ההחלטות הגורליות שעיצבו את חיי חוה

זהו סיפורה של אישה שהשכילה לקבל החלטות ששינו את מהלך חייה, הצילו אותה ואת משפחתה ממוות בטוח במלחמת העולם השנייה, גרמו לה לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ, אך גם לעזוב כשהגיעה השעה ולפנות לטיפול, שהבהיר לה עד כמה היא איכותית וחזקה. שיחה כנה עם דיירת הבית שבתל אביב, חוה כץ.

חוה נולדה בשנת 1930 בבודפשט שבהונגריה, היא הייתה בת יחידה להוריה ונקראה יודית. בפגישה עם חוה אני נחשפת לאישה שקטה ואצילית, שמדברת בגילוי לב נדיר ומספרת שאף שלא ניחנה בביטחון עצמי רב, השכילה לקבל החלטות אמיצות בזמן אמת. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, כשחוה הייתה רק בת אחת־עשרה, במלחמת העולם השנייה, חוקקו בהונגריה חוקים נגד יהודים, אולם הנאמנות להונגריה ומצבם הכלכלי הטוב סימאו את הוריה של חוה, שלא הבינו לאן נושבות הרוחות באירופה.

ההחלטה הראשונה: לא להישמע להוראות הנאצים

"הגרמנים נכנסו לבודפשט במרץ 1944, ובאפריל הודיעו לנו שעלינו לעזוב את הבית. עברנו כל בני המשפחה מלבד הגברים לדירתה של דודתי, היא סומנה בכוכב צהוב מחוץ לגטו. לאחר מכן עברנו לבית שהיה בחסות השבדים, זה העניק לנו סוג של הגנה. בוקר אחד, בשנת 1945, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הכריזו הגרמנים ברחובות העיר שעל היהודים לצאת מהדירות המוגנות שבהן גרו ולעבור לגטו. היה לי ברור שאסור לנו לעשות כדבריהם."

איך נערה כמוך, מופנמת, מסרבת לפקודה שדינה מוות?

"היו שמועות שהרוסים קרובים מאוד לבודפשט. ידעתי שאסור לנו לעבור לגטו, היו בו מחלות ורעב, הבנתי שאימא ואני לא נדע להילחם, זה היה תנאי הכרחי לשרוד בגטו. שמענו גם שיורים ביהודים על גדות הדנובה, כך ששתי האפשרויות למוות ידוע מראש לא הותירו לי ברירה, האינטואיציה הפנימית שלי הנחתה אותי לסרב לפקודה. הצעתי לבני המשפחה שהיו בדירה שיסתתרו באמבטיה. כשנכנסנו לחדר האמבטיה, דודתי, שהייתה לה בת נכה, גררה ארון שיסתיר את הדלת. הנאצים עברו מדירה לדירה, וכשהגיעו לדירה וראו את בת דודתי הנכה, פקדו עליה שתמתין עד שיביאו עגלה ובאמצעותה יפנו אותה לגטו. הכאוס היה מוחלט, הנאצים התעניינו יותר בחפצים שיש בהם תועלת מאשר לצוד עוד יהודים. הם לא חזרו, ואנחנו ניצלנו."

מה את זוכרת מהימים הנוראים ההם?

"אני זוכרת שכל הזמן היו הפצצות מהאוויר ומהיבשה ורעב תמידי, שחדר לכל נים בגוף. הייתי מאוד חלשה, ולא אחת התעלפתי. בוקר אחד כשהתעוררנו השתרר שקט. ראינו מבעד לחלון חייל רוסי, הבנו שבעבורנו המלחמה הסתיימה וניצלנו, אבל המחסור באוכל לא פסק עם סיום הקרבות, וכל הזמן הייתי חולה. אלה היו ימים קשים מאוד, הבנתי גם שאבי, שאליו הייתי קשורה מאוד, לא יחזור."

מתי נפרדת מאביך?

