התנדבות – טעם החיים

"כל כך הרבה עצב קיים בעולם, שעל כולנו מוטלת החובה להעניק ולתרום כמה שיותר שמחה," ציטוט זה של ג'ון סאתרלנד בונל מיטיב להגדיר את דרכה של רוח'קה. הערכים שספגה בילדותה מאימה, היו בעבורה מודל של נתינה, וברבות הימים הפכו את האהבה לזולת ואת ערך ההתנדבות לדרך חיים. גם בימים אלה, ממרומי גילה, למרות האובדנים הקשים שחוותה בשנים האחרונות, היא אינה מאמינה ברחמים עצמיים, מבינה שההתנדבות והעשייה למען האחר נותנים מזור לכאבה הפרטי, שמחה וטעם לחיים.

רוח'קה נולדה בכפר גבתון, שהיה מוקף בשלושה יישובים ערביים ובסמוך לרחובות. ילדותה הייתה בצילם של הלול, הרפת ועצי הפרי שבחווה המשפחתית. בזכות חבר של אביה, שניהל חוות נסיונית לגידולי שדה, כל שתיל חדש הגיע לחצר ביתם נשתל ונבדק, ובני המשפחה נהנו מגינה פורחת וקסומה וממגוון עצי פרי. "לפני קום המדינה היינו בקשרי ידידות עם התושבים הערבים של היישובים הסמוכים, אבל עם קום המדינה הכפר סבל מניסיונות בלתי פוסקים של פיגועים, בלילה נוראי אחד שחטו משפחה שלמה, אם ושלושה ילדים. ואם לא די בכך, גם תלו אותם על הגדר."

את בית הספר היסודי התחילו ילדי הכפר ב'קבוצת שילר' הסמוכה, ובהמשך הועברו ללמוד ברחובות. מאחר שלא היו הסעות, ההליכה לבית הספר הייתה ארוכה ומסוכנת וארכה שניים וחצי קילומטרים לכל כיוון. רוח'קה רצתה להיות קיבוצניקית, ולכן בחרה ללמוד בתיכון בפנימיית 'עיינות'. היא התמחתה בפיתוח גינות נוי ועבדה גם בשדה ובלול העופות. בסופו של דבר רוחקה ויתרה על חלומה להיות קיבוצניקית. "כשהגיע מועד הגיוס שלחו אותנו, המושבניקים והקיבוצניקים, למחנה 80, לקורס המכ"ים הראשון של הנח"ל. לאחר שהקורס הסתיים, שאלה אותי בתהליך המיון קצינת הח"ן הראשית איפה ארצה לשרת. ביקשתי לשרת כאחות, אך נשלחתי לקורס הקצינות הראשון בצה"ל. בהמשך שירתי כמפקדת מחלקת טירונים של הנח"ל, שעליה פיקד מוטה גור, שהיה מפקד הפלוגה."

לפני שהשתחררה הוצע לרוח'קה לחתום קבע, אך היא בחרה להשתחרר ולהתחתן. "הייתי בת עשרים כשנישאתי למוסיק. נולדו לנו שני בנים. כשעידו היה בן שמונה וניר בן ארבע החלטתי לחזור לשוק העבודה. חברים הציעו שאחזור לצבא, אך הייתי משוכנעת שאף אחד לא יקבל אישה נשואה עם שני ילדים, שעזבה לפני תשע שנים את המערכת. עם זאת, לאחר שנפגשתי עם האלוף אהרון דורון, ראש אכ"א, שהיה מפקד הנח"ל בתקופה שבה שירתי בסדיר, הוא שמח לגייס אותי שוב לצבא. מוניתי לקצינת סעד וח"ן בשלישיות הראשית."

ספרי על התפקידים שעשית בפרק ב בצבא

"כקצינת סעד המלצתי על מענקי סעד לחיילות וחיילים ממשפחות נזקקות, וערכתי ביקורי בית ברחבי הארץ. כקצינת ח"ן הייתי אחראית על הצרכים השונים של החיילות וגם על המשמעת. ריתוק חיילות לבסיס בשל התנהגות בלתי הולמת היה כלי שהשתמשתי בו רק לעיתים רחוקות, וגם זה רק לאחר שמיציתי את כל האפשרויות האחרות, תמיד נתתי צ'אנס נוסף. אני מאמינה בטוב, נכון יותר לגייס אנשים למען מטרה משותפת מלאיים בעונשים."

לאן המשכת משם?

