בית שהוא משפחה, משפחה שהיא בית

זהו סיפורה של אביבה שנולדה כבת שמינית למשפחה, שהדאגה, העזרה ושמחת החיים אפיינו אותה. כילדה אהבה לשבת עם סבתה וחברותיה ולהקשיב להן. הרקע המשפחתי וההקשבה שרכשה במהלך חייה היו לה לעזר רב בעבודה, שאותה היא מחשיבה כבית ומשפחה.

החיוך שלה, שנמצא על פניה כמעט כל הזמן, מתרחב אפילו יותר כשהיא מדברת על האנשים בבית שבו היא עובדת. "האנשים פה מדהימים, הם משפחה בכל מובן. איזה חום יש כאן. איזו דאגה, גם לדיירים וגם לעובדים. אנשים נפלאים. באמת. אחד אחד."

אביבה דואני היא השגרירה הטובה ביותר שהרשת יכולה לאחל לעצמה. לבית עד 120 שבהוד השרון היא קוראת הבית שלה, ולאנשים שבו, המשפחה שלה.

כמה זמן את עובדת כאן?

"הבית היה בן שמונה חודשים כשנכנסתי אליו בפעם הראשונה. אני פה כבר עשרים שנה. עבדתי בהתחלה כמטפלת, מטעם חברה חיצונית, ולפני אחת-עשרה שנה הפכתי לעובדת של עד 120. כבר מהרגע הראשון הרגשתי שייכת. טיפלתי בהרבה מאוד דיירים, אחר כך עבדתי כמזכירה בתחזוקה, ובשנה האחרונה אני סגנית מנהל מחלקת המשק, אז אני מכירה את העבודה כאן מכל הכיוונים."

היא נולדה וגדלה במגדיאל, וכיום מתגוררת במושב אלישמע הסמוך. "כך שכל החיים שלי אני בהוד השרון והסביבה. מכל הבחינות, זה הבית שלי."

רגישות וסבלנות לטיפול באוכלוסייה ותיקה יכולה להתפתח בכל מיני דרכים. אצל אביבה, הרקע המשפחתי שלה, המיוחד במינו, היה ההכנה הטובה ביותר לעבודה עם אנשים.

"אני הבת השמינית מתוך שניים-עשר אחים ואחיות. הייתי ילדת סנדוויץ', פחות או יותר… וזה היה כיף גדול. בבית הייתה תמיד שמחת חיים, הורים מקסימים, מדהימים, שעשו הכול בשבילנו. אף פעם לא חסרה לנו חברה, כמובן. אבל לא רק היינו אחד בשביל השני, הבית שלנו משך גם המון אנשים, כל הזמן זרמו אלינו חברים. ותשמע, אנחנו שישה אחים ושש אחיות, שזה הכי מיוחד."

את המשפט האחרון היא אומרת בחיוך גדול של גאווה. אביבה זוכרת את הילדות שלה כתקופה שמחה מכל הבחינות. היא זורחת כשהיא מספרת על בית הוריה.

"חוץ מכל הילדים, היה לנו בבית גם טלפון ציבורי, רק לנו, כשעוד לא היו טלפונים בשכונה, אז נהרו אלינו גם בגללו. הייתה תנועה לבית מכל אזור הוד השרון, צעירים, מבוגרים… אבא שלי עבד במפעל למשקאות, היה לנו מחסן גדול לבקבוקים, וכשאבא היה מגיע עם המשאית, היינו עומדים כל הילדים ומחכים לשתייה שלנו, זו הייתה חגיגה, לקבל את אבא שמגיע מהעבודה. בכלל, אבא מאוד אהב לעשות מסיבות, שתהיה שמחה בבית."

עם כל כך הרבה אחים ואחיות סביבך, מעולם לא הרגשת שחסר לך משהו?

"שום דבר. הכול היה בשפע. הייתי ילדת סוכרייה, כל מה שרציתי קיבלתי. הייתה, למשל, בהוד השרון חנות שנקראה ספרונית, היה בה הכול, ממתקים, צעצועים. כשהייתי רואה שם משהו יפה, כמו בובה, הייתי מבקשת מאימא, וגם אם היא הייתה אומרת, 'אבל אין לי עכשיו כסף,' הייתי מתעקשת, ותמיד היא הייתה מסכימה בסוף."

איך הגעת לעבוד עם אנשים מבוגרים?

"אני אימא לחמש בנות. עד שנולדה הבת הרביעית הייתי בבית, ואז בעלי אמר, 'די, מספיק, את צריכה לצאת לחפש עבודה.' חשבתי על משהו שיאפשר לי גמישות בשעות, אולי עבודה עם תינוקות, כדי שאהיה עם הבנות שלי, ומצאתי את העבודה עם הקשישים. זה התאים לי מאוד. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם, את חוכמת החיים. כייף לי לשבת איתם. אני נהנית מהם. איפה שיש בן אדם מבוגר – אני איתו. אני שואלת אותם איפה הם היו, איך הם גדלו, והם מאוד אוהבים לדבר, הם רוצים לדבר, ואני אוהבת לשאול, להקשיב."

