המומחיות שלי היא להרים אתכם
המשוררת והמלחינה תלמה אליגון-רוז, שחתומה על קלאסיקות בתרבות הישראלית, יודעת היום שהדבר שהכי מעיף אותה הוא להופיע מול קהל. עכשיו נותר רק לנצח את מגפת הקורונה העולמית כדי להמשיך ולשמוח.
היא משוררת ומלחינה שחתומה על קלאסיקות שירה ישראליות, כמו השיר 'גשם בעיתו' בביצוע רותי נבון, 'יונה עם עלה של זית' שהיא גם הלחינה, 'דרך ארוכה', 'ארץ צבי', 'ילדונת', 'אין לך מה לדאוג', ועוד ועוד. היא תסריטאית של סדרות מיתולוגיות, ביניהן 'הצריף של תמרי', 'ראש כרוב' ו'החתול שמיל', יזמית ועורכת סדרות ספרי השירה האייקוניות '100 שירים ראשונים' ו-'1,000 זמר ועוד זמר', סופרת ומעבדת ספרי ילדים ופרפומרית. האנרגיות של תלמה אליגון-רוז, מבעלי בית ההוצאה לאור כנרת-זמורה-דביר, יכולות להרים אולם שלם של אנשים שאוהבים לשיר יחד, או להוביל מחאות ציבוריות.
במשך שנים רבות היא פעלה מאחורי הקלעים כמנהלת אומנותית בחברת התקליטים סי.בי.אס שבישראל, הפיקה תקליטים ליהורם גאון, הפרברים, חוה אלברשטיין, נעמי שמר, דויד ברוזה, אריק סיני, יהודית רביץ, שלום חנוך ואחרים וגם עשרות תקליטי ילדים. לקדמת הבמה היא הגיעה בשלב יחסית מאוחר. היום היא מופיעה עם שיריה, מספרת ושרה בליווי הרכב מוזיקלי וזמרת. היא גם אוהבת לקיים ערבי זמר בביתה – ערבים ששמם יצא למרחקים.
"במשך השנים הבנתי כי הכוח הגדול שלי הוא להרים אנשים ולהעיף אותם למעלה, אז אני מזמינה חברים שאוהבים לשיר ומוזיקאים שמנגנים טוב ממני, ובוחרת שירים שאני אוהבת ויודעת שהם מתאימים לשירת רבים. אין משהו שאני אוהבת יותר מלהופיע מול אנשים. אומרים שאני סולארית – ככל שהקהל יותר גדול, ככה אני פורחת."
את מאוד חברותית. איך את מסתדרת עם הריחוק החברתי המתחייב בשנתיים האחרונות?
"אני יותר בבית ודווקא טוב לי. אין לי בעיה גדולה להתנתק מהחוץ. רוב החברים שלי נמצאים כמוני, בקבוצת סיכון, אני צריכה יותר להישמר ופחות להיפגש, אבל במידה ובזהירות, וכנראה שאני סתגלנית. החלטנו שיורם, בעלי, יצא בבוקר להוצאה, ואני אעבוד מהבית. אז עורכים שולחים לי מההוצאה כתבי-יד שהם מתלבטים לגביהם, ואני גם יוזמת ומקיימת ערבי שירה קטנים אצלנו בבית, ולפעמים גדולים, בהתחשב במצב הקורונה – כדי לשמח לבבות וגם את לבבי. חוץ מזה, תמיד יש איזו יוזמה שהופכת לפרויקט. היה לי מפגש אחד בזום עם מורים למוזיקה מכל רחבי הארץ, דיברתי, ניגנתי ושרתי, אבל זום זה מנוכר. לכן, למרות הכול, אני ממשיכה עם הופעות חיות. בימים אלה אני לומדת פיתוח קול, אני שרה במקהלה כשמותר להתכנס, ויש לנו גם הופעות. יש לי עכשיו גם מורה חדש לפסנתר, צעיר ומלא מוטיבציה. הייתי רוצה לנגן יותר טוב כשאני מלווה את עצמי, מדברת ויוצרת קשר עם הקהל, להיות מיומנת יותר בנגינה כשאני מריצה ערב שלם של דיבור, נגינה ושירה. אין לי תחושת קלסטרופוביה מכך שמסובך לטוס לחו"ל. מעולם לא הייתה לי תאווה גדולה לטייל בחו"ל, אך יש לצידי את בן הזוג, שלו זה גורם להרגיש כבול ומוגבל, והתפקיד שלי הוא לשמור שלא יהיה מדוכדך, שנוכל לחיות, כמו שאומרים, לצד הקורונה ולהמריא מכאן."