"את התפקיד הבא עשיתי במשטרה הצבאית, כקצינת ח"ן חיילית וכמפקדת כלא 400. זו לא הייתה הבחירה שלי אלא הוראה מגבוה, וגם שם, בכלא, תמיד חיפשתי את המקום המכיל, המסביר, לא הקשה והמעניש. בתפקיד האחרון שלי בשירות טיפלתי במשפחות נעדרים לאחר מלחמת יום כיפור. לא פעם הייתי זו שהפכה את בדיל התקווה לייאוש, כשהגעתי לבשר על זיהוי ודאי. ליוויתי את המשפחות עד שהם קברו את בניהן ולעיתים גם אחרי. לפעמים היו גם טעויות בזיהוי. אחד המקרים הקשים שנצרב בליבי היה כשבישרתי לאישה צעירה שרק ילדה, שזיהו את בעלה לפי טבעת שענד על אצבעו."

עם פרישתה מהשירות הצבאי עברה רוח'קה לעבוד בתעשייה האווירית במגוון תפקידים, כשהאחרון כמנהלת כוח אדם של מחלקת ניסויי טיסה, שעסקה בין השאר בפרויקט הלביא. בעקבות סגירת הפרויקט וגל הפיטורים בחרה רוח'קה להתפטר.

איך התחיל מפעל ההתנדבות האישי שלך?

"הנתינה והעשייה למען האחר הם ערכים שהטמיעה בי אימי, ולכן כשפרשתי מהעבודה התפנה לי זמן להתנדב, לעשות למען האחר. פגישה מקרית עם חברה שעבדה בעמותת 'אנלי', שאותה הקימה הכוהנת הגדולה של מפעלי ההתנדבות השונים, ורדה זקהיים, הולידה את עמותת 'קשב לקשיש'. באישור הדיירים הקצתה ורדה מקום בבניין המשותף שבו התגוררה, ומשם הכול התחיל."

מה היה התפקיד שלך בעמותה?

"באמצעות שני טלפונים פתחו קו חם לקשישים שחשו בדידות. חלקם היו עריריים, אחרים הרגישו שאין להם עם מי לדבר. השיחות היו אנונימיות, אבל זיהינו את המתקשרים הקבועים לפי הקול. היו לא מעט אנשים שהתביישו בתדירות השיחות לקו החם, ובכל פעם הציגו את עצמם בשם בדוי אחר. לפעמים חשוב יותר להקשיב מלדבר. עם הזמן גויסו מתנדבות נוספות, ואני ניהלתי את 'קשב לקשיש'. במקביל עשיתי עוד מגוון תפקידים בעמותה, הייתי אחראית על חלוקת חבילות מזון לנזקקים ועל הוסטל של אסירות משוחררות מהכלא, שגרו במשך שנתיים בקומונה עד שהשתלבו בחברה."

המתנדבת של אגד

"פניתי ליוסקה הררי, שהיה מנכ"ל אגד, במטרה להרחיב את שירותי עמותת 'קשב לקשיש' גם לפנסיונרים הבודדים של אגד. הוא הציע לי להקים פעילות כזו רק לחברי אגד, וכך נוסדה פעילות זהה במהותה. באגד הרחבנו את הפעילות ההתנדבותית גם לביקורים בבתי הקשישים הבודדים. אני הייתי אחראית על הביקורים בבתי האבות, בדיור המוגן, בבתי החולים ובמוסדות הסיעודיים. במשך שתיים־עשרה שנים, שלוש פעמים בשבוע, נסעתי לקשישים בודדים בכל אזור המרכז. אלה היו בעבורם שעות של חסד, שיחה, חיוך ובעיקר תשומת לב. בשלב מסוים עברתי למשרדי אגד, ומשם ניהלתי את הפעילות. כשפרצה הקורונה המרנו את הביקורים לשיחות טלפון, אין ספק שאין לזה את אותו האפקט, אבל גם במתכונת הזו הצלחנו לסייע. היום, ממרומי גילי, אני עדיין מתנדבת. לפחות פעם אחת בשבוע אני מתקשרת לחברים בודדים ומשוחחת איתם. התקשורת הבין־אישית הטובה, שכנראה ניחנתי בה, אפשרה לי להתנדב גם כאן בבית. במשך שנתיים הייתי סגנית יושבת ראש ועדת חברה ובמשך ארבע שנים יושבת ראש ועדת חברה, וסייעתי לדיירים חדשים שהצטרפו, להיקלט בבית."

מתי התחלת לעסוק באומנות?