גילית שיש לך את הסבלנות הדרושה לעבודה הזו?

"תמיד הייתה לי. כשהייתי קטנה, הייתי הילדה של סבתא, היא גרה איתנו ואני ישנתי איתה. היו לה חברות, אחת כובסת, השנייה סורגת, כל אחת והעיסוקים שלה, ואני אהבתי לשבת איתן שעות, עם הסבתות, להקשיב לסיפורים שלהן. אפשר להגיד שסבתא גידלה אותי, ואני טיפלתי לא רק בה, גם בחברות שלה, אז זה התחיל כבר בבית."

איך ההורים הצליחו להשתלט עליכם? הייתה משמעת בבית?

"ועוד איך הייתה. ההורים שלי מעיראק. הם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל לעבוד עליהם לא יכולנו. אימא התחתנה כשהייתה בת ארבע-עשרה, אז הבן הבכור מאוד קרוב לגיל שלה. הוא היה המנהיג, המחנך, אבא היה נותן לו הוראות, והוא היה אחראי עלינו. היו גבולות, וידענו לא לעבור אותם. אנחנו, הבנות, היינו צריכות לבקש אישור לצאת לחברה, לישון אצל חברים לא הרשו בכלל. האחים דאגו לנו, שמרו עלינו. אסור היה לגעת בי, להסתכל עליי… ותודה לאל, כולם גדלו יופי, כולנו זכינו, הבנות בבעלים טובים והבנים בנשים טובות. אנחנו כל הזמן בקשר, מתארחים זה אצל זה, נעזרים זה בזה עד היום. לפני חודשיים איבדנו את אימא. היא הייתה הכוח שלנו, היא החזיקה אותנו. כל שבת היא רצתה להתארח אצל מישהו אחר, שהיא לא תפספס מישהו. היא עשתה את זה עד הרגע האחרון."

מה מיוחד בעינייך בעד 120?

"האנשים. הצוות פה מדהים. באמת, לא רק אני אומרת או מרגישה את זה, כל האנשים שעובדים כאן מרגישים ככה, שזה כמו משפחה. כל אחד דואג לשני, נותן כתף, אני לא יודעת אם זה קיים גם במקומות אחרים. אתה מרגיש את החום של האנשים, אתה רואה את זה גם כלפי הדיירים. אני לא מתייחסת לזה כאל עבודה, אלא כאל בית, משפחה אחת."

בתקופה הזו אנשים יכולים להרגיש בודדים

"נכון, אני רואה אנשים שקשה להם מאוד לא לראות את בני המשפחה, אבל אני חושבת שהצוות בבית לא מפספס פה אף אחד. אם  דייר לא יורד למטה, יעלו אליו, יבדקו מה שלומו, אם הוא צריך משהו. לא נותנים פה להרגיש לבד. גם הדיירים עצמם דואגים זה לזה."

עושה רושם שהמקום הזה מוציא את הטוב מהאנשים

"לגמרי. כשאתה מביא אדם לפה, זה מוריד ממנו הרבה עול, את כל הדברים שהטרידו אותו בבית, לשלם, לתקן, לבשל. כשהוא מגיע לכאן הוא נח. יש מי שיעשה את כל הדברים האלה בשבילו, אז יש זמן לחברים, לקרוא ספר, יש המון פעילויות והעשרות. כל הזמן חושבים איך למלא להם את הזמן בתוכן, וגם איך לחבר ביניהם."

העבודה כאן מצריכה תכונות מיוחדות?

"בעיקר לדעת להקשיב ולדעת שלכל אחד יש את הרגישויות שלו, וזה בסדר, גם אם למישהו קשה לפעמים, מותר לו. ואם צריך להרגיע אנשים, אז לעשות את זה ברוח טובה. כשהייתי מטפלת, המנהלת לקחה אותי למישהי כדי שאעבוד איתה. היא רצתה לספר עליה, אבל אני אמרתי לה, 'סטופ! אני אכנס ואראה.' רציתי להכיר אותה בעצמי, לא לשמוע עליה ממישהו אחר או על הבעיות שלה. לפעמים נשארתי במשך שנים עם אותו בן אדם. אנשים נכנסים לך ללב. נקשרים אליהם ומתחילים להרגיש קרובים מאוד, כמו משפחה לכל דבר."

לסיום, מה את מאחלת לעצמך?

"להישאר פה, עם המשפחה המדהימה שלי בעד 120, ושאצליח במה שאני עושה. כי זה המקום שלי."

