התרבותניקית של החברה
מאז ומתמיד כונתה עדנה "התרבותניקית של החברה". כבר בגיל תשע בלטה בזכות כישורי הכתיבה שלה, כשפרסמה את שיריה בעיתון לילדים. היא סייעה בארגון חגיגות העשור למדינת ישראל ועסקה בתחום העיתונות, שממנו פרשה רק בגיל שבעים ושש. את זמנה הפנוי היא מחלקת בין המשפחה והחברים, לעריכה הלשונית ולארגון יוזמות תרבות לדיירי עד 120 בבית שבראשון לציון. ריאיון עם הדיירת שאינה רוצה להפסיק לעבוד, עדנה לוינשטיין.
היכן נולדת?
"נולדתי ב-1935 בירושלים. כשהייתי בת שנה וחצי עברנו לנתניה, משפחתי הייתה בין חלוצות ומייסדות העיר. אבי שהיה מיודד עם ראש עיריית נתניה הראשון, עובד בן עמי, התנדב להיות דוברו במקביל לתפקידו העיתונאי."
ספרי על הבית שבו גדלת
"החיים בבית לא היו קלים. גרנו בדירת שני חדרים שאחד מחדריה הושכר. אבי עבד כפקיד בבנק הלוואה וחסכון, שאחר כך נהיה לבנק לאומי, וגם היה כתב מקומי בעיתון הארץ וג'רוזלם פוסט באזורי עמק חפר והשרון. כשאבי איבד את השמיעה, אמי, שהייתה עקרת בית, סייעה לו, היא שוחחה עם מקורות העיתונאיים שלו וביצעה תחקירי חדשות בעבורו."
איזה אירוע מעניין סיקר אביך?
"בימים שלפני קום המדינה אבי היה מקורב לאנשי האצ"ל, הלח"י וההגנה, הוא סיקר את תליית שני הסרג'נטים בחורשת הסרג'נטים שבנתניה, באירוע הזה הוא כמעט שילם בחייו."
איזו ילדות הייתה לך?
"הוריי היו אנשים לא קלים ושמרנים, לא קיבלתי מהם תמיכה, חום או חיבוקים. כשחרגתי מהכללים שלהם הם היו מרימים עליי את ידם. בימי שישי הייתי צריכה לחזור הביתה עד לשעה עשר, תמיד הייתי זו שחוזרת הביתה ראשונה מכל אירוע חברתי. אחותי הקטנה, שנולדה שמונה שנים אחריי, זכתה ליחס חם ואוהב. למרות הניכור בבית הייתי חברותית מאוד, בכל מקום הכירו אותי וביקשו להיות בקרבתי, גם בתנועת הנוער מכבי הצעיר שבה הייתי חברה. בבית הספר כינו אותי מלכת הכיתה."
ספרי על התחביב שלך?
"תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב. כשהייתי בת תשע כתבתי שירים וסיפורים בעיתון הבוקר לילדים. במשך השנים כתבתי מחזות להצגות סוף שנה, לחגים ולאירועים מיוחדים וגם שירים. הכתיבה שלי שילבה את היצירתיות שבי ואת החוויות שחוויתי בטיולים, בפעילויות ההווי וכמובן בדיחות וקטעים הומוריסטים על מורי בית הספר. הייתי ה'תרבותניקית של החברה'.
למרות היחסים הקרים והקונפליקטים עם אבי, הוא תמיד עודד אותי לכתוב, ומאחר שלא היה כסף בבית הוא אפשר לי לכתוב על הכריכה של נייר הקופי של הבנק שבו עבד, עליה כתבתי בשגיאות כתיב את הסיפורים והשירים הראשונים שלי."
איזו תלמידה היית?
"לא הייתי תלמידה טובה, ייתכן שהיום היו אומרים שיש לי הפרעת קשב וריכוז. פעם המורה לאנגלית דפקה על ראשי ושאלה, 'מה יהיה עם המוח הזה?' הוריי לא התעניינו במצבי הלימודי וגם לא ידעו בדיוק באיזו כיתה אני. גם את בחינות הבגרות בקושי עברתי, עד היום אני זוכרת איך העתקתי את כל בחינת הבגרות במתמטיקה."