עם אלו יוצרים היו לך את שיתופי הפעולה המשמעותיים ביותר?
"האומן שאיתו היה לי שיתוף פעולה לאורך השנים הוא יהורם גאון. גם עם חוה אלברשטיין עבדתי הרבה, וזכורה לי גם לטובה העבודה המשותפת על 'טיקיליטון' – סיפור מוזיקלי שכתבתי לילדים, ולימים נהפך גם לספר עם תקליטור. לקובי אושרת ולי היה את מגע האלוהים. אנחנו חתומים על השירים 'דרך ארוכה' מתוך הסרט 'דיזנגוף 99', ששרה גלי עטרי, שיר הסדרה של 'הצריף של תמרי הנגר', שיר הנושא של 'ראש כרוב', הסדרה שכתבתי, ועוד ועוד, כשאני על המילים ואושרת על ההלחנה."
את רוצה להלחין גם לדור הצעיר יותר של המבצעים?
"לא יצאתי לעולם עם תוכנית פעולה סדורה, אז אני שמחה על מה שקרה איתי, ואין לי תאוות שיווק גדולה מדי, שמנהלת אותי. מבחינתי כל מה שקרה לי, התגלגל במקרה. אפילו את הוצאת הספרים הקמנו במקרה. רציתי לקבץ את הסיפורים שכתבתי ל'תמרי הנגר' בסדרת ספרים. חשבנו ללכת להוצאת כתר, ואז אימא שלי, שהייתה עיתונאית וסופרת נפלאה, אמרה מביתה שמשקיף על הכינרת: "למה שלא תוציאו את זה לבד?", התחלנו לבדוק ולשקול את האופציה הזו וכך נולדה הוצאת כנרת. בעניין הדור הצעיר, כדי לכתוב לאומנים אני צריכה חיבור פנימי. אם מישהו פונה אליי אני תמיד מנסה. את עידן רייכל אני מאוד אוהבת, כתבתי מילים למנגינה שלו. אני שבויה של לחנים. כשאני שומעת לחן, אני יודעת מה יש בו. אני כותבת מאוד טוב למנגינות. כל מי שקורא את הכתבה ויש לו מנגינה, מוזמן לשלוח אליי."
מה גרם לך לשלב בעשייה שלך גם פעילות פוליטית וארגון הפגנות?
"כשאני מרגישה שהמדינה הולכת לכיוון לא טוב, זה בוער בי, ואני חייבת לפעול. הייתי ממקימי 'שלום עכשיו', ובחמש השנים האחרונות התחלתי לפעול בקבוצת הווטסאפ 'החברים של תלמה' כדי להחליף את שלטון נתניהו. משנת 2015 ועד להפגנות הגדולות עבדנו ללא לאות. כשהתחילו סגרים והגבילו את התנועה למרחק של אלף מטר מהבית, הקמנו קבוצה אדירה שיצאה להפגין בצומת סביון-גני יהודה, היינו חלק מ'הדגלים השחורים', קבוצות־קבוצות היו על גשרים וצמתים בכל רחבי הארץ. אמרתי שמי שסוגר לנו את העורק, נבוא לו מהנימים. בעקבות הפעילות שלי הציעו לי לאחרונה מאוניברסיטת תל אביב להרצות על מנהיגות."
