האביב הערבי | אפרים רביד, "עד 120" תל אביב
מאז פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה לפני יותר משני עשורים לא פסק המערב וארצות הברית של אמריקה בראשו, מלהצהיר על ייעודו להביא את בשורת הדמוקרטיה לארצות האיסלאם ובראש וראשונה לעיראק. אף שעד עתה תקוות אלו לא התגשמו, האירועים שהתרחשו במדינות צפון אפריקה ובתימן גרמו לאופוריה בארצות הברית של אמריקה ובמידה פחותה במדינות יבשת אירופה המערבית. הפעם, אמרו חולמי החלומות, הכוח המניע בא מן העם עצמו ולא מבחוץ, מלווה בטנקים וטילי שיוט. הפעם, כך אמרו, העם עצמו רוצה לקבוע את גורלו. אכן, אמרו, זהו האביב הערבי עם רמיזה שקופה לאביב העמים של שנת 1848. אביב העמים של 1848 לא היה אירוע בודד שהחל והסתיים באותה שנה ולא הגשים את תקוות מחוללי ההתקוממויות של אותה שנה. אלו ניזונו מעשרות שנים של אכזבות שפקדו את עמי אירופה אחרי המהפכה הצרפתית, מן שיבה אל משטרים מלוכניים ודיקטטורות. קולות הצהלה של מהפכני 1848 נמוגו מהר. הם דוכאו, נאסרו ונהרגו בידי כוחות המשטרים השולטים. מהתקופה ההיא נותר לנו רק אירופה של קונגרס וינה והמניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס, ששימש כאחד מאבני היסוד של מהפכת אוקטובר ב-1917.
אכן, מהפכות הן תהליכים יותר משהן אירועים מוגדרים בזמן ומקום ולעולם אינן מביאות את התוצאות המצופות.
מוזר, איפוא, כיצד ראשי הדמוקרטיות הגדולות בעולם נפלו ברשת שטוו הם עצמם מסיבי תקוותיהם וחלומותיהם, ללא התחשבות בהיסטוריה, במסורת ובדפוסי חשיבה של העמים המתקוממים. ויותר מהכול מוזר כיצד הם דבקים בתקוות שווא על אף העובדות ההולכות ומזדקרות לעיניהם.
אך אין זאת טעותם היחידה.
מקור כישלונם בהתעלמות מן התכונה הבסיסית של הדמוקרטיה שאינה רק מבנה שלטוני כהגדרתה. היא גם תרבות ודרך חייו של עם. שאלו פעם את הוגה הדעות ברטרנד ראסל כיצד יתכן שלאנגליה, המדינה הדמוקראטית הותיקה ביותר, אין חוקה. תשובתו הייתה: אין לנו חוקה כי אין לנו צורך בחוקה. כל אנגלי יודע שיש דברים שאין לעשותם, או כלשונו: It isn’t done. כל מדינה, אם רצונה בכך, יכולה להחליט על קיום משטר דמוקרטי. אך כל עוד העם מורגל בחיים על פי מסורת של דיקטטורה, אף אם היא מטיבה עם העם, או בשלטון תיאוקרטי המכתיב ערכים ובולם כל ניסיון של חשיבה עצמאית, ניסיון דמוקרטיזציה אמיתית נדון לכישלון. השלטת דמוקרטיה שאינה רק מבנה שלטוני אלא תרבות ודרך חיים, הוא תהליך רב שנים.
האביב הערבי | אפרים רביד, "עד 120" תל אביב
מאז פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה לפני יותר משני עשורים לא פסק המערב וארצות הברית של אמריקה בראשו, מלהצהיר על ייעודו להביא את בשורת הדמוקרטיה לארצות האיסלאם ובראש וראשונה לעיראק. אף שעד עתה תקוות אלו לא התגשמו, האירועים שהתרחשו במדינות צפון אפריקה ובתימן גרמו לאופוריה בארצות הברית של אמריקה ובמידה פחותה במדינות יבשת אירופה המערבית. הפעם, אמרו חולמי החלומות, הכוח המניע בא מן העם עצמו ולא מבחוץ, מלווה בטנקים וטילי שיוט. הפעם, כך אמרו, העם עצמו רוצה לקבוע את גורלו. אכן, אמרו, זהו האביב הערבי עם רמיזה שקופה לאביב העמים של שנת 1848. אביב העמים של 1848 לא היה אירוע בודד שהחל והסתיים באותה שנה ולא הגשים את תקוות מחוללי ההתקוממויות של אותה שנה. אלו ניזונו מעשרות שנים של אכזבות שפקדו את עמי אירופה אחרי המהפכה הצרפתית, מן שיבה אל משטרים מלוכניים ודיקטטורות. קולות הצהלה של מהפכני 1848 נמוגו מהר. הם דוכאו, נאסרו ונהרגו בידי כוחות המשטרים השולטים. מהתקופה ההיא נותר לנו רק אירופה של קונגרס וינה והמניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס, ששימש כאחד מאבני היסוד של מהפכת אוקטובר ב-1917.
אכן, מהפכות הן תהליכים יותר משהן אירועים מוגדרים בזמן ומקום ולעולם אינן מביאות את התוצאות המצופות.
מוזר, איפוא, כיצד ראשי הדמוקרטיות הגדולות בעולם נפלו ברשת שטוו הם עצמם מסיבי תקוותיהם וחלומותיהם, ללא התחשבות בהיסטוריה, במסורת ובדפוסי חשיבה של העמים המתקוממים. ויותר מהכול מוזר כיצד הם דבקים בתקוות שווא על אף העובדות ההולכות ומזדקרות לעיניהם.
אך אין זאת טעותם היחידה.
מקור כישלונם בהתעלמות מן התכונה הבסיסית של הדמוקרטיה שאינה רק מבנה שלטוני כהגדרתה. היא גם תרבות ודרך חייו של עם. שאלו פעם את הוגה הדעות ברטרנד ראסל כיצד יתכן שלאנגליה, המדינה הדמוקראטית הותיקה ביותר, אין חוקה. תשובתו הייתה: אין לנו חוקה כי אין לנו צורך בחוקה. כל אנגלי יודע שיש דברים שאין לעשותם, או כלשונו: It isn’t done. כל מדינה, אם רצונה בכך, יכולה להחליט על קיום משטר דמוקרטי. אך כל עוד העם מורגל בחיים על פי מסורת של דיקטטורה, אף אם היא מטיבה עם העם, או בשלטון תיאוקרטי המכתיב ערכים ובולם כל ניסיון של חשיבה עצמאית, ניסיון דמוקרטיזציה אמיתית נדון לכישלון. השלטת דמוקרטיה שאינה רק מבנה שלטוני אלא תרבות ודרך חיים, הוא תהליך רב שנים.