בין טאבו לקונצנזוס
המונח טאבו התייחס במקורו לאיסורים שחלו על מעשים כגון אכילת אי אלה מזונות, קיום יחסי מין בין בני משפחה או קיום פולחנים מסוימים. לימים הרחיב המושג את חסותו על הבעה בכתב, בציור או בעל פה של דעות או מחשבות. מי שניסה לשבור טאבו נחשף להוקעה חריפה או לעונשים כבדים, ובמשטרים מסוימים אף לעונש מוות. משטרים כאלה אף ניסו להשליט את הטאבו על החשיבה של נתיניו על ידי חינוך מהגיל הרך ועד לכליאה במחנות ל"חינוך מחדש".
עם כל חומרתו של טאבו, המוטל על מעשה כזה או אחר, גם הוא נכנע לדרכו של העולם בו אנו חיים. הוא נולד, חי ומת. תולדות המין האנושי מספקות אין ספור דוגמאות: איסורים שהוטלו ע"י ממסדים דתיים בוטלו כעבור מאות שנים עם התפשטות ההשכלה, איסורים שהונהגו ע"י משטרים בוטלו עם נפילתם, דפוסי התנהגות חברתית השתרשו, נעלמו ופינו מקומם לחדשים. לידתו ומותו של טאבו אינם נקודות זמן אלא תהליכים הנמשכים על פני תקופות הקשורות קשר הדוק בתהפוכות ואירועים היסטוריים. ההיסטוריה עשירה בתופעות אלו: איסורים שחלו על החברה האנגלית בתקופה הויקטוריאנים נעלמו במאה העשרים. איסורים חמורים שהוטלו על אזרחים בברית המועצות ובגרמניה הנאצית בוטלו עם נפילתם של משטרים אלה.
שורות אלו נכתבו ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה- 19. יש בינינו אשר מקווים להמשך שלטונו של בנימין נתניהו ויש מי שרואים בו אסון. הדעות הקוטביות מייצרות מלל רב המגיע לעתים לאמירות אלימות וקיצוניות שכמותן לא נשמעו בעבר. לפני ימים אחדים, בעת שדפדפתי בין עמודי הפייסבוק, נתקלתי באמירה בזאת הלשון: "למהפכות דרושות גיליוטינות אך אצלנו חוששים מהטלת אבן בשמשת חלון בנק", רמז למקרה שארע בעת ההפגנות של קיץ 2011. ספק אם בעל האמירה היה מודע למשמעותה המלאה של אמירתו, שהרי היא מטיפה למרידה בכוח נגד המשטר הקיים, וכמוה כשבירת טאבו. טיבעה של שבירת טאבו בכך שהיא חושפת מאוויים גנוזים בתודעתו של אדם שלא העז לבטאם או אפילו להודות בקיומם. עתה, משנאמרו, בכוונה או בהיסח דעת, הם הופכים לנחלת הכלל ובמקרים קיצוניים לקונצנזוס.
אני מבחין בהרמת גבה. יתכן והדברים מרחיקים לכת. האומנם? רצח יצחק רבין עדיין טרי בזיכרוננו. בדיעבד התברר שרצח זה לא היה אלה הפיכה אלימה של משטר דמוקרטי ושיגאל עמיר לא היה עשב שוטה, אלא פרי מאוויים גנוזים בתודעתו של מיעוט ושל מי שהסית אותו. אותם מאוויים אינם גנוזים יותר. הם הפכו לדרך, להלך הרוח, לשיטה ולמטרה. הם הפכו לקונצנזוס.
יום חדש
כדרכה, גם ביום רביעי, ה-23 בינואר, 2013 זרחה השמש על יום חדש בחייו של עם ישראל. אחר ליל שימורים היא העירה את הישנים ליום של חשבון נפש ומאזן, של תקוות וחששות, של חיפוש אחר משפט סיכום קצר. מתוך נבכי העבר צפה האימרה הנדושה "פחות ממה שקיווינו אך יותר ממה שציפינו".
התקוות הקלושות נותרו, החששות לא נעלמו והשמש, כדרכה, שקעה על יום חדש.