לאן המשכת לאחר בית הספר?
"התגייסתי לצבא כמחסנאית חלקי חילוף בחיל חימוש. נהנתי מאוד מהשירות הצבאי, שאותו תיבלתי בסיפורי הווי ובהומור. לאחר השירות הצבאי עברתי לירושלים, ולמדתי לתואר ראשון, שאותו לא סיימתי. כל שנה שיניתי את תחום לימודיי, למדתי בלשנות שמית, שפה וספרות עברית, תרבות האסלאם והשפה הערבית ולאחר מכן ספרות והיסטוריה ישראלית. באחת ממסיבות הסטודנטים הבחנתי בבחור שהביט לעברי כל הערב, הוא היה ביישן, ולכן בסוף הערב הצעתי לו שנראה ביחד סרט, כך התחיל הקשר בינינו. לימים נישאתי לו, והוא היה אב בני הבכור. מהאקדמיה לא יצאתי עם תואר, אבל יצאתי עם בעל."
ספרי על חייכם כזוג צעיר
"לאחר החתונה עברתי לגור עם בעלי ברמת גן. הוא היה סגן עורך עיתון במחנה, ואני עבדתי כמזכירה במפלגת הציונים הכלליים. הקשר היה טוב והרמוני, ובננו הבכור, טל, הוסיף שמחה והתרגשות לחיינו הצעירים. לצערי זמן קצר אחר כך, כשבעלי היה כבן עשרים ושמונה, הוא חלה במחלה קשה. באותה תקופה לא היו טיפולים מאריכי חיים, והוא נפטר תוך שנה וחצי, והותיר אותי אלמנה עם ילד בן שנה ושמונה חודשים."
איך ממשיכים מהמשבר הזה?
"זו הייתה תקופה קשה. מאחר שהוריי לא עזרו לי נאלצתי להפסיק לעבוד כדי לגדל את בני. כעבור כמה שנים, כשבני גדל, התחלתי לעבוד ככתבנית במעריב. באחת הפעמים, כשסיימתי את עבודתי ועברתי במעבר החצייה, גבר יפה תואר שנהג בג'יפ הציע לי טרמפ. התרשמתי ממנו, התיישבנו לשתות קפה, ומשם הקשר הלך והעמיק עד שנישאנו. הבאנו יחד שני בנים, את עודד ויאיר. בני הבכור, טל, זכה ליחס חם ואוהב מבעלי השני, הוא אפילו כינה אותו אבא. עד היום הקשר ביניהם מצוין."
במה עסקת כל השנים?
"לאחר שעבדתי במשך שנתיים ככתבנית במעריב עזבתי לעיתון הארץ. התחלתי שם כמזכירת עורך משנה, ולאחר מכן עברתי לתחום העיתונאות והשתלבתי במדור חוג בית, גלריה של היום, המסקר את עולמות התרבות וסגנון החיים. הייתי גם כתבת בדסק החדשות וראיינתי אנשים שונים, ביניהם את חברת הכנסת שושנה ארבלי אלמוזלינו ממפא"י. בהמשך דרכי המקצועית עבדתי גם עם בני ציפר במדור תרבות וספרות. פרשתי לגמלאות מאוחר יחסית. מאז ועד היום אני עורכת לשון עצמאית ומעניקה שירותים להוצאות לאור שונות, כמו כתר ואופיר ביכורים."
איזו אשת משפחה את?
"כל אדם עושה טעויות, איני מתיימרת להיות מושלמת. השתדלתי להיות נוכחת בחיי ילדיי והקפדתי על יחסים טובים. תמיד התעניינתי בהם, נתתי להם את כל מה שלא קיבלתי בילדותי. גם כשעבדתי מאוחר בלילה הקפדתי לייחד זמן לבית ולמשפחה. יש לי כיום אחד-עשר נכדים, הקשר איתם חם ואוהב, הם באים לבקר אותי ואנחנו מרבים לבלות ולצחוק יחד."
