לצלוח קשיים להאמין בטוב

רוני סאסי הוא דייר חדש בבית עד 120 שבתל אביב, רבים מדיירי הבית עדיין לא זכו להכירו. זמן קצר לאחר שהצטרף לבית הוא נאלץ להתמודד עם מהמורות ומכשולים, שמונעים ממנו להשתתף בפעילויות השונות ולהתערות בחברת הדיירים, אולם כמי שחווה קשיים בעברו וצלח אותם, הוא משוכנע שגם התקופה הנוכחית תעבור וזמנים טובים יותר עומדים בפתח.

בכנות נדירה ובריאיון ללא פילטרים מספר רוני על ילדותו במעברה, על חיים של דלות ועוני, והנחישות לשבור את המעגל, לבנות לעצמו חיים אחרים. הוא מספר על המשפחה שהקים, משתף במחלת אשתו ובמצבו העכשווי. רוני הוא איש מקסים, ששווה להכיר.

הילדות במעברה

הוריו של רוני עלו מטריפולי חסרי כול היישר למעברה שבפרדסיה. להורים היו אז ארבעה ילדים, ובשנת 1951 הצטרף הילד החמישי, רוני. מסכת חייו משולבת בקשיים, שהתמודדו העולים בשנותיה הראשונות של המדינה. בני המשפחה התגוררו בצריף רעוע ובתנאים קשים. בקיץ הישראלי הם סבלו מהשמש הקופחת, ובחורף הקור חדר לעצמות. מים זורמים מובן שלא היו, גם לא חשמל. זוחלים, עכברים ונחשים הסתננו לצריף, ולא אחת הכישו או עקצו את בני המשפחה. עם זאת, כפי שרוני אומר, "מעולם לא הסתובבתי בתחושת קורבנות. לא הכרנו צורת חיים אחרת. אבי עבד בחקלאות, אך רוב הזמן היה חולה והתאשפז בבתי חולים. אימי, שהייתה עקרת בית, טיפלה בחמישה ילדים, שעם הזמן גדלו לשבעה, היא גידלה אותנו באמצעים דלים, אך עם הרבה חום ואהבה."

מה אתה זוכר מילדותך?

"כשאני חושב על זה היום, חיינו בדלות, אכלנו בשר רק פעם בשבוע, והבאנו בדליים מים לשתייה ולרחצה. כילד הלכתי יותר מקילומטר לבית הספר, שהיה שייך לאגודת ישראל ורחוק משמעותית מבית הספר של הפועל מזרחי. נאלצתי לצעוד לבד בכל בוקר מכיוון שאיימו על הוריי, שאם לא ירשמו אותי לבית הספר הזה ימנעו מהם כל עזרה, בהחלט לא תנאי פתיחה מרשימים. האידיאליזציה על ערבות הדדית, קרבה וחום בין משפחות העולים שבמעברה לא הייתה קיימת, כל אחד התמודד בדרכו, דאג למשפחתו. אלה שבאו עם מקצוע או עם אמצעים עזבו עם הזמן את המעברה, ואחרים, כמו משפחתי, נשארו בה שנים ארוכות. רק כשמלאו לי אחת־עשרה פינו אותנו לנווה שרת, שהייתה אז שכונת עולים של יוצאי עדות המזרח."

ובכל זאת, כיצד הסתדרתם?

"עד גיל שש־עשרה למדתי בבית ספר, ובחופשות עבדתי בעבודות כפיים מזדמנות, כמו איסוף בוטנים, עגבניות או אבטיחים. את מעט הכסף שהרווחנו, אחיי ואני, נתנו לאימא. את התיכון התחלתי בבית ספר 'אשכולות' שביפו. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי בבית ספר חילוני. בבוקר למדתי ובערב עבדתי, אבל אחרי שנה נאלצתי לעזוב את בית הספר מכיוון שלא יכולתי לממן את הלימודים. בהמשך נרשמתי לבית ספר 'צבי גנות', ללימודי ערב. מצאתי עבודה משרדית בוועד הפועל, והייתי שמח בחלקי. למדתי, עבדתי, וגם זכיתי לאכול ארוחה חמה מדי יום. בעבודה הזו יצאתי לראשונה בחיי לחופשה בבית מלון 'עדן' שבנהריה, ישנתי בו לראשונה על מיטה עם סדינים צחורים, שם הבנתי שהכול תלוי אך ורק בי, שלא אקבל עזרה מאף אחד, ואם יתמזל מזלי אוכל יום אחד לעזור לאחרים. מכל המקצועות שלמדתי הצטיינתי במתמטיקה, ואימי, שאומנם הייתה אישה פשוטה, אך בעלת חושים בריאים, הבינה שיש לבן שלה פוטנציאל לעתיד טוב יותר. היא האמינה בי."