בין טאבו לקונצנזוס
המונח טאבו התייחס במקורו לאיסורים שחלו על מעשים כגון אכילת אי אלה מזונות, קיום יחסי מין בין בני משפחה או קיום פולחנים מסוימים. לימים הרחיב המושג את חסותו על הבעה בכתב, בציור או בעל פה של דעות או מחשבות. מי שניסה לשבור טאבו נחשף להוקעה חריפה או לעונשים כבדים, ובמשטרים מסוימים אף לעונש מוות. משטרים כאלה אף ניסו להשליט את הטאבו על החשיבה של נתיניו על ידי חינוך מהגיל הרך ועד לכליאה במחנות ל"חינוך מחדש".
עם כל חומרתו של טאבו, המוטל על מעשה כזה או אחר, גם הוא נכנע לדרכו של העולם בו אנו חיים. הוא נולד, חי ומת. תולדות המין האנושי מספקות אין ספור דוגמאות: איסורים שהוטלו ע"י ממסדים דתיים בוטלו כעבור מאות שנים עם התפשטות ההשכלה, איסורים שהונהגו ע"י משטרים בוטלו עם נפילתם, דפוסי התנהגות חברתית השתרשו, נעלמו ופינו מקומם לחדשים. לידתו ומותו של טאבו אינם נקודות זמן אלא תהליכים הנמשכים על פני תקופות הקשורות קשר הדוק בתהפוכות ואירועים היסטוריים. ההיסטוריה עשירה בתופעות אלו: איסורים שחלו על החברה האנגלית בתקופה הויקטוריאנים נעלמו במאה העשרים. איסורים חמורים שהוטלו על אזרחים בברית המועצות ובגרמניה הנאצית בוטלו עם נפילתם של משטרים אלה.
שורות אלו נכתבו ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה- 19. יש בינינו אשר מקווים להמשך שלטונו של בנימין נתניהו ויש מי שרואים בו אסון. הדעות הקוטביות מייצרות מלל רב המגיע לעתים לאמירות אלימות וקיצוניות שכמותן לא נשמעו בעבר. לפני ימים אחדים, בעת שדפדפתי בין עמודי הפייסבוק, נתקלתי באמירה בזאת הלשון: "למהפכות דרושות גיליוטינות אך אצלנו חוששים מהטלת אבן בשמשת חלון בנק", רמז למקרה שארע בעת ההפגנות של קיץ 2011. ספק אם בעל האמירה היה מודע למשמעותה המלאה של אמירתו, שהרי היא מטיפה למרידה בכוח נגד המשטר הקיים, וכמוה כשבירת טאבו. טיבעה של שבירת טאבו בכך שהיא חושפת מאוויים גנוזים בתודעתו של אדם שלא העז לבטאם או אפילו להודות בקיומם. עתה, משנאמרו, בכוונה או בהיסח דעת, הם הופכים לנחלת הכלל ובמקרים קיצוניים לקונצנזוס.
אני מבחין בהרמת גבה. יתכן והדברים מרחיקים לכת. האומנם? רצח יצחק רבין עדיין טרי בזיכרוננו. בדיעבד התברר שרצח זה לא היה אלה הפיכה אלימה של משטר דמוקרטי ושיגאל עמיר לא היה עשב שוטה, אלא פרי מאוויים גנוזים בתודעתו של מיעוט ושל מי שהסית אותו. אותם מאוויים אינם גנוזים יותר. הם הפכו לדרך, להלך הרוח, לשיטה ולמטרה. הם הפכו לקונצנזוס.
יום חדש
כדרכה, גם ביום רביעי, ה-23 בינואר, 2013 זרחה השמש על יום חדש בחייו של עם ישראל. אחר ליל שימורים היא העירה את הישנים ליום של חשבון נפש ומאזן, של תקוות וחששות, של חיפוש אחר משפט סיכום קצר. מתוך נבכי העבר צפה האימרה הנדושה "פחות ממה שקיווינו אך יותר ממה שציפינו".
התקוות הקלושות נותרו, החששות לא נעלמו והשמש, כדרכה, שקעה על יום חדש.