"כשהתנדבתי באגד הצטרפתי לחוג לציור. פתאום גיליתי עולם קסום של יצירה. ציירתי בשמן, במים, באקריליק, ציירתי דמויות, נופים ועצמים, ונהניתי מכל רגע. אבסטרקט מעולם לא משך אותי. כשבני הבכור נפטר הפסקתי, לא הייתי מסוגלת לצייר. לפני שתיים־עשרה שנים, כשעברתי לבית, המלצתי להביא לכאן את המדריכה שלי מאגד, תקוה סנדרוביץ, שפתחה בשבילי צוהר ואהבה לציור, כשהיא התקבלה להדריך בבית חזרתי לצייר. בהמשך הצטרפתי גם לחוג פיסול בעיסת נייר, ואני נהנית מהעשייה היצירתית ובעיקר מהתוצאות. מגוון העבודות נמצאות בדירתי, בבית ואצל הנכדים. לפני כחמש שנים השקתי כאן תערוכה של ציורים ופסלים שלי, בין האורחים היה גם אוצר מקצועי. הוא ראה את העבודות והציע לי לעשות תערוכה באשכול פיס שברמת גן. הסכמתי, זה היה בעבורי רגע של גאווה, במיוחד לאור ההצלחה וההתלהבות מהתערוכה, שהוצגה שם במשך ארבעה וחצי חודשים."

חווית קשיים בשנים האחרונות, תוכלי לשתף?

"איבדתי את היקרים לי מכול, את בעלי ושני בניי, ונותרתי אלמנה ואם שכולה. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב והחלל שאובדן אחר אובדן צרבו בליבי. היו ימים שהרגשתי שאין לי בשביל מה לקום בבוקר, אבל כלתי, איבון, שהיא כמו בת אהובה ומסורה, עזרה לי לעמוד שוב על הרגליים. אהבה של כלה זה לא דבר מובן מאליו, ואני בורכתי. גם מהנכדים ומהנינים אני זוכה לרגעי שמחה וחסד קטנים שמעניקים לי כוח. יש עליות וירידות, אבל מה יואילו רחמים עצמיים? אני מנסה בכול מאודי לראות את הטוב, ויש טוב. גם ההתנדבות והידיעה שאת עושה משהו טוב למישהו מסייעים לי להתמודד עם הכאב. אני נהנית מיצירה, ממשחק ברידג' ומהחברות הטובות שיש לי כאן."

התנדבות – טעם החיים

"כל כך הרבה עצב קיים בעולם, שעל כולנו מוטלת החובה להעניק ולתרום כמה שיותר שמחה," ציטוט זה של ג'ון סאתרלנד בונל מיטיב להגדיר את דרכה של רוח'קה. הערכים שספגה בילדותה מאימה, היו בעבורה מודל של נתינה, וברבות הימים הפכו את האהבה לזולת ואת ערך ההתנדבות לדרך חיים. גם בימים אלה, ממרומי גילה, למרות האובדנים הקשים שחוותה בשנים האחרונות, היא אינה מאמינה ברחמים עצמיים, מבינה שההתנדבות והעשייה למען האחר נותנים מזור לכאבה הפרטי, שמחה וטעם לחיים.

רוח'קה נולדה בכפר גבתון, שהיה מוקף בשלושה יישובים ערביים ובסמוך לרחובות. ילדותה הייתה בצילם של הלול, הרפת ועצי הפרי שבחווה המשפחתית. בזכות חבר של אביה, שניהל חוות נסיונית לגידולי שדה, כל שתיל חדש הגיע לחצר ביתם נשתל ונבדק, ובני המשפחה נהנו מגינה פורחת וקסומה וממגוון עצי פרי. "לפני קום המדינה היינו בקשרי ידידות עם התושבים הערבים של היישובים הסמוכים, אבל עם קום המדינה הכפר סבל מניסיונות בלתי פוסקים של פיגועים, בלילה נוראי אחד שחטו משפחה שלמה, אם ושלושה ילדים. ואם לא די בכך, גם תלו אותם על הגדר."

את בית הספר היסודי התחילו ילדי הכפר ב'קבוצת שילר' הסמוכה, ובהמשך הועברו ללמוד ברחובות. מאחר שלא היו הסעות, ההליכה לבית הספר הייתה ארוכה ומסוכנת וארכה שניים וחצי קילומטרים לכל כיוון. רוח'קה רצתה להיות קיבוצניקית, ולכן בחרה ללמוד בתיכון בפנימיית 'עיינות'. היא התמחתה בפיתוח גינות נוי ועבדה גם בשדה ובלול העופות. בסופו של דבר רוחקה ויתרה על חלומה להיות קיבוצניקית. "כשהגיע מועד הגיוס שלחו אותנו, המושבניקים והקיבוצניקים, למחנה 80, לקורס המכ"ים הראשון של הנח"ל. לאחר שהקורס הסתיים, שאלה אותי בתהליך המיון קצינת הח"ן הראשית איפה ארצה לשרת. ביקשתי לשרת כאחות, אך נשלחתי לקורס הקצינות הראשון בצה"ל. בהמשך שירתי כמפקדת מחלקת טירונים של הנח"ל, שעליה פיקד מוטה גור, שהיה מפקד הפלוגה."