והתפנית אכן הגיעה, תוכל לשתף?

"חדור מוטיבציה הוצאתי תעודת בגרות מלאה והתגייסתי לצבא לחיל השריון, לחטיבה 14 שישבה בתעלה. מהמקום שבאתי לא התגייסו רבים, בוודאי שלא לשירות קרבי, ואף שניסו להניא אותי שירתי בגאווה. עשיתי קורס מ"כים, קורס סמלים, וגם המליצו לי שאצא לקורס קצינים, אך ידעתי שעזרתי הכלכלית נחוצה בבית ולא יכולתי לצאת לקצונה. במלחמת יום כיפור לחמתי במיתלה ואיבדתי שני חברים קרובים, ובמלחמת לבנון הראשונה הייתי כבר אב לשלושה ילדים קטנים, ובכל זאת נעדרתי מהבית במשך שמונה שבועות."

איך התחילה הקריירה שלך?

"לאחר שהשתחררתי מצה"ל מצאתי עבודה באגף הכספים של משרד הביטחון. התחלתי בעבודות פקידות פשוטות, ודי מהר ראו שיש לי זיקה והבנה בתחום הכספים. עשיתי קורס בהנהלת חשבונות ובהמשך תואר במנהל עסקים. בעבודה קפדנית ובחריצות התקדמתי מתפקיד לתפקיד. בשנים הראשונות יצאתי מוקדם בבוקר לעבודה במשרד הביטחון, ובערב הגעתי ל'משמרת שנייה' במבני תעשייה שבתל אביב."

מה היה התפקיד המשמעותי ביותר שלך?

"כל תפקיד נחשב בעבורי למשמעותי, מניהול מחלקה ובהמשך כמנהל חטיבה. התפקיד המרתק ביותר היה, ללא ספק, כאחראי כלכלי על נספחויות צה"ל בדרום אסיה. הייתי אמון על הניהול ובקרת התקציב בנציגויות משרד הביטחון בשמונה ממדינות אסיה. גרנו בסינגפור, ובכל חודש עשיתי ביקורת תקציבית במדינה אחרת. נחשפנו לתרבויות שונות, לאנשים, לנופים, למסיבות קוקטייל ולאירועים, לצד כל אלה מילאתי את תפקידי בעבודה קפדנית ומאומצת. לשמחתי, זכיתי להערכה, קיבלתי אין־ספור מחמאות על יעילות ומקצועיות. בלחיצת כפתור יכולתי לדווח על כל הוצאה, קטנה כגדולה, ומדובר היה בסכומי עתק, אך מעולם לא שכחתי, גם בתקופה הזו כשהיו לי סמכויות רבות, איך התחלתי ומאיפה באתי."

לאן המשכת משם?

"בתום ארבע שנות שליחות חזרנו לישראל, בתפקיד האחרון מוניתי לראש חטיבת הלוגיסטיקה במשרד הביטחון. למעט מערכות המיגון והנשק, הייתי אחראי על כל הרכש של צה"ל – מזון, ביגוד, ציוד משרדי ועוד. לא הייתה הזמנה אחת שעברה ללא חתימתי, ועשיתי את זה הכי טוב שיכולתי, בתחושת שליחות ובאחריות עצומה. לא יכולתי להאמין, שהילד הקטן והחסר כול הזה חותם על עסקאות בהיקפים של מיליארדים."

תוכל לספר על משפחתך?

"את שולה אשתי הכרתי בפגישה מקרית. קבעתי עם בחורה, והיא קבעה עם חבר, ולשנינו הבריזו. המתנו באותו מקום והתחלנו לדבר, ואז שולה באומץ הציעה שנצא ביחד, לאחר שלוש שנים התחתנו. אגב, את ירח הדבש עשינו, איך לא, במלון 'עדן' שבנהריה. נולדו לנו שלושה ילדים שהם מקור גאוותי: אלעד, הבכור, יועץ תקשורת, מירית, עורכת דין ונדל"ניסטית מצליחה מאוד ואביב, בן הזקונים, אדריכל מצליח ומאוד יצירתי. יש לי שבעה נכדים מקסימים. עם השנים הצלחנו להתבסס, רכשנו דירה ואחר כך עברנו לדירה קצת יותר גדולה.  לאחר שנים של עבודה מאומצת, כשהייתי עסוק בעיקר בפרנסת המשפחה, ושולה אף שעבדה, גידלה את הילדים במסירות ובחום, תכננתי סביב גיל שישים להוריד קצת הילוך וליהנות מהחיים. קיווינו לשמוח ולחגוג עם הנכדים שהיו ועם אלה שציפינו שעוד ייוולדו, אך המציאות האכזרית טפחה לנו בפנים, ושולה חלתה באלצהיימר."