"כשההונגרים הצטרפו לגרמנים כדי להילחם בחזית מול הרוסים, הגברים היהודיים נשלחו למחנות כפייה, גם אבי ששירת בבודפשט נשלח לשם. בהתחלה הוא בא מדי פעם לבקר אותנו, אך באביב 1942, כשהיה בן ארבעים, נשלח לאוקראינה, ושם אבדו עקבותיו. כשהגיעו אלינו שמועות שאבי נעדר הפעלתי את מנגנון ההכחשה, שסייע לי להתמודד עם התלאות והקשיים שהמלחמה זימנה לנו. הייתי משוכנעת שהאבא שאני כל כך אוהבת ומעריצה ימצא את הדרך לשרוד ולחזור אלינו כשתסתיים המלחמה. כשהתבררה העובדה והבנתי שהוא לא יחזור, לקיתי בייאוש ובדיכאון."

ההחלטה השנייה: לעלות לישראל

"יום אחד פגשתי ברחוב, באקראי, את קלארי, שהייתה חברת ילדות שלי. היא הציעה לי שאצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' והסכמתי. ההחלטה הזו עזרה לי להתאושש מהמשבר הנפשי שחוויתי והחזירה לי את שמחת החיים. זו הייתה תקופה נהדרת, הרגשתי תחושה של שחרור. החלפתי את שמי לחוה, וגיליתי עולם חדש, בחורים. נחלתי לא מעט הצלחות באותה תקופה, והחשוב מכול – החלטתי לעלות לישראל. הרעיון הציוני והחשיבה השוויונית, הערכים וחיי הקיבוץ קסמו לי, לא נתתי לרגשות האשם על כך שאני עוזבת את אימא לשנות את החלטתי הכואבת. הייתי נחושה לצאת לדרך, אף שלא ידעתי מתי ניפגש שוב. מבצע העלייה היה חשאי, הודיעו לנו שאנו יוצאים למסע הזה זמן קצר לפני היציאה לדרך. השלטונות ההונגריים התנגדו למהלך הזה, וכדי שלא ניתפס נסענו במשאית שכוסתה בברזנט. כשהגענו לאוסטריה שהינו שם תקופה, במהלכה הכרתי צעירים מכל תנועות הנוער, שאף הם חיכו לעלות לארץ. למדנו עברית, רקדנו, טיילנו, הכול היה בשבילי ראשוני ומלהיב. בהמשך הגענו לאיטליה כדי להפליג לישראל, אך באותו זמן פרצה מלחמת העצמאות, ולכן נשארנו בה שישה חודשים. באוגוסט 1948, בזמן הפסקת האש, הגעתי לישראל. כשאורותיה של חיפה נגלו לעיניי וראיתי את הכרמל הירוק נישא מעליה, התרגשתי מאוד. זה היה מראה מרגש ומלהיב, שבישר על תקופה חדשה בחיי."

ספרי לי על שנותייך בקיבוץ

"הגעתי היישר לקיבוץ עין השופט, ומאחר שלא היו לי כישורים חקלאיים מוניתי לעוזרת של הכובסת הראשית בקיבוץ. הקיבוץ הארצי החליט בשלב מסוים לקבץ את כל יוצאי הונגריה ולשלוח אותם להקים את קיבוץ גבעת עוז על הגבעה שליד מגידו, במרחק של שמונה מאות מטרים מהגבול הירדני. בשירות הצבאי הגנתי, למעשה, על אותה גבעה."

ואז הגיע פוקי (יצחק)

