להיות תמיד בצד שנותן
הלב הגדול שלה חימם הרבה לבבות של נערים ונערות במצוקה. יכולת ההכלה, הקבלה והרגישות שלה הפכו אותה למאמא של אלה שלא התברכו במשפחה תומכת. פסיה קרפ, אישה צנועה ומלאת נתינה ואהבת הבריות, חיה את הכאן ועכשיו ומברכת על כל יום מחדש.
נולדת בירושלים של שנת 7291. מה את זוכרת?
"לא הרבה, רק את בית המלון של סבי, בית מלון יהלום ברחוב יפו בסמוך לדוידקה. אני זוכרת שסבי ישב במלוא הדרו בקצה המסדרון. כשמלאו לי שלוש משפחתי עברה לרחובות, ושם עברה רוב ילדותי."
מדוע עברתם לרחובות?
"סבי מצד אבי היה בין מייסדי רחובות שהיו פרדסנים, ואבי היה יליד רחובות. ירושלים הייתה בעבורו רק תחנה קצרה בחיים, במהלכה הכיר את אמי, ויחד הם חזרו לרחובות."
ספרי על ילדותך
"אבי ניהל חברה להובלות, ואמי הייתה עקרת בית, אך היא ייחדה חלק ניכר מהיום-יום שלה להתנדבות ולעזור לזולת. היינו שתי בנות. אני, הבכורה, ואחותי שנפטרה בדמי ימיה. מהילדות ברחובות אני זוכרת את פעילותי בתנועת הנוער מכבי. הייתי ספורטאית והתאמנתי במסגרת התנועה. בהמשך עברתי קורס הדרכה ונהייתי מדריכה."
מתי עברת לפנימייה?
"למדתי בגן ובבית הספר העממי שברחובות, וכשהגיע הזמן ללמוד בגימנסיה, חברות טובות שלי עברו לפנימייה של ויצו שבנחלת יצחק שבתל אביב. מהן שאבתי את הרעיון להתחנך בפנימייה, מה גם שאמי הייתה פעילה בויצו. מכיוון שהייתי נחושה לעבור לפנימייה הוריי הסכימו. באותה תקופה לחיות בפנימייה היה נחלתם של החזקים, היה צריך פרוטקציה כדי להתקבל. זו הייתה פנימייה רק של בנות, הושם בה דגש על לימודים כלליים ועבודות יד."
ולמרות זאת, את הכרת בעלך בפנימייה. נכון?
"הפנימייה הייתה רק לבנות, אבל הרשו לבנים לבקר בה, חלקם היו מהסביבה הקרובה ואחרים מרחובות ומראשון לציון. יום אחד הגיע בחור נחמד שצד את עיני, וכך התפתחה לה חברות של חמש שנים. כשהייתי בת שמונה-עשרה נישאנו, הוריי ערכו לכבודנו חגיגה רבת משתתפים. זמן קצר לאחר הנישואים התקבל אהר'לה, בעלי, לעבודה באגד, אך מכיוון שלא היה צריך נהג ברחובות, הוא עבר לעבוד בבן שמן, ואנחנו עברנו לגור במושב."
איך נראו החיים בבן שמן?
"התגוררנו בבן שמן העתיקה שהייתה אז מבודדת. בנוסף, המקום לא היה בטוח בגלל שהפאדיונים העתיקו את מקום פעילותם מרמלה ללוד והתמקמו על הכביש בסמוך למושב. הסכנה הייתה ממשית, וכדי לא להיתקל בהם הלכנו בתוך היער. למרות הפחד והבידוד התמודדנו, ובעיקר סייענו זה לזה. החברותא בין קומץ המשפחות שבמושב הייתה נפלאה. הייתה ערבות הדדית, עזרה ותמיכה. כששתי בנותיי היו אמורות ללמוד בבית ספר עברנו לראשון לציון."
ספרי על הטראומה שעברת במהלך מלחמת העצמאות?
"במלחמת העצמאות עברה עליי תקופה קשה. בעלי ליווה שיירות לירושלים, ואני נשארתי בבית עם תינוקת. באחת הפעמים, כשהשיירה הייתה בדרכה לירושלים, ירו עליה מכל עבר. אהר'לה חבש קסדה, ולכן הכדור שפגע בה רק הפיל אותו ארצה, אך לקח לו זמן להתאושש, ובינתיים השירה המשיכה בדרכה. כשהם הגיעו לירושלים הם שיערו שהוא נפל. כשהתקבלה הודעה שהוא נהרג כל עולמי חרב עליי. אחר כך התברר שזו הייתה טעות, אלה היו שעות איומות."