איך התמודדת?

"יש לחיות ויש למות, אלצהיימר זה למות בחלקים. יום אחד לא דומה למשנהו. בהתחלה לא הבנו את פשר ההתנהגויות השונות, השיא היה בחתונת בני הצעיר אביב, שבה נאלצנו להסתיר ממנו את הדיאגנוזה כדי שישמח ביום חתונתו. שולה כבר לא הייתה בפוקוס באירוע, ולאחר מכן המצב רק המשיך להידרדר. המחלה הורסת כל חלקה טובה, נפשית וגופנית. שנים טיפלתי בה במסירות, וכשאושפזה ביקרתי אותה שלוש פעמים ביום, בדרך לעבודה, במקום ארוחת הצוהריים ובערב. הקורונה, הבידודים והריחוק החברתי הכפוי לא הטיבו עימי. בנוסף, נאלצתי להתמודד גם עם כמה מהמורות רפואיות. אחרי שמצבי השתפר הגעתי לכאן, לעד 120, מתוך כוונה לחזור לפעילות חברתית וספורטיבית שכל כך אהבתי, כמו הליכה, ריצה ושחייה. לצערי, החודשים האחרונים לא עשו עימי חסד, ועם זאת, כמי שעבר כברת דרך בחייו, אני נלחם על בריאותי ומקווה לטוב."

כשאתה מסתכל ממרום גילך וניסיונך, האם הצלחת?

"במובנים רבים אני יכול לשמוח על הדרך שעברתי והערכים שעליהם חונכתי: לראות את האחר, לדעת לתת ולא לקחת דבר מאיש. אם למשוואה הזו תיכנס גם בריאותי והמצב ישתפר – מבחינתי, הצלחתי."

לצלוח קשיים להאמין בטוב

רוני סאסי הוא דייר חדש בבית עד 120 שבתל אביב, רבים מדיירי הבית עדיין לא זכו להכירו. זמן קצר לאחר שהצטרף לבית הוא נאלץ להתמודד עם מהמורות ומכשולים, שמונעים ממנו להשתתף בפעילויות השונות ולהתערות בחברת הדיירים, אולם כמי שחווה קשיים בעברו וצלח אותם, הוא משוכנע שגם התקופה הנוכחית תעבור וזמנים טובים יותר עומדים בפתח.

בכנות נדירה ובריאיון ללא פילטרים מספר רוני על ילדותו במעברה, על חיים של דלות ועוני, והנחישות לשבור את המעגל, לבנות לעצמו חיים אחרים. הוא מספר על המשפחה שהקים, משתף במחלת אשתו ובמצבו העכשווי. רוני הוא איש מקסים, ששווה להכיר.

הילדות במעברה

הוריו של רוני עלו מטריפולי חסרי כול היישר למעברה שבפרדסיה. להורים היו אז ארבעה ילדים, ובשנת 1951 הצטרף הילד החמישי, רוני. מסכת חייו משולבת בקשיים, שהתמודדו העולים בשנותיה הראשונות של המדינה. בני המשפחה התגוררו בצריף רעוע ובתנאים קשים. בקיץ הישראלי הם סבלו מהשמש הקופחת, ובחורף הקור חדר לעצמות. מים זורמים מובן שלא היו, גם לא חשמל. זוחלים, עכברים ונחשים הסתננו לצריף, ולא אחת הכישו או עקצו את בני המשפחה. עם זאת, כפי שרוני אומר, "מעולם לא הסתובבתי בתחושת קורבנות. לא הכרנו צורת חיים אחרת. אבי עבד בחקלאות, אך רוב הזמן היה חולה והתאשפז בבתי חולים. אימי, שהייתה עקרת בית, טיפלה בחמישה ילדים, שעם הזמן גדלו לשבעה, היא גידלה אותנו באמצעים דלים, אך עם הרבה חום ואהבה."

מה אתה זוכר מילדותך?