"פוקי, שלימים נהיה בעלי, אף הוא יליד הונגריה, היה בן זוג של חברה שלי. הוא מצא חן בעיניי, וגם אני מצאתי חן בעיניו. החברה שלי הייתה מאוד מחוזרת, ידעתי שהיא תמצא מהר מאוד חבר חדש, אפשר לומר שלקחתי לה אותו… היא באמת מצאה מהר מאוד אהבה חדשה ונישאה, עד היום אנחנו בקשר. שנות הנישואים הראשונות שלנו ידעו עליות ומורדות, אהבתי את פוקי, והייתי מוכנה למחול ולסלוח על דברים רבים בזוגיות. היינו צעירים חסרי ניסיון אך נלהבים, חדורי מוטיבציה וערכיים. מצחיק שהמיצוב של כובסת בהונגריה היה בתחתית הסולם, נמוך מהמנקים, אבל פה בארץ הייתי גאה ליטול חלק בחברה שבנינו. הקריירה שלי ככובסת הסתיימה מהר מאוד, וכשנולדו הילדים הראשונים בקיבוץ נהייתי מטפלת, למדתי בסמינר הקיבוצים, ובהמשך מוניתי למרכזת בתי הילדים בקיבוץ. כשמלאו לי עשרים ואחת נולדה בתי דורית, והיחסים שלי ושל פוקי עלו על דרך המלך, מאוחר יותר נולד בני, אמנון."

ההחלטה השלישית: לעזוב את הקיבוץ

"עם השנים נוצרו בקיעים, והייתה אכזבה מהרעיון השוויוני שעליו מבוסס הקיבוץ, בנוסף לאכזבה שחשו רבים, כמונו, בתקופה הסטליניסטית. כשאמנון נולד כבר לא הייתי כל כך נאיבית, ורעיון הלינה המשותפת לא התאים לי. שיוועתי להרפתקאות, לעניין, לחיי העיר, עם כל מה שבהם. התקשיתי להשלים שאחיה בקיבוץ כל חיי. ברגע שלא האמנתי כבר בצדקת הדרך, הרגשתי שאסור להמשיך. המחשבה הזו גרמה לי להחליט ללכת הלאה."

מתי עזבתם את הקיבוץ?

"בספטמבר 1958 החלטתי ועזבנו. פוקי חשש שלא נסתדר כלכלית, אבל אני דחפתי ועזבנו, כך הסתיים פרק של עשור בקיבוץ. לא היה לנו כסף, והמשמעות של עזיבת הקיבוץ הייתה חובות והלוואות. התחנה הראשונה הייתה בקריית חיים, גרנו בדירה קטנה, ואת פינת האוכל הסבנו באמצעות וילון לחדר לאימי, שעלתה לישראל שנתיים קודם לכן. נטמענו בחברה העירונית שקיבלה אותנו בשמחה, הילדים הסתדרו במוסדות החינוך ועבדנו. בשנים הראשונות חיינו בדוחק, אך כמו זוג שרוצה בחיים טובים יותר התקדמנו. בעבודה הראשונה שלי ניהלתי בית הבראה של ויצו ביוקנעם לתינוקות ממשפחות הרוסות. ילדי העולים גרו במעברות, באוהלים ובפחונים, והוריהם לא יכלו לטפל בהם כיאות. בהמשך עבדתי כאם בית במוסד גדול בחיפה, שהיה מעון יום ופנימייה לילדים. הענקתי להם חום, אהבה ותשומת לב. זו הייתה עבודה אינטנסיבית ואחראית, שהעניקה לי תחושת הישג, שלושים שנה עבדתי שם, ואהבתי כל רגע. במקביל יצרנו חברויות, התאמנו בספורטן, שיחקנו ברידג', והחיים היו טובים."

ביקרת בהונגריה מאז עלית ארצה?

"לבודפשט חזרתי רק אחרי עשרים ושלוש שנים. התרגשתי מאוד לפגוש את בני הדודים שלי, אך לרגע לא הצטערתי על ההחלטה לעזוב ולעלות לארץ.  פוקי ואני היינו חמישים ואחת שנה ביחד. הוא חלה כשמלאו לו שבעים ונפטר לאחר שנה. הוא מת אבל חי בי. עם מותו נשכחו המשברים, והיום אני זוכרת את הדאגה והאהבה שלו, את הרגשת הביטחון שהעניק לי כמו אבא. כשמת הרגשתי שאני לא רק אלמנה, אלא גם יתומה."