לפני שהשתחררה הוצע לרוח'קה לחתום קבע, אך היא בחרה להשתחרר ולהתחתן. "הייתי בת עשרים כשנישאתי למוסיק. נולדו לנו שני בנים. כשעידו היה בן שמונה וניר בן ארבע החלטתי לחזור לשוק העבודה. חברים הציעו שאחזור לצבא, אך הייתי משוכנעת שאף אחד לא יקבל אישה נשואה עם שני ילדים, שעזבה לפני תשע שנים את המערכת. עם זאת, לאחר שנפגשתי עם האלוף אהרון דורון, ראש אכ"א, שהיה מפקד הנח"ל בתקופה שבה שירתי בסדיר, הוא שמח לגייס אותי שוב לצבא. מוניתי לקצינת סעד וח"ן בשלישיות הראשית."

ספרי על התפקידים שעשית בפרק ב בצבא

"כקצינת סעד המלצתי על מענקי סעד לחיילות וחיילים ממשפחות נזקקות, וערכתי ביקורי בית ברחבי הארץ. כקצינת ח"ן הייתי אחראית על הצרכים השונים של החיילות וגם על המשמעת. ריתוק חיילות לבסיס בשל התנהגות בלתי הולמת היה כלי שהשתמשתי בו רק לעיתים רחוקות, וגם זה רק לאחר שמיציתי את כל האפשרויות האחרות, תמיד נתתי צ'אנס נוסף. אני מאמינה בטוב, נכון יותר לגייס אנשים למען מטרה משותפת מלאיים בעונשים."

לאן המשכת משם?

"את התפקיד הבא עשיתי במשטרה הצבאית, כקצינת ח"ן חיילית וכמפקדת כלא 400. זו לא הייתה הבחירה שלי אלא הוראה מגבוה, וגם שם, בכלא, תמיד חיפשתי את המקום המכיל, המסביר, לא הקשה והמעניש. בתפקיד האחרון שלי בשירות טיפלתי במשפחות נעדרים לאחר מלחמת יום כיפור. לא פעם הייתי זו שהפכה את בדיל התקווה לייאוש, כשהגעתי לבשר על זיהוי ודאי. ליוויתי את המשפחות עד שהם קברו את בניהן ולעיתים גם אחרי. לפעמים היו גם טעויות בזיהוי. אחד המקרים הקשים שנצרב בליבי היה כשבישרתי לאישה צעירה שרק ילדה, שזיהו את בעלה לפי טבעת שענד על אצבעו."

עם פרישתה מהשירות הצבאי עברה רוח'קה לעבוד בתעשייה האווירית במגוון תפקידים, כשהאחרון כמנהלת כוח אדם של מחלקת ניסויי טיסה, שעסקה בין השאר בפרויקט הלביא. בעקבות סגירת הפרויקט וגל הפיטורים בחרה רוח'קה להתפטר.

איך התחיל מפעל ההתנדבות האישי שלך?

"הנתינה והעשייה למען האחר הם ערכים שהטמיעה בי אימי, ולכן כשפרשתי מהעבודה התפנה לי זמן להתנדב, לעשות למען האחר. פגישה מקרית עם חברה שעבדה בעמותת 'אנלי', שאותה הקימה הכוהנת הגדולה של מפעלי ההתנדבות השונים, ורדה זקהיים, הולידה את עמותת 'קשב לקשיש'. באישור הדיירים הקצתה ורדה מקום בבניין המשותף שבו התגוררה, ומשם הכול התחיל."

מה היה התפקיד שלך בעמותה?