"כשאני חושב על זה היום, חיינו בדלות, אכלנו בשר רק פעם בשבוע, והבאנו בדליים מים לשתייה ולרחצה. כילד הלכתי יותר מקילומטר לבית הספר, שהיה שייך לאגודת ישראל ורחוק משמעותית מבית הספר של הפועל מזרחי. נאלצתי לצעוד לבד בכל בוקר מכיוון שאיימו על הוריי, שאם לא ירשמו אותי לבית הספר הזה ימנעו מהם כל עזרה, בהחלט לא תנאי פתיחה מרשימים. האידיאליזציה על ערבות הדדית, קרבה וחום בין משפחות העולים שבמעברה לא הייתה קיימת, כל אחד התמודד בדרכו, דאג למשפחתו. אלה שבאו עם מקצוע או עם אמצעים עזבו עם הזמן את המעברה, ואחרים, כמו משפחתי, נשארו בה שנים ארוכות. רק כשמלאו לי אחת־עשרה פינו אותנו לנווה שרת, שהייתה אז שכונת עולים של יוצאי עדות המזרח."

ובכל זאת, כיצד הסתדרתם?

"עד גיל שש־עשרה למדתי בבית ספר, ובחופשות עבדתי בעבודות כפיים מזדמנות, כמו איסוף בוטנים, עגבניות או אבטיחים. את מעט הכסף שהרווחנו, אחיי ואני, נתנו לאימא. את התיכון התחלתי בבית ספר 'אשכולות' שביפו. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי בבית ספר חילוני. בבוקר למדתי ובערב עבדתי, אבל אחרי שנה נאלצתי לעזוב את בית הספר מכיוון שלא יכולתי לממן את הלימודים. בהמשך נרשמתי לבית ספר 'צבי גנות', ללימודי ערב. מצאתי עבודה משרדית בוועד הפועל, והייתי שמח בחלקי. למדתי, עבדתי, וגם זכיתי לאכול ארוחה חמה מדי יום. בעבודה הזו יצאתי לראשונה בחיי לחופשה בבית מלון 'עדן' שבנהריה, ישנתי בו לראשונה על מיטה עם סדינים צחורים, שם הבנתי שהכול תלוי אך ורק בי, שלא אקבל עזרה מאף אחד, ואם יתמזל מזלי אוכל יום אחד לעזור לאחרים. מכל המקצועות שלמדתי הצטיינתי במתמטיקה, ואימי, שאומנם הייתה אישה פשוטה, אך בעלת חושים בריאים, הבינה שיש לבן שלה פוטנציאל לעתיד טוב יותר. היא האמינה בי."

והתפנית אכן הגיעה, תוכל לשתף?

"חדור מוטיבציה הוצאתי תעודת בגרות מלאה והתגייסתי לצבא לחיל השריון, לחטיבה 14 שישבה בתעלה. מהמקום שבאתי לא התגייסו רבים, בוודאי שלא לשירות קרבי, ואף שניסו להניא אותי שירתי בגאווה. עשיתי קורס מ"כים, קורס סמלים, וגם המליצו לי שאצא לקורס קצינים, אך ידעתי שעזרתי הכלכלית נחוצה בבית ולא יכולתי לצאת לקצונה. במלחמת יום כיפור לחמתי במיתלה ואיבדתי שני חברים קרובים, ובמלחמת לבנון הראשונה הייתי כבר אב לשלושה ילדים קטנים, ובכל זאת נעדרתי מהבית במשך שמונה שבועות."

איך התחילה הקריירה שלך?

"לאחר שהשתחררתי מצה"ל מצאתי עבודה באגף הכספים של משרד הביטחון. התחלתי בעבודות פקידות פשוטות, ודי מהר ראו שיש לי זיקה והבנה בתחום הכספים. עשיתי קורס בהנהלת חשבונות ובהמשך תואר במנהל עסקים. בעבודה קפדנית ובחריצות התקדמתי מתפקיד לתפקיד. בשנים הראשונות יצאתי מוקדם בבוקר לעבודה במשרד הביטחון, ובערב הגעתי ל'משמרת שנייה' במבני תעשייה שבתל אביב."

מה היה התפקיד המשמעותי ביותר שלך?