למרות הזיהוי הפוליטי את מקובלת על שני המחנות
"נכון. אני בעד שתי מדינות, אבל אעשה הכול כדי לגשר בין הקטבים. הופעתי גם בגוש עציון וגם באפרת. הוצאתי חוברת טקסטים בשם 'דע מה תשיב כשמדברים פוליטיקה', שזמינה חינם גם אונליין, ויש בה תשובות לשאלות שתמיד עולות כשמדברים פוליטיקה. ועדיין, קשה לפספס שאהבת המדינה שלי מאוד חזקה. בריאיון שהיה איתי בשבועון ימני, כתבה עליי המראיינת שהצלחתי לבלבל אותה מבחינה אידאולוגית. באתי מבית חילוני, ועם זאת אני מדליקה נרות בשבת ומוציאה לאור ספרים כדי לקרב את ערכי היהדות והמסורת. לדעתי, נקודת המוצא צריכה להיות שהמאבק על קיומה של מדינת ישראל הסתיים, ועכשיו צריך לפעול ביחד כחברה מגוונת, להעמיק את השורשים של כל זהות וזהות בתוכנו, לחזק את ההבנה והקבלה ההדדית. הצטרפתי ליוזמה מרגשת של קרן אביחי שמפעילה בית מדרש בשם 'קולות', שפועל כדי ליצור חברה ערכית וכדי שיכירו לעומק את ערכי היהדות. התקבלתי לשולחן שלמדנו בו ב'חברותא' עם מנחה הקבוצה, הרב המקסים יהושע אנגלמן. השנתיים שלי בקולות ריגשו אותי. מכל מפגש יצאתי בהתרוממות רוח, העמקתי בשורשים שלי. כתבתי את השיר 'אשרי האיש' בעקבות הלמידה שם. הערגה להבין יותר את היהדות הביאה אותי לשיעורים בתורת הקבלה באוניברסיטת בר-אילן, שהיו המשך לשיעורים בפילוסופיה יהודית, שאותם למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר בלשון עברית ופילוסופיה."
תלמה ובעלה יורם רוז הם הורים לשלושה ילדים: איתמר, בן ארבעים ושתיים, יוצר סרטים ובעלים של סדנאות כתיבה, שבהן מרצים סופרים של ההוצאה המשפחתית, דניאל בן ארבעים, איש עסקים הפעיל בהוצאה המשפחתית ובעלים של חברה העוסקת בייבוא ספרי מדע ורפואה, ואביגייל, בת שלושים ושש, מוזיקאית ויוצרת רב־תחומית. יורם ותלמה הם סבים לחמישה נכדים.
"אני נשואה ליורם ארבעים ושלוש שנה, זה לא תמיד פשוט. יורם הוא הבחירה הברורה שלי. אין לי פחד שאולי אני מפסידה משהו אחר. נוח לנו ביחד, איפה שלא נהיה. אנחנו נהנים להיות בחו"ל רק שנינו, וגם אוהבים מאוד להיות עם אנשים. אם זה היה תלוי ביורם, אחת לשבוע היינו מרימים פה בבית ערב שירה ונגינה בפסנתר."
ישבת וכתבת תרגום חדש לספר 'הנסיך הקטן', מה הספר הזה בעבורך?
"בשבילי 'הנסיך הקטן' הוא כל-כך הרבה דברים. זה ספר על חברות, שנפתח כמו אגדה: 'היה היה פעם נסיך קטן שגר על כוכב… ורצה מאוד חבר.' וכולנו הרי רוצים חבר, כזה שמכיר אותנו ואת ההיסטוריה שלנו, שישמור עלינו, שנדע שתמיד הוא לצידנו, ולא יעזוב אותנו גם כשרע. יש בספר את המבט הילדותי, התמים והנכון, על הרעות החולות של החברה ההישגית. על המבוגרים שזזים ממקום למקום מאחר שהם חשים שהם מחמיצים דברים, במקום ליהנות ממה שיש. המבט שמזכיר שכסף הוא יותר ממה שעושים ממנו. יש בספר ביקורת על גזענות, יש בו דמות של טורקי שמגלה כמה אמיתות חשובות, אבל לא מקשיבים לו בגלל התלבושת הטורקית, אבל כשהוא חוזר אחרי שנה בחליפה אירופאית, מקבלים את התאוריה שלו."
איך את מרגישה בשלב הזה של חייך?
"אני לא אוהבת להגיד את הגיל שלי, אבל אני בקבוצת סיכון ביג-טיים, ויש לזה כל מיני פנים. מצד אחד צריך לעבוד על קבלה של הדברים שכבר אי אפשר לעשות ולשנות. למשל, הברך מציקה לי ואני לפני ניתוח. זה לא נעים, ואני מקווה שההתאוששות תהיה מהירה. מצד שני, אני מרגישה סוג של חופש ממחויבויות. כבר אין לי צורך להוכיח את עצמי ולהראות לכולם שאני בועטת. טוב לי גם ככה. אני סולדת מבירוקרטיה ולא יכולה לשאת עוולות, אבל תמיד אופטימית מטבעי ושמחה בחלקי."