ההחלטה הרביעית: ללכת לטיפול

"שנים הרגשתי חסרת ביטחון, אולי בגלל שהייתי ג'ינגית עם נמשים, או בשל השבר שחוויתי במלחמה. ידעתי לקבל את האחרים ולהכיל את חסרונותיהם, אבל כלפי עצמי הייתי מאוד ביקורתית, אפילו אכזרית. שנים חייתי בתחושה שאני חסרת כישרונות וחלשה. באותה תקופה לא היה מקובל ללכת לפסיכולוג, בנוסף לכך הייתה גם העלות הכספית. בשנות התשעים הוקמה עמותת 'עמך', המעניקה גם טיפול פסיכולוגי לניצולי שואה. באותה עת קיבלתי החלטה אמיצה – ללכת לטיפול, לפתוח הכול, את המצוקות, הפחדים והמשקעים. שנים שאני בטיפול, ואיכות חיי השתפרה ללא היכר. אני יכולה להגיד בפה מלא שזו הייתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי. למדתי לקבל את עצמי, לאהוב את מי שאני ולהעריך את היכולת שלי לקבל החלטות."

ההחלטה האחרונה (בינתיים): לעבור לדיור מוגן

"אחרי שעזבנו את הקיבוץ התגוררנו בחיפה בדירה קסומה, שמחלונה נצפה במלוא הדרו מפרץ חיפה. הילדים גדלו ועזבו את הקן ואת חיפה כמה שנים קודם לכן, והיום הם גרים בכפר סבא ובתל אביב. לאחר שפוקי נפטר המשכתי לגור בעיר, הייתי מוקפת בחברים טובים, אבל עם השנים התקשיתי לנסוע בשל מצבי הבריאותי והחלטתי לעבור לגור בקרבת ילדיי. זו הייתה החלטה לא פשוטה. נפרדתי מחיפה ומהפעילות החברתית שלי שם ועברתי לכאן. הבית היה אז בחיתוליו, הוא רק הוקם. המקום והסביבה משכו אותי, ואני שמחה מאוד שהחלטתי כך."

ההחלטות הגורליות שעיצבו את חיי חוה

זהו סיפורה של אישה שהשכילה לקבל החלטות ששינו את מהלך חייה, הצילו אותה ואת משפחתה ממוות בטוח במלחמת העולם השנייה, גרמו לה לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ, אך גם לעזוב כשהגיעה השעה ולפנות לטיפול, שהבהיר לה עד כמה היא איכותית וחזקה. שיחה כנה עם דיירת הבית שבתל אביב, חוה כץ.

חוה נולדה בשנת 1930 בבודפשט שבהונגריה, היא הייתה בת יחידה להוריה ונקראה יודית. בפגישה עם חוה אני נחשפת לאישה שקטה ואצילית, שמדברת בגילוי לב נדיר ומספרת שאף שלא ניחנה בביטחון עצמי רב, השכילה לקבל החלטות אמיצות בזמן אמת. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, כשחוה הייתה רק בת אחת־עשרה, במלחמת העולם השנייה, חוקקו בהונגריה חוקים נגד יהודים, אולם הנאמנות להונגריה ומצבם הכלכלי הטוב סימאו את הוריה של חוה, שלא הבינו לאן נושבות הרוחות באירופה.

ההחלטה הראשונה: לא להישמע להוראות הנאצים

"הגרמנים נכנסו לבודפשט במרץ 1944, ובאפריל הודיעו לנו שעלינו לעזוב את הבית. עברנו כל בני המשפחה מלבד הגברים לדירתה של דודתי, היא סומנה בכוכב צהוב מחוץ לגטו. לאחר מכן עברנו לבית שהיה בחסות השבדים, זה העניק לנו סוג של הגנה. בוקר אחד, בשנת 1945, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הכריזו הגרמנים ברחובות העיר שעל היהודים לצאת מהדירות המוגנות שבהן גרו ולעבור לגטו. היה לי ברור שאסור לנו לעשות כדבריהם."

איך נערה כמוך, מופנמת, מסרבת לפקודה שדינה מוות?