בית שהוא משפחה, משפחה שהיא בית

זהו סיפורה של אביבה שנולדה כבת שמינית למשפחה, שהדאגה, העזרה ושמחת החיים אפיינו אותה. כילדה אהבה לשבת עם סבתה וחברותיה ולהקשיב להן. הרקע המשפחתי וההקשבה שרכשה במהלך חייה היו לה לעזר רב בעבודה, שאותה היא מחשיבה כבית ומשפחה.

החיוך שלה, שנמצא על פניה כמעט כל הזמן, מתרחב אפילו יותר כשהיא מדברת על האנשים בבית שבו היא עובדת. "האנשים פה מדהימים, הם משפחה בכל מובן. איזה חום יש כאן. איזו דאגה, גם לדיירים וגם לעובדים. אנשים נפלאים. באמת. אחד אחד."

אביבה דואני היא השגרירה הטובה ביותר שהרשת יכולה לאחל לעצמה. לבית עד 120 שבהוד השרון היא קוראת הבית שלה, ולאנשים שבו, המשפחה שלה.

כמה זמן את עובדת כאן?

"הבית היה בן שמונה חודשים כשנכנסתי אליו בפעם הראשונה. אני פה כבר עשרים שנה. עבדתי בהתחלה כמטפלת, מטעם חברה חיצונית, ולפני אחת-עשרה שנה הפכתי לעובדת של עד 120. כבר מהרגע הראשון הרגשתי שייכת. טיפלתי בהרבה מאוד דיירים, אחר כך עבדתי כמזכירה בתחזוקה, ובשנה האחרונה אני סגנית מנהל מחלקת המשק, אז אני מכירה את העבודה כאן מכל הכיוונים."

היא נולדה וגדלה במגדיאל, וכיום מתגוררת במושב אלישמע הסמוך. "כך שכל החיים שלי אני בהוד השרון והסביבה. מכל הבחינות, זה הבית שלי."

רגישות וסבלנות לטיפול באוכלוסייה ותיקה יכולה להתפתח בכל מיני דרכים. אצל אביבה, הרקע המשפחתי שלה, המיוחד במינו, היה ההכנה הטובה ביותר לעבודה עם אנשים.

"אני הבת השמינית מתוך שניים-עשר אחים ואחיות. הייתי ילדת סנדוויץ', פחות או יותר… וזה היה כיף גדול. בבית הייתה תמיד שמחת חיים, הורים מקסימים, מדהימים, שעשו הכול בשבילנו. אף פעם לא חסרה לנו חברה, כמובן. אבל לא רק היינו אחד בשביל השני, הבית שלנו משך גם המון אנשים, כל הזמן זרמו אלינו חברים. ותשמע, אנחנו שישה אחים ושש אחיות, שזה הכי מיוחד."

את המשפט האחרון היא אומרת בחיוך גדול של גאווה. אביבה זוכרת את הילדות שלה כתקופה שמחה מכל הבחינות. היא זורחת כשהיא מספרת על בית הוריה.

"חוץ מכל הילדים, היה לנו בבית גם טלפון ציבורי, רק לנו, כשעוד לא היו טלפונים בשכונה, אז נהרו אלינו גם בגללו. הייתה תנועה לבית מכל אזור הוד השרון, צעירים, מבוגרים… אבא שלי עבד במפעל למשקאות, היה לנו מחסן גדול לבקבוקים, וכשאבא היה מגיע עם המשאית, היינו עומדים כל הילדים ומחכים לשתייה שלנו, זו הייתה חגיגה, לקבל את אבא שמגיע מהעבודה. בכלל, אבא מאוד אהב לעשות מסיבות, שתהיה שמחה בבית."

עם כל כך הרבה אחים ואחיות סביבך, מעולם לא הרגשת שחסר לך משהו?

"שום דבר. הכול היה בשפע. הייתי ילדת סוכרייה, כל מה שרציתי קיבלתי. הייתה, למשל, בהוד השרון חנות שנקראה ספרונית, היה בה הכול, ממתקים, צעצועים. כשהייתי רואה שם משהו יפה, כמו בובה, הייתי מבקשת מאימא, וגם אם היא הייתה אומרת, 'אבל אין לי עכשיו כסף,' הייתי מתעקשת, ותמיד היא הייתה מסכימה בסוף."

איך הגעת לעבוד עם אנשים מבוגרים?

"אני אימא לחמש בנות. עד שנולדה הבת הרביעית הייתי בבית, ואז בעלי אמר, 'די, מספיק, את צריכה לצאת לחפש עבודה.' חשבתי על משהו שיאפשר לי גמישות בשעות, אולי עבודה עם תינוקות, כדי שאהיה עם הבנות שלי, ומצאתי את העבודה עם הקשישים. זה התאים לי מאוד. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם, את חוכמת החיים. כייף לי לשבת איתם. אני נהנית מהם. איפה שיש בן אדם מבוגר – אני איתו. אני שואלת אותם איפה הם היו, איך הם גדלו, והם מאוד אוהבים לדבר, הם רוצים לדבר, ואני אוהבת לשאול, להקשיב."

