלובלי חשנו כאילו אנחנו דמויות שאולות מספרו של סאראמאגו 'על העיוורון'. ואז הגיע הסגר הראשון, שהפך את כולנו לשבויים בעל כורחנו. המעמד הבינוני, שנשחק עוד לפני המגפה, נפגע אנושות, וסקטורים שלמים נהפכו ללא חיוניים. היו כאלו שצללו לתהומות הייאוש כשאיבדו את פרנסתם, אחרים העידו שהקורונה הייתה קטליזטור, שגרם להם להתאמץ ולהמציא עצמם מחדש. וכפי שקואלו ממשיך: "וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך." הבאנו שלושה וידויים אישיים של אנשים שהפכו את הלימון ללימונדה.
עודד מנסטר
"התפיסה שלי היא של אדם דתי, שאדם חייב לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה," אומר עודד מנסטר, בן הארבעים ותשע, בחור ישיבה שגר בעבר בבני ברק, ושחקן בתיאטרון הרפרטואי זה עשרים ושתיים שנה, נשוי ליהודית ואב לאופק, גיא ומעיין. "כשהגיעה הקורונה היא הכניסה את כולנו לבתים. כל תחום האומנות שבק חיים. הקורונה הגדירה שאנחנו, השחקנים, לא חיוניים. הרגשתי חסר תועלת. כל ההצגות וימי הצילום בוטלו. לא הייתה לי פרנסה או תעסוקה. נכנסתי לחרדה קיומית, היסטרית, שהתבטאה בהתקפי חרדה, חוסר שינה, חוסר תיאבון, דופק מהיר. בבית השתדלתי שזה לא יצא החוצה, אבל אני רק בן אדם, והיינו כל הזמן ביחד. הייתה תחושה של סיר לחץ, והייתי קצר רוח. התהלכתי כאריה בכלוב, אבל הבנתי שאני חייב להתעשת מול ילדיי. האמונה חיזקה אותי כי בתוכי פנימה ידעתי שהכול לטובה. כצעד ראשון לקחתי הלוואה מהבנק, לפני תקופת הפעימות, לתת שקט נפשי וכלכלי למשפחתי. צפיתי שזו תהיה תקופה ארוכה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו בסיר הלחץ הזה. החלטתי שאני מקליל את הסיטואציה, התחלתי להצחיק את משפחתי היקרה, כשאני מנצל סיטואציות קיימות בבית, כותב ומתעד אותן. כתבתי יום־יום וכיוונתי למופע סטנדאפ שהיה חלום ישן שלי. עשרים ושתיים שנה אני שחקן מן המניין, שיחקתי בעשרות תפקידים, ולראשונה הייתה לי הזדמנות לכתוב חומרים משלי ולאסוף אותם למופע של חמישים דקות. בעקבות הקורונה קיבלתי אומץ לעלות על הבמה, להיות חלוץ ולא להסתתר מאחרי תאורה, תפאורה וטקסטים של אחרים. לעמוד מול קהל ולדבר על עצמי ולהצחיק אנשים, שלא תמיד היה לי ברור אם יצחקו. זו האומנות הכי קשה שיש."