"היו שמועות שהרוסים קרובים מאוד לבודפשט. ידעתי שאסור לנו לעבור לגטו, היו בו מחלות ורעב, הבנתי שאימא ואני לא נדע להילחם, זה היה תנאי הכרחי לשרוד בגטו. שמענו גם שיורים ביהודים על גדות הדנובה, כך ששתי האפשרויות למוות ידוע מראש לא הותירו לי ברירה, האינטואיציה הפנימית שלי הנחתה אותי לסרב לפקודה. הצעתי לבני המשפחה שהיו בדירה שיסתתרו באמבטיה. כשנכנסנו לחדר האמבטיה, דודתי, שהייתה לה בת נכה, גררה ארון שיסתיר את הדלת. הנאצים עברו מדירה לדירה, וכשהגיעו לדירה וראו את בת דודתי הנכה, פקדו עליה שתמתין עד שיביאו עגלה ובאמצעותה יפנו אותה לגטו. הכאוס היה מוחלט, הנאצים התעניינו יותר בחפצים שיש בהם תועלת מאשר לצוד עוד יהודים. הם לא חזרו, ואנחנו ניצלנו."

מה את זוכרת מהימים הנוראים ההם?

"אני זוכרת שכל הזמן היו הפצצות מהאוויר ומהיבשה ורעב תמידי, שחדר לכל נים בגוף. הייתי מאוד חלשה, ולא אחת התעלפתי. בוקר אחד כשהתעוררנו השתרר שקט. ראינו מבעד לחלון חייל רוסי, הבנו שבעבורנו המלחמה הסתיימה וניצלנו, אבל המחסור באוכל לא פסק עם סיום הקרבות, וכל הזמן הייתי חולה. אלה היו ימים קשים מאוד, הבנתי גם שאבי, שאליו הייתי קשורה מאוד, לא יחזור."

מתי נפרדת מאביך?

"כשההונגרים הצטרפו לגרמנים כדי להילחם בחזית מול הרוסים, הגברים היהודיים נשלחו למחנות כפייה, גם אבי ששירת בבודפשט נשלח לשם. בהתחלה הוא בא מדי פעם לבקר אותנו, אך באביב 1942, כשהיה בן ארבעים, נשלח לאוקראינה, ושם אבדו עקבותיו. כשהגיעו אלינו שמועות שאבי נעדר הפעלתי את מנגנון ההכחשה, שסייע לי להתמודד עם התלאות והקשיים שהמלחמה זימנה לנו. הייתי משוכנעת שהאבא שאני כל כך אוהבת ומעריצה ימצא את הדרך לשרוד ולחזור אלינו כשתסתיים המלחמה. כשהתבררה העובדה והבנתי שהוא לא יחזור, לקיתי בייאוש ובדיכאון."

ההחלטה השנייה: לעלות לישראל

"יום אחד פגשתי ברחוב, באקראי, את קלארי, שהייתה חברת ילדות שלי. היא הציעה לי שאצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' והסכמתי. ההחלטה הזו עזרה לי להתאושש מהמשבר הנפשי שחוויתי והחזירה לי את שמחת החיים. זו הייתה תקופה נהדרת, הרגשתי תחושה של שחרור. החלפתי את שמי לחוה, וגיליתי עולם חדש, בחורים. נחלתי לא מעט הצלחות באותה תקופה, והחשוב מכול – החלטתי לעלות לישראל. הרעיון הציוני והחשיבה השוויונית, הערכים וחיי הקיבוץ קסמו לי, לא נתתי לרגשות האשם על כך שאני עוזבת את אימא לשנות את החלטתי הכואבת. הייתי נחושה לצאת לדרך, אף שלא ידעתי מתי ניפגש שוב. מבצע העלייה היה חשאי, הודיעו לנו שאנו יוצאים למסע הזה זמן קצר לפני היציאה לדרך. השלטונות ההונגריים התנגדו למהלך הזה, וכדי שלא ניתפס נסענו במשאית שכוסתה בברזנט. כשהגענו לאוסטריה שהינו שם תקופה, במהלכה הכרתי צעירים מכל תנועות הנוער, שאף הם חיכו לעלות לארץ. למדנו עברית, רקדנו, טיילנו, הכול היה בשבילי ראשוני ומלהיב. בהמשך הגענו לאיטליה כדי להפליג לישראל, אך באותו זמן פרצה מלחמת העצמאות, ולכן נשארנו בה שישה חודשים. באוגוסט 1948, בזמן הפסקת האש, הגעתי לישראל. כשאורותיה של חיפה נגלו לעיניי וראיתי את הכרמל הירוק נישא מעליה, התרגשתי מאוד. זה היה מראה מרגש ומלהיב, שבישר על תקופה חדשה בחיי."