סגרת מעגל כשעבדת בפנימייה בויצו, ספרי
"כשהבנות גדלו מעט חזרתי לתקופת נעוריי והצטרפתי לפנימייה של ויצו שברחובות. בניגוד לפנימייה שבה התחנכתי, הפנימייה הזו הייתה מיועדת לילדים בני ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה שגדלו במשפחות הרוסות. אני תפקדתי כאם הבית
להיות תמיד בצד שנותן
הלב הגדול שלה חימם הרבה לבבות של נערים ונערות במצוקה. יכולת ההכלה, הקבלה והרגישות שלה הפכו אותה למאמא של אלה שלא התברכו במשפחה תומכת. פסיה קרפ, אישה צנועה ומלאת נתינה ואהבת הבריות, חיה את הכאן ועכשיו ומברכת על כל יום מחדש.
נולדת בירושלים של שנת 7291. מה את זוכרת?
"לא הרבה, רק את בית המלון של סבי, בית מלון יהלום ברחוב יפו בסמוך לדוידקה. אני זוכרת שסבי ישב במלוא הדרו בקצה המסדרון. כשמלאו לי שלוש משפחתי עברה לרחובות, ושם עברה רוב ילדותי."
מדוע עברתם לרחובות?
"סבי מצד אבי היה בין מייסדי רחובות שהיו פרדסנים, ואבי היה יליד רחובות. ירושלים הייתה בעבורו רק תחנה קצרה בחיים, במהלכה הכיר את אמי, ויחד הם חזרו לרחובות."
ספרי על ילדותך
"אבי ניהל חברה להובלות, ואמי הייתה עקרת בית, אך היא ייחדה חלק ניכר מהיום-יום שלה להתנדבות ולעזור לזולת. היינו שתי בנות. אני, הבכורה, ואחותי שנפטרה בדמי ימיה. מהילדות ברחובות אני זוכרת את פעילותי בתנועת הנוער מכבי. הייתי ספורטאית והתאמנתי במסגרת התנועה. בהמשך עברתי קורס הדרכה ונהייתי מדריכה."
מתי עברת לפנימייה?
"למדתי בגן ובבית הספר העממי שברחובות, וכשהגיע הזמן ללמוד בגימנסיה, חברות טובות שלי עברו לפנימייה של ויצו שבנחלת יצחק שבתל אביב. מהן שאבתי את הרעיון להתחנך בפנימייה, מה גם שאמי הייתה פעילה בויצו. מכיוון שהייתי נחושה לעבור לפנימייה הוריי הסכימו. באותה תקופה לחיות בפנימייה היה נחלתם של החזקים, היה צריך פרוטקציה כדי להתקבל. זו הייתה פנימייה רק של בנות, הושם בה דגש על לימודים כלליים ועבודות יד."
ולמרות זאת, את הכרת בעלך בפנימייה. נכון?
"הפנימייה הייתה רק לבנות, אבל הרשו לבנים לבקר בה, חלקם היו מהסביבה הקרובה ואחרים מרחובות ומראשון לציון. יום אחד הגיע בחור נחמד שצד את עיני, וכך התפתחה לה חברות של חמש שנים. כשהייתי בת שמונה-עשרה נישאנו, הוריי ערכו לכבודנו חגיגה רבת משתתפים. זמן קצר לאחר הנישואים התקבל אהר'לה, בעלי, לעבודה באגד, אך מכיוון שלא היה צריך נהג ברחובות, הוא עבר לעבוד בבן שמן, ואנחנו עברנו לגור במושב."
איך נראו החיים בבן שמן?
"התגוררנו בבן שמן העתיקה שהייתה אז מבודדת. בנוסף, המקום לא היה בטוח בגלל שהפאדיונים העתיקו את מקום פעילותם מרמלה ללוד והתמקמו על הכביש בסמוך למושב. הסכנה הייתה ממשית, וכדי לא להיתקל בהם הלכנו בתוך היער. למרות הפחד והבידוד התמודדנו, ובעיקר סייענו זה לזה. החברותא בין קומץ המשפחות שבמושב הייתה נפלאה. הייתה ערבות הדדית, עזרה ותמיכה. כששתי בנותיי היו אמורות ללמוד בבית ספר עברנו לראשון לציון."
ספרי על הטראומה שעברת במהלך מלחמת העצמאות?
"במלחמת העצמאות עברה עליי תקופה קשה. בעלי ליווה שיירות לירושלים, ואני נשארתי בבית עם תינוקת. באחת הפעמים, כשהשיירה הייתה בדרכה לירושלים, ירו עליה מכל עבר. אהר'לה חבש קסדה, ולכן הכדור שפגע בה רק הפיל אותו ארצה, אך לקח לו זמן להתאושש, ובינתיים השירה המשיכה בדרכה. כשהם הגיעו לירושלים הם שיערו שהוא נפל. כשהתקבלה הודעה שהוא נהרג כל עולמי חרב עליי. אחר כך התברר שזו הייתה טעות, אלה היו שעות איומות."
סגרת מעגל כשעבדת בפנימייה בויצו, ספרי
"כשהבנות גדלו מעט חזרתי לתקופת נעוריי והצטרפתי לפנימייה של ויצו שברחובות. בניגוד לפנימייה שבה התחנכתי, הפנימייה הזו הייתה מיועדת לילדים בני ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה שגדלו במשפחות הרוסות. אני תפקדתי כאם הבית