דניאל וניצן בוצר
"שמי דניאל בוצר, אני בן ארבעים. הייתי שחקן, מחזאי ובמאי. אני נשוי לניצן, בת השלושים וחמש, שגם הייתה שחקנית, וברשותה היה תיאטרון ילדים. יש לנו שלוש בנות – רני, איה וזואי. עד לקורונה עסקנו רק בתיאטרון. יזמתי והפקתי גם את 'אליפות ישראל באימפרוביזציה', שרצה שנתיים בצוותא ושנתיים בתיאטרון גבעתיים, וכן את 'פרויקט המחזאים', הבנוי כולו על מופעי תיאטרון חד־פעמיים, שמטרתם לקדם את המחזאות בארץ. ובאמת, בחמש שנות הפעילות שלנו עד לקורונה, העלנו מעל מאה מחזות, השתתפו בהם כארבע מאות יוצרים. ניצן עבדה במקביל כשחקנית וכמנהלת התיאטרון שלה, ואז ביום אחד איבדנו את כל הפרנסה שלנו. הקורונה התחילה בפורים, חודש שיש בו הרבה פרנסה לשחקנים. היו המון אירועים על הפרק שהייתי צריך להנחות, להשתתף ולשחק בהם ובבת אחת הכול בוטל. הרגשנו חרדה עצומה, היה חוסר ודאות מאוד גדול. נכנסנו לקורונה גם עם מינוס מאוד גדול בבנק, הרגשנו את החבל מתהדק מסביב לצוואר בכל יום. הייתי נואש, הרגשתי אבוד. כל יום קמתי ופשוט לא ידעתי מה אני הולך לעשות. זו הייתה תחושה נוראית, שאתה לא יודע למה אתה קיים. כל מה שעניין אותי זה להכניס כסף הביתה, התחלתי לשלוח קורות חיים לסופרמרקט, לתחום החקלאות, לכל מי שחיפש עובדים. לא בחלתי בשום דבר, אבל מתברר שקורות חיים של שחקן לא משאירים רושם. הבנתי שאם העולם לא מתנהג נורמלי, אני לא יכול להתנהג נורמלי, אני חייב להשתנות ולהתאים את עצמי לעולם החדש. הסתכלתי בכלים שברשותי, היה לי רכב מסחרי קטן מסוג קנגו, שהעברתי בו תפאורות להצגות, אז החלטתי להתחיל לעבוד בשליחויות. בשליחות הראשונה קיבלתי אחד־עשרה שקלים לנקודה, ועבדתי משמונה בבוקר עד שמונה בערב בשביל ארבע מאות וחמישים שקלים. הבנתי שאני לא אוכל להחזיק כך את המשפחה שלי, ועברתי לחברה ששילמה לי ארבעה־עשר שקלים לנקודה ובהמשך עברתי לשבעה־עשר שקלים. מאחר שהייתי המפרנס היחידי, כי ניצן הייתה עם הילדות, הבנתי שאני חייב להשיג לקוחות משלי למשלוחים. פרסמתי פוסט בפייסבוק, שאיבדתי את הפרנסה ואשמח לעשות שליחויות. בתחילה פנתה אליי שחקנית שהתחילה בקורונה לייצר עוגיות וביקשה משלוחים, גם איגוד השחקנים שח"ם פנו אליי לשלוח מתנות לפסח, וכך אספתי חבילות והתחלתי לחלק. בעקבות אותו פוסט פנתה אליי חברת שיווק ושאלה אותי אם אוכל לחלק בשלושה ימים מאה ושתיים־עשרה חבילות. פניתי לשני חברים שלי, שחקנים, ושאלתי אם ירצו לעבוד. הם מאוד שמחו. חילקנו את כל החבילות תוך יומיים וקיבלנו הרבה תשבחות על השירות. בעקבות העבודה שעשינו 'מינה שיווק' המליצו עלינו והתחילו לפנות אלינו מגוגל, סמסונג, סאפ, כולם רצו לתמוך בשחקנים. מובן שהסכמתי, ובפסח שלחנו אלף מאתים חמישים חבילות. חשבתי ששם נסגר הסיפור של החלטורה, אבל אז העיתונות התעניינה בחברה החדשה של השליחים השחקנים וקיבלנו המון פניות ליום העצמאות. כבר לא עמדתי בעומס וכשניצן, אשתי, ראתה שאני קורס היא החליטה להצטרף כשותפתי. היום ניצן מנהלת כוח אדם ולוגיסטיקה, ואני המנכ"ל. אנחנו מנהלים ביחד את חברת 'הבימה שליחויות', ויש לנו מאה עובדי קבלן. אני, ללא ספק, מרוויח יותר טוב ממה שהרווחתי כשחקן. בשנת 2021 המחזור העסקי שלנו היה שלושה וחצי מיליון שקלים וקיבלנו את פרס 'יזם השנה' לשנת 2021 מקרן שמש של קבוצת עוגן."