במבט לאחור אלו אירועים מכוננים מלווים את זיכרונותייך?
"יש שניים כאלה. כשעבדתי כסטודנטית במחלקה לעידוד הסרט הישראלי במשרד ראש הממשלה, הייתי אחראית בחגיגות העשור למדינת ישראל על מדליקי המשואות והמלווים של נשיא המדינה. לאלה שלא ידעו לקרוא בעברית כתבתי את הטקסט הרשמי בלטינית. אירוע נוסף היה בחגיגות השמונים שלי. בני משפחתי ערכו לי יום הולדת מרגש והזמינו חברים וידידים מתחנות שונות בחיי, מגן הילדים שבו גדלתי ועד לעבודה שממנה פרשתי. גם בני ציפר מעיתון הארץ הגיע, הוא כינה אותי 'עין הנץ' משום שתמיד זיהיתי את כל הטעויות."
ספרי לנו על הפרישה לפנסיה, איך הרגשת?
"היה לי קשה ועד עכשיו קשה לי. איני רגילה לקום ולא לעבוד. במשך כל שנותיי ועד היום אני עובדת כעורכת לשון. חשוב לי מאוד להיות עסוקה, בכל זאת, עבדתי למעלה מארבעים שנה."
מתי החלטת לעבור לעד 021?
"כשגרתי בנס ציונה חברה הזמינה אותי להתרשם מבית הדיור המוגן עד 120. פגשתי אז את אתי החביבה ממחלקת מכירות שערכה לנו סיור, ותוך חצי שנה הפכתי לדיירת. המקום מעניק לי תחושת שייכות, חיבור לחיי חברה, אך גם מאפשר לי ליהנות מהשקט שיש לי בדירה."
מה התחביבים שלך?
"אני אוהבת לקרוא ולכתוב, כפי שתמיד אהבתי, לפגוש חברים בבתי קפה ולשוחח איתם על ספרים ותרבות. אני אוהבת ליזום פעילויות תרבות, ולכן אני מקיימת בבית עד 120 שבראשון פעם בחודשיים ערב זמר, משורר או מלחין. במהלכו אני מציגה לדיירים פרשנות שכתבתי העוסקת בשיריו ובמשמעותם, מציגה את מילות השיר ומשלבת זמר או צמד זמרים המבצעים את שיריו. האירוע הבא יהיה מחווה ליפה ירקוני שנקראת אל נא תאמר לי שלום. היכולת לעסוק ולארגן פעילויות תרבות ממלאה ומרגשת אותי."
איזה זמר ישראלי את הכי אוהבת?
"שלמה ארצי הוא הזמר המועדף עליי, יש לו קול חם שמדבר ללב. אני מתחברת לשירו אחרי הכל את שיר, למילים וללחן המרגשים. כמלחין אני מאוד אוהבת את נחצ'ה היימן, בזכות המלודיות היפהפיות שלו."
כעיתונאית לשעבר, איך את רואה את מצב המדינה?
"המצב של המדינה אינו טוב, ואם נמשיך כך הוא יהיה גרוע יותר. אי אפשר לשלוט על עם אחר, ואירועי הטרור הם התגובה של הפלשתינאיים ליחס של ישראל. צריך להפסיק את הכיבוש, לפנות את ההתנחלויות וגם להראות לצד השני שאנחנו באמת רוצים להגיע להסכם. אני מקווה שאהוד ברק והשמאל יהיו אמיצים כדי להוביל את המהלך הזה. פעם הייתה לנבחרים שלנו אידאולוגיה ויציבות פוליטית, כיום רבים עוברים ממפלגה למפלגה ואין עקביות."
לסיום, מהו את מאחלת לעצמך?
"לנסוע לטיול במערב אירופה, לצרפת, לאנגליה ולגרמניה, ופשוט ליהנות מהנופים הפראיים. בנוסף אני מאחלת לעצמי בריאות טובה."