ספרי לי על שנותייך בקיבוץ

"הגעתי היישר לקיבוץ עין השופט, ומאחר שלא היו לי כישורים חקלאיים מוניתי לעוזרת של הכובסת הראשית בקיבוץ. הקיבוץ הארצי החליט בשלב מסוים לקבץ את כל יוצאי הונגריה ולשלוח אותם להקים את קיבוץ גבעת עוז על הגבעה שליד מגידו, במרחק של שמונה מאות מטרים מהגבול הירדני. בשירות הצבאי הגנתי, למעשה, על אותה גבעה."

ואז הגיע פוקי (יצחק)

"פוקי, שלימים נהיה בעלי, אף הוא יליד הונגריה, היה בן זוג של חברה שלי. הוא מצא חן בעיניי, וגם אני מצאתי חן בעיניו. החברה שלי הייתה מאוד מחוזרת, ידעתי שהיא תמצא מהר מאוד חבר חדש, אפשר לומר שלקחתי לה אותו… היא באמת מצאה מהר מאוד אהבה חדשה ונישאה, עד היום אנחנו בקשר. שנות הנישואים הראשונות שלנו ידעו עליות ומורדות, אהבתי את פוקי, והייתי מוכנה למחול ולסלוח על דברים רבים בזוגיות. היינו צעירים חסרי ניסיון אך נלהבים, חדורי מוטיבציה וערכיים. מצחיק שהמיצוב של כובסת בהונגריה היה בתחתית הסולם, נמוך מהמנקים, אבל פה בארץ הייתי גאה ליטול חלק בחברה שבנינו. הקריירה שלי ככובסת הסתיימה מהר מאוד, וכשנולדו הילדים הראשונים בקיבוץ נהייתי מטפלת, למדתי בסמינר הקיבוצים, ובהמשך מוניתי למרכזת בתי הילדים בקיבוץ. כשמלאו לי עשרים ואחת נולדה בתי דורית, והיחסים שלי ושל פוקי עלו על דרך המלך, מאוחר יותר נולד בני, אמנון."

ההחלטה השלישית: לעזוב את הקיבוץ

"עם השנים נוצרו בקיעים, והייתה אכזבה מהרעיון השוויוני שעליו מבוסס הקיבוץ, בנוסף לאכזבה שחשו רבים, כמונו, בתקופה הסטליניסטית. כשאמנון נולד כבר לא הייתי כל כך נאיבית, ורעיון הלינה המשותפת לא התאים לי. שיוועתי להרפתקאות, לעניין, לחיי העיר, עם כל מה שבהם. התקשיתי להשלים שאחיה בקיבוץ כל חיי. ברגע שלא האמנתי כבר בצדקת הדרך, הרגשתי שאסור להמשיך. המחשבה הזו גרמה לי להחליט ללכת הלאה."

מתי עזבתם את הקיבוץ?