המומחיות שלי היא להרים אתכם
המשוררת והמלחינה תלמה אליגון-רוז, שחתומה על קלאסיקות בתרבות הישראלית, יודעת היום שהדבר שהכי מעיף אותה הוא להופיע מול קהל. עכשיו נותר רק לנצח את מגפת הקורונה העולמית כדי להמשיך ולשמוח.
היא משוררת ומלחינה שחתומה על קלאסיקות שירה ישראליות, כמו השיר 'גשם בעיתו' בביצוע רותי נבון, 'יונה עם עלה של זית' שהיא גם הלחינה, 'דרך ארוכה', 'ארץ צבי', 'ילדונת', 'אין לך מה לדאוג', ועוד ועוד. היא תסריטאית של סדרות מיתולוגיות, ביניהן 'הצריף של תמרי', 'ראש כרוב' ו'החתול שמיל', יזמית ועורכת סדרות ספרי השירה האייקוניות '100 שירים ראשונים' ו-'1,000 זמר ועוד זמר', סופרת ומעבדת ספרי ילדים ופרפומרית. האנרגיות של תלמה אליגון-רוז, מבעלי בית ההוצאה לאור כנרת-זמורה-דביר, יכולות להרים אולם שלם של אנשים שאוהבים לשיר יחד, או להוביל מחאות ציבוריות.
במשך שנים רבות היא פעלה מאחורי הקלעים כמנהלת אומנותית בחברת התקליטים סי.בי.אס שבישראל, הפיקה תקליטים ליהורם גאון, הפרברים, חוה אלברשטיין, נעמי שמר, דויד ברוזה, אריק סיני, יהודית רביץ, שלום חנוך ואחרים וגם עשרות תקליטי ילדים. לקדמת הבמה היא הגיעה בשלב יחסית מאוחר. היום היא מופיעה עם שיריה, מספרת ושרה בליווי הרכב מוזיקלי וזמרת. היא גם אוהבת לקיים ערבי זמר בביתה – ערבים ששמם יצא למרחקים.
"במשך השנים הבנתי כי הכוח הגדול שלי הוא להרים אנשים ולהעיף אותם למעלה, אז אני מזמינה חברים שאוהבים לשיר ומוזיקאים שמנגנים טוב ממני, ובוחרת שירים שאני אוהבת ויודעת שהם מתאימים לשירת רבים. אין משהו שאני אוהבת יותר מלהופיע מול אנשים. אומרים שאני סולארית – ככל שהקהל יותר גדול, ככה אני פורחת."
את מאוד חברותית. איך את מסתדרת עם הריחוק החברתי המתחייב בשנתיים האחרונות?
"אני יותר בבית ודווקא טוב לי. אין לי בעיה גדולה להתנתק מהחוץ. רוב החברים שלי נמצאים כמוני, בקבוצת סיכון, אני צריכה יותר להישמר ופחות להיפגש, אבל במידה ובזהירות, וכנראה שאני סתגלנית. החלטנו שיורם, בעלי, יצא בבוקר להוצאה, ואני אעבוד מהבית. אז עורכים שולחים לי מההוצאה כתבי-יד שהם מתלבטים לגביהם, ואני גם יוזמת ומקיימת ערבי שירה קטנים אצלנו בבית, ולפעמים גדולים, בהתחשב במצב הקורונה – כדי לשמח לבבות וגם את לבבי. חוץ מזה, תמיד יש איזו יוזמה שהופכת לפרויקט. היה לי מפגש אחד בזום עם מורים למוזיקה מכל רחבי הארץ, דיברתי, ניגנתי ושרתי, אבל זום זה מנוכר. לכן, למרות הכול, אני ממשיכה עם הופעות חיות. בימים אלה אני לומדת פיתוח קול, אני שרה במקהלה כשמותר להתכנס, ויש לנו גם הופעות. יש לי עכשיו גם מורה חדש לפסנתר, צעיר ומלא מוטיבציה. הייתי רוצה לנגן יותר טוב כשאני מלווה את עצמי, מדברת ויוצרת קשר עם הקהל, להיות מיומנת יותר בנגינה כשאני מריצה ערב שלם של דיבור, נגינה ושירה. אין לי תחושת קלסטרופוביה מכך שמסובך לטוס לחו"ל. מעולם לא הייתה לי תאווה גדולה לטייל בחו"ל, אך יש לצידי את בן הזוג, שלו זה גורם להרגיש כבול ומוגבל, והתפקיד שלי הוא לשמור שלא יהיה מדוכדך, שנוכל לחיות, כמו שאומרים, לצד הקורונה ולהמריא מכאן."