התרבותניקית של החברה
מאז ומתמיד כונתה עדנה "התרבותניקית של החברה". כבר בגיל תשע בלטה בזכות כישורי הכתיבה שלה, כשפרסמה את שיריה בעיתון לילדים. היא סייעה בארגון חגיגות העשור למדינת ישראל ועסקה בתחום העיתונות, שממנו פרשה רק בגיל שבעים ושש. את זמנה הפנוי היא מחלקת בין המשפחה והחברים, לעריכה הלשונית ולארגון יוזמות תרבות לדיירי עד 120 בבית שבראשון לציון. ריאיון עם הדיירת שאינה רוצה להפסיק לעבוד, עדנה לוינשטיין.
היכן נולדת?
"נולדתי ב-1935 בירושלים. כשהייתי בת שנה וחצי עברנו לנתניה, משפחתי הייתה בין חלוצות ומייסדות העיר. אבי שהיה מיודד עם ראש עיריית נתניה הראשון, עובד בן עמי, התנדב להיות דוברו במקביל לתפקידו העיתונאי."
ספרי על הבית שבו גדלת
"החיים בבית לא היו קלים. גרנו בדירת שני חדרים שאחד מחדריה הושכר. אבי עבד כפקיד בבנק הלוואה וחסכון, שאחר כך נהיה לבנק לאומי, וגם היה כתב מקומי בעיתון הארץ וג'רוזלם פוסט באזורי עמק חפר והשרון. כשאבי איבד את השמיעה, אמי, שהייתה עקרת בית, סייעה לו, היא שוחחה עם מקורות העיתונאיים שלו וביצעה תחקירי חדשות בעבורו."
איזה אירוע מעניין סיקר אביך?
"בימים שלפני קום המדינה אבי היה מקורב לאנשי האצ"ל, הלח"י וההגנה, הוא סיקר את תליית שני הסרג'נטים בחורשת הסרג'נטים שבנתניה, באירוע הזה הוא כמעט שילם בחייו."
איזו ילדות הייתה לך?
"הוריי היו אנשים לא קלים ושמרנים, לא קיבלתי מהם תמיכה, חום או חיבוקים. כשחרגתי מהכללים שלהם הם היו מרימים עליי את ידם. בימי שישי הייתי צריכה לחזור הביתה עד לשעה עשר, תמיד הייתי זו שחוזרת הביתה ראשונה מכל אירוע חברתי. אחותי הקטנה, שנולדה שמונה שנים אחריי, זכתה ליחס חם ואוהב. למרות הניכור בבית הייתי חברותית מאוד, בכל מקום הכירו אותי וביקשו להיות בקרבתי, גם בתנועת הנוער מכבי הצעיר שבה הייתי חברה. בבית הספר כינו אותי מלכת הכיתה."
ספרי על התחביב שלך?
"תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב. כשהייתי בת תשע כתבתי שירים וסיפורים בעיתון הבוקר לילדים. במשך השנים כתבתי מחזות להצגות סוף שנה, לחגים ולאירועים מיוחדים וגם שירים. הכתיבה שלי שילבה את היצירתיות שבי ואת החוויות שחוויתי בטיולים, בפעילויות ההווי וכמובן בדיחות וקטעים הומוריסטים על מורי בית הספר. הייתי ה'תרבותניקית של החברה'.
למרות היחסים הקרים והקונפליקטים עם אבי, הוא תמיד עודד אותי לכתוב, ומאחר שלא היה כסף בבית הוא אפשר לי לכתוב על הכריכה של נייר הקופי של הבנק שבו עבד, עליה כתבתי בשגיאות כתיב את הסיפורים והשירים הראשונים שלי."
איזו תלמידה היית?
"לא הייתי תלמידה טובה, ייתכן שהיום היו אומרים שיש לי הפרעת קשב וריכוז. פעם המורה לאנגלית דפקה על ראשי ושאלה, 'מה יהיה עם המוח הזה?' הוריי לא התעניינו במצבי הלימודי וגם לא ידעו בדיוק באיזו כיתה אני. גם את בחינות הבגרות בקושי עברתי, עד היום אני זוכרת איך העתקתי את כל בחינת הבגרות במתמטיקה."