איריס תשבי
"שמי איריס תשבי, ואני בת חמישים ושש. לפני הקורונה הייתה לי בבית קליניקה להומאופתיה ובאמצעותה טיפלתי גם בהורדה במשקל. שזרתי גם פרחים במשך שלושים שנה בבתי מלון. אלו תמיד היו זרים גדולים וסידורים גדולים. ב'דן תל אביב', 'קראון פלאזה', 'הרודס תל אביב' ואיפה לא. ואז הגיעה קורונה, ושלושה־עשר בתי המלון שהיו לי נסגרו חוץ מ'הרודס תל אביב', שהייתי מוכנה לעבוד אצלם בחינם, אבל אף שנשאר פתוח בכל תקופת הקורונה, לא היה להם כסף לפרחים. אני אם חד־הורית לשני ילדיי, נואל ויהונתן. בתי חששה מהמחלה וביקשה שלא אכניס הביתה מטופלים, כך נסגרה לי גם ההומאופתיה. הייתי בחרדה כלכלית תהומית. לא ידעתי מה יהיה, והייתי מוכנה לעשות כל מה שביכולתי כדי לפרנס את הבית. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לילדים שלי, 'תראו איזה מזל שאימא אף פעם לא קונה בתשלומים.' אצלנו לא קונים ואחר כך משלמים, שמחתי שאין לי חובות, אבל גם לא נכנס לי שקל לבנק, ולא ידעתי מה יהיה. כשנגמר הסגר הראשון יצאתי לעבוד כזבנית בחנות נעליים בשכר מינימום, כשאני רגילה להיות שוזרת בבתי מלון ולהרוויח יפה. מעבר לפרנסה מצאתי את עצמי כמו שכתב יורם טהרלב, "קצת היד מתגעגעת לתלתל בן שבע־עשרה", מבקשת שמישהו ייתן לי קצת לגעת בפרחים. ומכיוון שאחרי חודש וחצי, עם כל הרצון שלי להביא פרנסה, ממש התייאשתי, מצאתי חנות פרחים בסמטה קטנה בהרצליה, והתחלתי לעבוד בה, בשכר ממש נמוך. יום אחד שאל אותי בעל החנות אם אני יכולה להעתיק סידור מהאינסטגרם. ראיתי שמישהי משלבת שם בלונים ופרחים. אמרתי לעצמי, זה חמוד העניין הזה, למה היא כן, ואני לא? פניתי לאחותי הקטנה, תום, שהייתה אז בחופשת לידה, וגרה במרחק הליכה ממני, ואמרתי לה, 'תומוש, אני באה מתחום הפרחים, ולך יש תואר ראשון בעיצוב אופנה, שתינו קרובות לתחום האסתטיקה. אולי נפתח יחד עסק לבלונים?', כך נולד השם TISHBYS. פנינו לנועה (נועה תשבי, שחקנית ומפיקה, שמתגוררת באל איי, היא אחותן), שתמצא לנו איזה סלבריטאי שנשזור לו זר ראשון. היא אמרה לנו מייד, 'לגיל ריבה יש יום הולדת, אני רוצה לשלוח לו פרחים.' שלחנו לגיל את הזר, שהפך לסמל המסחרי שלנו. ראיתי בתמונה את הנברשת הצבעונית שיש לו בסלון ואת עמוד האינסטגרם שלו, והבנתי שהוא האדם הכי צבעוני וססגוני שיש. הוא היה הרפרנס שלי לעשייה, ומאז יש 'זר ריבה', שמכרנו ממנו הכי הרבה, כי הוא הזר של גיל, ואנשים אהבו הכי הרבה. כך שזרנו בתקופת הסגרים בלונים לימי הולדת לילדים, שלא יכלו לצאת ולחגוג בחוץ. שימחנו הרבה הורים וילדים וגם סבים וסבתות, שלא יכלו לראות את הנכדים. שזרנו זר בלונים לסבתא בת תשעים ושבע. השוטרים עצרו אותנו בדרכים, וכשראו שאנחנו עושות שליחויות של בלונים גם הם שמחו. הקפדנו בכל חודש לתרום זר אחד לבתי חולים לילדים או למטרה חברתית אחרת. זה מילא אותנו בסיפוק, שמחה ואושר גדול, וגם כמובן הצלחנו להתפרנס מזה יפה."