עם אלו יוצרים היו לך את שיתופי הפעולה המשמעותיים ביותר?
"האומן שאיתו היה לי שיתוף פעולה לאורך השנים הוא יהורם גאון. גם עם חוה אלברשטיין עבדתי הרבה, וזכורה לי גם לטובה העבודה המשותפת על 'טיקיליטון' – סיפור מוזיקלי שכתבתי לילדים, ולימים נהפך גם לספר עם תקליטור. לקובי אושרת ולי היה את מגע האלוהים. אנחנו חתומים על השירים 'דרך ארוכה' מתוך הסרט 'דיזנגוף 99', ששרה גלי עטרי, שיר הסדרה של 'הצריף של תמרי הנגר', שיר הנושא של 'ראש כרוב', הסדרה שכתבתי, ועוד ועוד, כשאני על המילים ואושרת על ההלחנה."
את רוצה להלחין גם לדור הצעיר יותר של המבצעים?
"לא יצאתי לעולם עם תוכנית פעולה סדורה, אז אני שמחה על מה שקרה איתי, ואין לי תאוות שיווק גדולה מדי, שמנהלת אותי. מבחינתי כל מה שקרה לי, התגלגל במקרה. אפילו את הוצאת הספרים הקמנו במקרה. רציתי לקבץ את הסיפורים שכתבתי ל'תמרי הנגר' בסדרת ספרים. חשבנו ללכת להוצאת כתר, ואז אימא שלי, שהייתה עיתונאית וסופרת נפלאה, אמרה מביתה שמשקיף על הכינרת: "למה שלא תוציאו את זה לבד?", התחלנו לבדוק ולשקול את האופציה הזו וכך נולדה הוצאת כנרת. בעניין הדור הצעיר, כדי לכתוב לאומנים אני צריכה חיבור פנימי. אם מישהו פונה אליי אני תמיד מנסה. את עידן רייכל אני מאוד אוהבת, כתבתי מילים למנגינה שלו. אני שבויה של לחנים. כשאני שומעת לחן, אני יודעת מה יש בו. אני כותבת מאוד טוב למנגינות. כל מי שקורא את הכתבה ויש לו מנגינה, מוזמן לשלוח אליי."
מה גרם לך לשלב בעשייה שלך גם פעילות פוליטית וארגון הפגנות?
"כשאני מרגישה שהמדינה הולכת לכיוון לא טוב, זה בוער בי, ואני חייבת לפעול. הייתי ממקימי 'שלום עכשיו', ובחמש השנים האחרונות התחלתי לפעול בקבוצת הווטסאפ 'החברים של תלמה' כדי להחליף את שלטון נתניהו. משנת 2015 ועד להפגנות הגדולות עבדנו ללא לאות. כשהתחילו סגרים והגבילו את התנועה למרחק של אלף מטר מהבית, הקמנו קבוצה אדירה שיצאה להפגין בצומת סביון-גני יהודה, היינו חלק מ'הדגלים השחורים', קבוצות־קבוצות היו על גשרים וצמתים בכל רחבי הארץ. אמרתי שמי שסוגר לנו את העורק, נבוא לו מהנימים. בעקבות הפעילות שלי הציעו לי לאחרונה מאוניברסיטת תל אביב להרצות על מנהיגות."