לאן המשכת לאחר בית הספר?
"התגייסתי לצבא כמחסנאית חלקי חילוף בחיל חימוש. נהנתי מאוד מהשירות הצבאי, שאותו תיבלתי בסיפורי הווי ובהומור. לאחר השירות הצבאי עברתי לירושלים, ולמדתי לתואר ראשון, שאותו לא סיימתי. כל שנה שיניתי את תחום לימודיי, למדתי בלשנות שמית, שפה וספרות עברית, תרבות האסלאם והשפה הערבית ולאחר מכן ספרות והיסטוריה ישראלית. באחת ממסיבות הסטודנטים הבחנתי בבחור שהביט לעברי כל הערב, הוא היה ביישן, ולכן בסוף הערב הצעתי לו שנראה ביחד סרט, כך התחיל הקשר בינינו. לימים נישאתי לו, והוא היה אב בני הבכור. מהאקדמיה לא יצאתי עם תואר, אבל יצאתי עם בעל."
ספרי על חייכם כזוג צעיר
"לאחר החתונה עברתי לגור עם בעלי ברמת גן. הוא היה סגן עורך עיתון במחנה, ואני עבדתי כמזכירה במפלגת הציונים הכלליים. הקשר היה טוב והרמוני, ובננו הבכור, טל, הוסיף שמחה והתרגשות לחיינו הצעירים. לצערי זמן קצר אחר כך, כשבעלי היה כבן עשרים ושמונה, הוא חלה במחלה קשה. באותה תקופה לא היו טיפולים מאריכי חיים, והוא נפטר תוך שנה וחצי, והותיר אותי אלמנה עם ילד בן שנה ושמונה חודשים."
איך ממשיכים מהמשבר הזה?
"זו הייתה תקופה קשה. מאחר שהוריי לא עזרו לי נאלצתי להפסיק לעבוד כדי לגדל את בני. כעבור כמה שנים, כשבני גדל, התחלתי לעבוד ככתבנית במעריב. באחת הפעמים, כשסיימתי את עבודתי ועברתי במעבר החצייה, גבר יפה תואר שנהג בג'יפ הציע לי טרמפ. התרשמתי ממנו, התיישבנו לשתות קפה, ומשם הקשר הלך והעמיק עד שנישאנו. הבאנו יחד שני בנים, את עודד ויאיר. בני הבכור, טל, זכה ליחס חם ואוהב מבעלי השני, הוא אפילו כינה אותו אבא. עד היום הקשר ביניהם מצוין."
במה עסקת כל השנים?
"לאחר שעבדתי במשך שנתיים ככתבנית במעריב עזבתי לעיתון הארץ. התחלתי שם כמזכירת עורך משנה, ולאחר מכן עברתי לתחום העיתונאות והשתלבתי במדור חוג בית, גלריה של היום, המסקר את עולמות התרבות וסגנון החיים. הייתי גם כתבת בדסק החדשות וראיינתי אנשים שונים, ביניהם את חברת הכנסת שושנה ארבלי אלמוזלינו ממפא"י. בהמשך דרכי המקצועית עבדתי גם עם בני ציפר במדור תרבות וספרות. פרשתי לגמלאות מאוחר יחסית. מאז ועד היום אני עורכת לשון עצמאית ומעניקה שירותים להוצאות לאור שונות, כמו כתר ואופיר ביכורים."
איזו אשת משפחה את?
"כל אדם עושה טעויות, איני מתיימרת להיות מושלמת. השתדלתי להיות נוכחת בחיי ילדיי והקפדתי על יחסים טובים. תמיד התעניינתי בהם, נתתי להם את כל מה שלא קיבלתי בילדותי. גם כשעבדתי מאוחר בלילה הקפדתי לייחד זמן לבית ולמשפחה. יש לי כיום אחד-עשר נכדים, הקשר איתם חם ואוהב, הם באים לבקר אותי ואנחנו מרבים לבלות ולצחוק יחד."