"כל תפקיד נחשב בעבורי למשמעותי, מניהול מחלקה ובהמשך כמנהל חטיבה. התפקיד המרתק ביותר היה, ללא ספק, כאחראי כלכלי על נספחויות צה"ל בדרום אסיה. הייתי אמון על הניהול ובקרת התקציב בנציגויות משרד הביטחון בשמונה ממדינות אסיה. גרנו בסינגפור, ובכל חודש עשיתי ביקורת תקציבית במדינה אחרת. נחשפנו לתרבויות שונות, לאנשים, לנופים, למסיבות קוקטייל ולאירועים, לצד כל אלה מילאתי את תפקידי בעבודה קפדנית ומאומצת. לשמחתי, זכיתי להערכה, קיבלתי אין־ספור מחמאות על יעילות ומקצועיות. בלחיצת כפתור יכולתי לדווח על כל הוצאה, קטנה כגדולה, ומדובר היה בסכומי עתק, אך מעולם לא שכחתי, גם בתקופה הזו כשהיו לי סמכויות רבות, איך התחלתי ומאיפה באתי."

לאן המשכת משם?

"בתום ארבע שנות שליחות חזרנו לישראל, בתפקיד האחרון מוניתי לראש חטיבת הלוגיסטיקה במשרד הביטחון. למעט מערכות המיגון והנשק, הייתי אחראי על כל הרכש של צה"ל – מזון, ביגוד, ציוד משרדי ועוד. לא הייתה הזמנה אחת שעברה ללא חתימתי, ועשיתי את זה הכי טוב שיכולתי, בתחושת שליחות ובאחריות עצומה. לא יכולתי להאמין, שהילד הקטן והחסר כול הזה חותם על עסקאות בהיקפים של מיליארדים."

תוכל לספר על משפחתך?

"את שולה אשתי הכרתי בפגישה מקרית. קבעתי עם בחורה, והיא קבעה עם חבר, ולשנינו הבריזו. המתנו באותו מקום והתחלנו לדבר, ואז שולה באומץ הציעה שנצא ביחד, לאחר שלוש שנים התחתנו. אגב, את ירח הדבש עשינו, איך לא, במלון 'עדן' שבנהריה. נולדו לנו שלושה ילדים שהם מקור גאוותי: אלעד, הבכור, יועץ תקשורת, מירית, עורכת דין ונדל"ניסטית מצליחה מאוד ואביב, בן הזקונים, אדריכל מצליח ומאוד יצירתי. יש לי שבעה נכדים מקסימים. עם השנים הצלחנו להתבסס, רכשנו דירה ואחר כך עברנו לדירה קצת יותר גדולה.  לאחר שנים של עבודה מאומצת, כשהייתי עסוק בעיקר בפרנסת המשפחה, ושולה אף שעבדה, גידלה את הילדים במסירות ובחום, תכננתי סביב גיל שישים להוריד קצת הילוך וליהנות מהחיים. קיווינו לשמוח ולחגוג עם הנכדים שהיו ועם אלה שציפינו שעוד ייוולדו, אך המציאות האכזרית טפחה לנו בפנים, ושולה חלתה באלצהיימר."

איך התמודדת?

"יש לחיות ויש למות, אלצהיימר זה למות בחלקים. יום אחד לא דומה למשנהו. בהתחלה לא הבנו את פשר ההתנהגויות השונות, השיא היה בחתונת בני הצעיר אביב, שבה נאלצנו להסתיר ממנו את הדיאגנוזה כדי שישמח ביום חתונתו. שולה כבר לא הייתה בפוקוס באירוע, ולאחר מכן המצב רק המשיך להידרדר. המחלה הורסת כל חלקה טובה, נפשית וגופנית. שנים טיפלתי בה במסירות, וכשאושפזה ביקרתי אותה שלוש פעמים ביום, בדרך לעבודה, במקום ארוחת הצוהריים ובערב. הקורונה, הבידודים והריחוק החברתי הכפוי לא הטיבו עימי. בנוסף, נאלצתי להתמודד גם עם כמה מהמורות רפואיות. אחרי שמצבי השתפר הגעתי לכאן, לעד 120, מתוך כוונה לחזור לפעילות חברתית וספורטיבית שכל כך אהבתי, כמו הליכה, ריצה ושחייה. לצערי, החודשים האחרונים לא עשו עימי חסד, ועם זאת, כמי שעבר כברת דרך בחייו, אני נלחם על בריאותי ומקווה לטוב."

כשאתה מסתכל ממרום גילך וניסיונך, האם הצלחת?

"במובנים רבים אני יכול לשמוח על הדרך שעברתי והערכים שעליהם חונכתי: לראות את האחר, לדעת לתת ולא לקחת דבר מאיש. אם למשוואה הזו תיכנס גם בריאותי והמצב ישתפר – מבחינתי, הצלחתי."