למרות הזיהוי הפוליטי את מקובלת על שני המחנות
"נכון. אני בעד שתי מדינות, אבל אעשה הכול כדי לגשר בין הקטבים. הופעתי גם בגוש עציון וגם באפרת. הוצאתי חוברת טקסטים בשם 'דע מה תשיב כשמדברים פוליטיקה', שזמינה חינם גם אונליין, ויש בה תשובות לשאלות שתמיד עולות כשמדברים פוליטיקה. ועדיין, קשה לפספס שאהבת המדינה שלי מאוד חזקה. בריאיון שהיה איתי בשבועון ימני, כתבה עליי המראיינת שהצלחתי לבלבל אותה מבחינה אידאולוגית. באתי מבית חילוני, ועם זאת אני מדליקה נרות בשבת ומוציאה לאור ספרים כדי לקרב את ערכי היהדות והמסורת. לדעתי, נקודת המוצא צריכה להיות שהמאבק על קיומה של מדינת ישראל הסתיים, ועכשיו צריך לפעול ביחד כחברה מגוונת, להעמיק את השורשים של כל זהות וזהות בתוכנו, לחזק את ההבנה והקבלה ההדדית. הצטרפתי ליוזמה מרגשת של קרן אביחי שמפעילה בית מדרש בשם 'קולות', שפועל כדי ליצור חברה ערכית וכדי שיכירו לעומק את ערכי היהדות. התקבלתי לשולחן שלמדנו בו ב'חברותא' עם מנחה הקבוצה, הרב המקסים יהושע אנגלמן. השנתיים שלי בקולות ריגשו אותי. מכל מפגש יצאתי בהתרוממות רוח, העמקתי בשורשים שלי. כתבתי את השיר 'אשרי האיש' בעקבות הלמידה שם. הערגה להבין יותר את היהדות הביאה אותי לשיעורים בתורת הקבלה באוניברסיטת בר-אילן, שהיו המשך לשיעורים בפילוסופיה יהודית, שאותם למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר בלשון עברית ופילוסופיה."
תלמה ובעלה יורם רוז הם הורים לשלושה ילדים: איתמר, בן ארבעים ושתיים, יוצר סרטים ובעלים של סדנאות כתיבה, שבהן מרצים סופרים של ההוצאה המשפחתית, דניאל בן ארבעים, איש עסקים הפעיל בהוצאה המשפחתית ובעלים של חברה העוסקת בייבוא ספרי מדע ורפואה, ואביגייל, בת שלושים ושש, מוזיקאית ויוצרת רב־תחומית. יורם ותלמה הם סבים לחמישה נכדים.
"אני נשואה ליורם ארבעים ושלוש שנה, זה לא תמיד פשוט. יורם הוא הבחירה הברורה שלי. אין לי פחד שאולי אני מפסידה משהו אחר. נוח לנו ביחד, איפה שלא נהיה. אנחנו נהנים להיות בחו"ל רק שנינו, וגם אוהבים מאוד להיות עם אנשים. אם זה היה תלוי ביורם, אחת לשבוע היינו מרימים פה בבית ערב שירה ונגינה בפסנתר."
ישבת וכתבת תרגום חדש לספר 'הנסיך הקטן', מה הספר הזה בעבורך?
"בשבילי 'הנסיך הקטן' הוא כל-כך הרבה דברים. זה ספר על חברות, שנפתח כמו אגדה: 'היה היה פעם נסיך קטן שגר על כוכב… ורצה מאוד חבר.' וכולנו הרי רוצים חבר, כזה שמכיר אותנו ואת ההיסטוריה שלנו, שישמור עלינו, שנדע שתמיד הוא לצידנו, ולא יעזוב אותנו גם כשרע. יש בספר את המבט הילדותי, התמים והנכון, על הרעות החולות של החברה ההישגית. על המבוגרים שזזים ממקום למקום מאחר שהם חשים שהם מחמיצים דברים, במקום ליהנות ממה שיש. המבט שמזכיר שכסף הוא יותר ממה שעושים ממנו. יש בספר ביקורת על גזענות, יש בו דמות של טורקי שמגלה כמה אמיתות חשובות, אבל לא מקשיבים לו בגלל התלבושת הטורקית, אבל כשהוא חוזר אחרי שנה בחליפה אירופאית, מקבלים את התאוריה שלו."
איך את מרגישה בשלב הזה של חייך?
"אני לא אוהבת להגיד את הגיל שלי, אבל אני בקבוצת סיכון ביג-טיים, ויש לזה כל מיני פנים. מצד אחד צריך לעבוד על קבלה של הדברים שכבר אי אפשר לעשות ולשנות. למשל, הברך מציקה לי ואני לפני ניתוח. זה לא נעים, ואני מקווה שההתאוששות תהיה מהירה. מצד שני, אני מרגישה סוג של חופש ממחויבויות. כבר אין לי צורך להוכיח את עצמי ולהראות לכולם שאני בועטת. טוב לי גם ככה. אני סולדת מבירוקרטיה ולא יכולה לשאת עוולות, אבל תמיד אופטימית מטבעי ושמחה בחלקי."