גילית שיש לך את הסבלנות הדרושה לעבודה הזו?

"תמיד הייתה לי. כשהייתי קטנה, הייתי הילדה של סבתא, היא גרה איתנו ואני ישנתי איתה. היו לה חברות, אחת כובסת, השנייה סורגת, כל אחת והעיסוקים שלה, ואני אהבתי לשבת איתן שעות, עם הסבתות, להקשיב לסיפורים שלהן. אפשר להגיד שסבתא גידלה אותי, ואני טיפלתי לא רק בה, גם בחברות שלה, אז זה התחיל כבר בבית."

איך ההורים הצליחו להשתלט עליכם? הייתה משמעת בבית?

"ועוד איך הייתה. ההורים שלי מעיראק. הם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל לעבוד עליהם לא יכולנו. אימא התחתנה כשהייתה בת ארבע-עשרה, אז הבן הבכור מאוד קרוב לגיל שלה. הוא היה המנהיג, המחנך, אבא היה נותן לו הוראות, והוא היה אחראי עלינו. היו גבולות, וידענו לא לעבור אותם. אנחנו, הבנות, היינו צריכות לבקש אישור לצאת לחברה, לישון אצל חברים לא הרשו בכלל. האחים דאגו לנו, שמרו עלינו. אסור היה לגעת בי, להסתכל עליי… ותודה לאל, כולם גדלו יופי, כולנו זכינו, הבנות בבעלים טובים והבנים בנשים טובות. אנחנו כל הזמן בקשר, מתארחים זה אצל זה, נעזרים זה בזה עד היום. לפני חודשיים איבדנו את אימא. היא הייתה הכוח שלנו, היא החזיקה אותנו. כל שבת היא רצתה להתארח אצל מישהו אחר, שהיא לא תפספס מישהו. היא עשתה את זה עד הרגע האחרון."

מה מיוחד בעינייך בעד 120?

"האנשים. הצוות פה מדהים. באמת, לא רק אני אומרת או מרגישה את זה, כל האנשים שעובדים כאן מרגישים ככה, שזה כמו משפחה. כל אחד דואג לשני, נותן כתף, אני לא יודעת אם זה קיים גם במקומות אחרים. אתה מרגיש את החום של האנשים, אתה רואה את זה גם כלפי הדיירים. אני לא מתייחסת לזה כאל עבודה, אלא כאל בית, משפחה אחת."

בתקופה הזו אנשים יכולים להרגיש בודדים

"נכון, אני רואה אנשים שקשה להם מאוד לא לראות את בני המשפחה, אבל אני חושבת שהצוות בבית לא מפספס פה אף אחד. אם  דייר לא יורד למטה, יעלו אליו, יבדקו מה שלומו, אם הוא צריך משהו. לא נותנים פה להרגיש לבד. גם הדיירים עצמם דואגים זה לזה."

עושה רושם שהמקום הזה מוציא את הטוב מהאנשים

"לגמרי. כשאתה מביא אדם לפה, זה מוריד ממנו הרבה עול, את כל הדברים שהטרידו אותו בבית, לשלם, לתקן, לבשל. כשהוא מגיע לכאן הוא נח. יש מי שיעשה את כל הדברים האלה בשבילו, אז יש זמן לחברים, לקרוא ספר, יש המון פעילויות והעשרות. כל הזמן חושבים איך למלא להם את הזמן בתוכן, וגם איך לחבר ביניהם."

העבודה כאן מצריכה תכונות מיוחדות?

"בעיקר לדעת להקשיב ולדעת שלכל אחד יש את הרגישויות שלו, וזה בסדר, גם אם למישהו קשה לפעמים, מותר לו. ואם צריך להרגיע אנשים, אז לעשות את זה ברוח טובה. כשהייתי מטפלת, המנהלת לקחה אותי למישהי כדי שאעבוד איתה. היא רצתה לספר עליה, אבל אני אמרתי לה, 'סטופ! אני אכנס ואראה.' רציתי להכיר אותה בעצמי, לא לשמוע עליה ממישהו אחר או על הבעיות שלה. לפעמים נשארתי במשך שנים עם אותו בן אדם. אנשים נכנסים לך ללב. נקשרים אליהם ומתחילים להרגיש קרובים מאוד, כמו משפחה לכל דבר."

לסיום, מה את מאחלת לעצמך?

"להישאר פה, עם המשפחה המדהימה שלי בעד 120, ושאצליח במה שאני עושה. כי זה המקום שלי."