במבט לאחור אלו אירועים מכוננים מלווים את זיכרונותייך?
"יש שניים כאלה. כשעבדתי כסטודנטית במחלקה לעידוד הסרט הישראלי במשרד ראש הממשלה, הייתי אחראית בחגיגות העשור למדינת ישראל על מדליקי המשואות והמלווים של נשיא המדינה. לאלה שלא ידעו לקרוא בעברית כתבתי את הטקסט הרשמי בלטינית. אירוע נוסף היה בחגיגות השמונים שלי. בני משפחתי ערכו לי יום הולדת מרגש והזמינו חברים וידידים מתחנות שונות בחיי, מגן הילדים שבו גדלתי ועד לעבודה שממנה פרשתי. גם בני ציפר מעיתון הארץ הגיע, הוא כינה אותי 'עין הנץ' משום שתמיד זיהיתי את כל הטעויות."
ספרי לנו על הפרישה לפנסיה, איך הרגשת?
"היה לי קשה ועד עכשיו קשה לי. איני רגילה לקום ולא לעבוד. במשך כל שנותיי ועד היום אני עובדת כעורכת לשון. חשוב לי מאוד להיות עסוקה, בכל זאת, עבדתי למעלה מארבעים שנה."
מתי החלטת לעבור לעד 021?
"כשגרתי בנס ציונה חברה הזמינה אותי להתרשם מבית הדיור המוגן עד 120. פגשתי אז את אתי החביבה ממחלקת מכירות שערכה לנו סיור, ותוך חצי שנה הפכתי לדיירת. המקום מעניק לי תחושת שייכות, חיבור לחיי חברה, אך גם מאפשר לי ליהנות מהשקט שיש לי בדירה."
מה התחביבים שלך?
"אני אוהבת לקרוא ולכתוב, כפי שתמיד אהבתי, לפגוש חברים בבתי קפה ולשוחח איתם על ספרים ותרבות. אני אוהבת ליזום פעילויות תרבות, ולכן אני מקיימת בבית עד 120 שבראשון פעם בחודשיים ערב זמר, משורר או מלחין. במהלכו אני מציגה לדיירים פרשנות שכתבתי העוסקת בשיריו ובמשמעותם, מציגה את מילות השיר ומשלבת זמר או צמד זמרים המבצעים את שיריו. האירוע הבא יהיה מחווה ליפה ירקוני שנקראת אל נא תאמר לי שלום. היכולת לעסוק ולארגן פעילויות תרבות ממלאה ומרגשת אותי."
איזה זמר ישראלי את הכי אוהבת?
"שלמה ארצי הוא הזמר המועדף עליי, יש לו קול חם שמדבר ללב. אני מתחברת לשירו אחרי הכל את שיר, למילים וללחן המרגשים. כמלחין אני מאוד אוהבת את נחצ'ה היימן, בזכות המלודיות היפהפיות שלו."
כעיתונאית לשעבר, איך את רואה את מצב המדינה?
"המצב של המדינה אינו טוב, ואם נמשיך כך הוא יהיה גרוע יותר. אי אפשר לשלוט על עם אחר, ואירועי הטרור הם התגובה של הפלשתינאיים ליחס של ישראל. צריך להפסיק את הכיבוש, לפנות את ההתנחלויות וגם להראות לצד השני שאנחנו באמת רוצים להגיע להסכם. אני מקווה שאהוד ברק והשמאל יהיו אמיצים כדי להוביל את המהלך הזה. פעם הייתה לנבחרים שלנו אידאולוגיה ויציבות פוליטית, כיום רבים עוברים ממפלגה למפלגה ואין עקביות."
לסיום, מהו את מאחלת לעצמך?
"לנסוע לטיול במערב אירופה, לצרפת, לאנגליה ולגרמניה, ופשוט ליהנות מהנופים הפראיים. בנוסף אני מאחלת לעצמי בריאות טובה."