"באמצעות שני טלפונים פתחו קו חם לקשישים שחשו בדידות. חלקם היו עריריים, אחרים הרגישו שאין להם עם מי לדבר. השיחות היו אנונימיות, אבל זיהינו את המתקשרים הקבועים לפי הקול. היו לא מעט אנשים שהתביישו בתדירות השיחות לקו החם, ובכל פעם הציגו את עצמם בשם בדוי אחר. לפעמים חשוב יותר להקשיב מלדבר. עם הזמן גויסו מתנדבות נוספות, ואני ניהלתי את 'קשב לקשיש'. במקביל עשיתי עוד מגוון תפקידים בעמותה, הייתי אחראית על חלוקת חבילות מזון לנזקקים ועל הוסטל של אסירות משוחררות מהכלא, שגרו במשך שנתיים בקומונה עד שהשתלבו בחברה."

המתנדבת של אגד

"פניתי ליוסקה הררי, שהיה מנכ"ל אגד, במטרה להרחיב את שירותי עמותת 'קשב לקשיש' גם לפנסיונרים הבודדים של אגד. הוא הציע לי להקים פעילות כזו רק לחברי אגד, וכך נוסדה פעילות זהה במהותה. באגד הרחבנו את הפעילות ההתנדבותית גם לביקורים בבתי הקשישים הבודדים. אני הייתי אחראית על הביקורים בבתי האבות, בדיור המוגן, בבתי החולים ובמוסדות הסיעודיים. במשך שתיים־עשרה שנים, שלוש פעמים בשבוע, נסעתי לקשישים בודדים בכל אזור המרכז. אלה היו בעבורם שעות של חסד, שיחה, חיוך ובעיקר תשומת לב. בשלב מסוים עברתי למשרדי אגד, ומשם ניהלתי את הפעילות. כשפרצה הקורונה המרנו את הביקורים לשיחות טלפון, אין ספק שאין לזה את אותו האפקט, אבל גם במתכונת הזו הצלחנו לסייע. היום, ממרומי גילי, אני עדיין מתנדבת. לפחות פעם אחת בשבוע אני מתקשרת לחברים בודדים ומשוחחת איתם. התקשורת הבין־אישית הטובה, שכנראה ניחנתי בה, אפשרה לי להתנדב גם כאן בבית. במשך שנתיים הייתי סגנית יושבת ראש ועדת חברה ובמשך ארבע שנים יושבת ראש ועדת חברה, וסייעתי לדיירים חדשים שהצטרפו, להיקלט בבית."

מתי התחלת לעסוק באומנות?

"כשהתנדבתי באגד הצטרפתי לחוג לציור. פתאום גיליתי עולם קסום של יצירה. ציירתי בשמן, במים, באקריליק, ציירתי דמויות, נופים ועצמים, ונהניתי מכל רגע. אבסטרקט מעולם לא משך אותי. כשבני הבכור נפטר הפסקתי, לא הייתי מסוגלת לצייר. לפני שתיים־עשרה שנים, כשעברתי לבית, המלצתי להביא לכאן את המדריכה שלי מאגד, תקוה סנדרוביץ, שפתחה בשבילי צוהר ואהבה לציור, כשהיא התקבלה להדריך בבית חזרתי לצייר. בהמשך הצטרפתי גם לחוג פיסול בעיסת נייר, ואני נהנית מהעשייה היצירתית ובעיקר מהתוצאות. מגוון העבודות נמצאות בדירתי, בבית ואצל הנכדים. לפני כחמש שנים השקתי כאן תערוכה של ציורים ופסלים שלי, בין האורחים היה גם אוצר מקצועי. הוא ראה את העבודות והציע לי לעשות תערוכה באשכול פיס שברמת גן. הסכמתי, זה היה בעבורי רגע של גאווה, במיוחד לאור ההצלחה וההתלהבות מהתערוכה, שהוצגה שם במשך ארבעה וחצי חודשים."

חווית קשיים בשנים האחרונות, תוכלי לשתף?

"איבדתי את היקרים לי מכול, את בעלי ושני בניי, ונותרתי אלמנה ואם שכולה. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב והחלל שאובדן אחר אובדן צרבו בליבי. היו ימים שהרגשתי שאין לי בשביל מה לקום בבוקר, אבל כלתי, איבון, שהיא כמו בת אהובה ומסורה, עזרה לי לעמוד שוב על הרגליים. אהבה של כלה זה לא דבר מובן מאליו, ואני בורכתי. גם מהנכדים ומהנינים אני זוכה לרגעי שמחה וחסד קטנים שמעניקים לי כוח. יש עליות וירידות, אבל מה יואילו רחמים עצמיים? אני מנסה בכול מאודי לראות את הטוב, ויש טוב. גם ההתנדבות והידיעה שאת עושה משהו טוב למישהו מסייעים לי להתמודד עם הכאב. אני נהנית מיצירה, ממשחק ברידג' ומהחברות הטובות שיש לי כאן."