"בספטמבר 1958 החלטתי ועזבנו. פוקי חשש שלא נסתדר כלכלית, אבל אני דחפתי ועזבנו, כך הסתיים פרק של עשור בקיבוץ. לא היה לנו כסף, והמשמעות של עזיבת הקיבוץ הייתה חובות והלוואות. התחנה הראשונה הייתה בקריית חיים, גרנו בדירה קטנה, ואת פינת האוכל הסבנו באמצעות וילון לחדר לאימי, שעלתה לישראל שנתיים קודם לכן. נטמענו בחברה העירונית שקיבלה אותנו בשמחה, הילדים הסתדרו במוסדות החינוך ועבדנו. בשנים הראשונות חיינו בדוחק, אך כמו זוג שרוצה בחיים טובים יותר התקדמנו. בעבודה הראשונה שלי ניהלתי בית הבראה של ויצו ביוקנעם לתינוקות ממשפחות הרוסות. ילדי העולים גרו במעברות, באוהלים ובפחונים, והוריהם לא יכלו לטפל בהם כיאות. בהמשך עבדתי כאם בית במוסד גדול בחיפה, שהיה מעון יום ופנימייה לילדים. הענקתי להם חום, אהבה ותשומת לב. זו הייתה עבודה אינטנסיבית ואחראית, שהעניקה לי תחושת הישג, שלושים שנה עבדתי שם, ואהבתי כל רגע. במקביל יצרנו חברויות, התאמנו בספורטן, שיחקנו ברידג', והחיים היו טובים."

ביקרת בהונגריה מאז עלית ארצה?

"לבודפשט חזרתי רק אחרי עשרים ושלוש שנים. התרגשתי מאוד לפגוש את בני הדודים שלי, אך לרגע לא הצטערתי על ההחלטה לעזוב ולעלות לארץ.  פוקי ואני היינו חמישים ואחת שנה ביחד. הוא חלה כשמלאו לו שבעים ונפטר לאחר שנה. הוא מת אבל חי בי. עם מותו נשכחו המשברים, והיום אני זוכרת את הדאגה והאהבה שלו, את הרגשת הביטחון שהעניק לי כמו אבא. כשמת הרגשתי שאני לא רק אלמנה, אלא גם יתומה."

ההחלטה הרביעית: ללכת לטיפול

"שנים הרגשתי חסרת ביטחון, אולי בגלל שהייתי ג'ינגית עם נמשים, או בשל השבר שחוויתי במלחמה. ידעתי לקבל את האחרים ולהכיל את חסרונותיהם, אבל כלפי עצמי הייתי מאוד ביקורתית, אפילו אכזרית. שנים חייתי בתחושה שאני חסרת כישרונות וחלשה. באותה תקופה לא היה מקובל ללכת לפסיכולוג, בנוסף לכך הייתה גם העלות הכספית. בשנות התשעים הוקמה עמותת 'עמך', המעניקה גם טיפול פסיכולוגי לניצולי שואה. באותה עת קיבלתי החלטה אמיצה – ללכת לטיפול, לפתוח הכול, את המצוקות, הפחדים והמשקעים. שנים שאני בטיפול, ואיכות חיי השתפרה ללא היכר. אני יכולה להגיד בפה מלא שזו הייתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי. למדתי לקבל את עצמי, לאהוב את מי שאני ולהעריך את היכולת שלי לקבל החלטות."

ההחלטה האחרונה (בינתיים): לעבור לדיור מוגן

"אחרי שעזבנו את הקיבוץ התגוררנו בחיפה בדירה קסומה, שמחלונה נצפה במלוא הדרו מפרץ חיפה. הילדים גדלו ועזבו את הקן ואת חיפה כמה שנים קודם לכן, והיום הם גרים בכפר סבא ובתל אביב. לאחר שפוקי נפטר המשכתי לגור בעיר, הייתי מוקפת בחברים טובים, אבל עם השנים התקשיתי לנסוע בשל מצבי הבריאותי והחלטתי לעבור לגור בקרבת ילדיי. זו הייתה החלטה לא פשוטה. נפרדתי מחיפה ומהפעילות החברתית שלי שם ועברתי לכאן. הבית היה אז בחיתוליו, הוא רק הוקם. המקום והסביבה משכו אותי, ואני שמחה מאוד שהחלטתי כך."