​אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא

​כשהגיע הרגע שייחלה לו ונוגה באה לעולם, הבינה סיגל את מה שכבר ידעה, שאסור היה לה לוותר על התשוקה להיות אימא. מאז היא מגדלת לבד את בתה, ובכל יום אוהבת אותה יותר.

את סיגל כהן, העובדת הסוציאלית שהצטרפה לפני כחצי שנה לבית שבתל אביב, אי אפשר לפספס. שערה האדמוני, העיניים המאירות וחיוכה הגדול נוכחים בכל מקום, אך מתחת לשמחת החיים חבויים גם עצב ואובדן. סיגל נולדה בתל אביב, בשנות השבעים, וחוץ מגיחה ללונדון, העיר האהובה עליה בעולם, שבה גרה שנתיים וחצי, היא חיה ונושמת תל אביב. מבחינתה אין חלופה אחרת, חוץ מלונדון.

למה לונדון?

"אני אדם אורבני שאוהב ערים גדולות, ובלונדון יש פאבים, הצגות טובות, שופינג, מסעדות, יש אין־ספור אפשרויות. אני מאוד אוהבת את האנגלים, יש להם חוש הומור מפותח, הם מאוד אינטליגנטיים וציניים, אבל גם קלילים. איפה תמצאי אצלנו מישהו שיוצא מהעבודה לדרינק בפאב המקומי?"

איך הגעת ללונדון?

"אחרי שסיימתי את התואר הראשון בכלכלה וניהול, חשבתי להמשיך לתואר שני ולמצוא עבודה מכובדת בתחום, אבל לא הייתי בטוחה שזה המסלול המתאים לי. כשלמדתי עבדתי כדיילת באל על ובביטחון בנתב"ג. יום אחד חברה טובה מאל על אמרה לי שמחפשים עובדים בלונדון. הגשתי מועמדות, וחודש לאחר מכן כבר גרתי שם. השהות בלונדון חיזקה אצלי את התובנה שאני בחורה אורבנית, סקרנית, שאוהבת את החיים הטובים. הבנתי גם שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מספרים. עשיתי חישוב מסלול מחדש, וחזרתי ללמוד בישראל."

למה לא נשארת?

"רציתי ללמוד פסיכולוגיה בלונדון, אבל הלימודים היו מאוד יקרים, ולא יכולתי לממן אותם. היה לי גם חבר אהוב שהשארתי בארץ, וידעתי שהוא לא יחכה לי אם אישאר שם."

ספרי על הבית שגדלת בו

"נולדתי לאם ילידת בולגריה ולאב צבר, שגם הוא ממוצא בולגרי. ההורים שלי הכירו כשהיו בני שתיים־עשרה והתחתנו כשמלאו להם עשרים. אני בת בכורה ונכדה בכורה משני הצדדים. תמיד אמרתי שגדלתי לא רק על קצפת אלא גם על הדובדבן, כל צד עטף אותי בחום ובאהבה. ההורים שלי רצו משפחה גדולה מכיוון שלא היו להם אחים או אחיות, במשך השנים נולדו להם עוד שלוש בנות. כשאחותי טלי הייתה בת שתיים‏־עשרה, היא רכבה על אופניים בדרכה הביתה, אוטובוס פגע בה והיא נהרגה."

איך האסון הזה השפיע עליכם?

"אף שהוריי ניסו להמשיך בשגרת החיים, העצב והכאב היו נוכחים ללא הרף, והם הפכו ממתירים למגוננים. הייתי אז ילדה בגיל ההתבגרות, דעתנית ומרדנית, ועשיתי הפוך ממה שהתבקשתי. למזלם ולמזלי הייתי תלמידה טובה וילדה חברותית ואהובה, כך שהם יכלו להתמקד באחיותיי הצעירות, שללא ספק כבר גדלו בבית אחר. הוריי נפטרו צעירים יחסית, אבי הלך לעולמו ביום הולדתו השבעים, ואמי נפטרה כמה שנים אחריו. אני מתנחמת בכך שהם זכו להכיר ולאהוב את בתי, נכדתם נגה."

כשסיגל מדברת על נגה עיניה המאירות ממש זוהרות. "נוגי," כפי שהיא מכנה אותה, "היא הדבר האהוב והמשמעותי, המושלם ביותר בחיי. היא בת שתיים־עשרה, ילדה קסומה שהביאה לחיי אור גדול. אני אם יחידנית בלית ברירה כי במהותי אני אדם מאוד זוגי."

ילדת אותה בגיל ארבעים ואחת. למה חיכית כל כך הרבה שנים?

"היה לי בן זוג אהוב, היינו ביחד שמונה־עשרה שנים וטרפנו את החיים, היה לי ברור שבשלב מסוים נרחיב את הזוגיות למשפחה וילדים. אחרי שעברנו ביחד ובנפרד טיפול רוחני, תדהר, שהיה אז בן זוגי, הבין שהוא לא רוצה להיות הורה. לי, לעומתו, היה ברור שאני רוצה להיות אימא. היינו זוג אוהבים שרוצה דברים אחרים מהחיים, ולכן נפרדנו. עזבתי את הקן שטיפחנו יחד במשך שנים, ובקושי הצלחתי לתפקד, לקח לי זמן להתעשת. גם להוריי היה לא קל, תדהר היה במובנים רבים כמו בן בשבילם. לאחר שסיימתי את תקופת האבל על האהבה שנגדעה, קמתי יום אחד עם ההחלטה להיות אימא. כשאני נחושה ומכוונת מטרה שום דבר לא יכול לעצור אותי, וכך באמצעות תרומת זרע נולדה בתי, אהובת ליבי, נוגי שלי. אני מצירה שאין לה אבא, אני מבינה שזה חשוב כי הייתי מאוד מחוברת לאבא שלי, בכל רמ"ח איבריי, ועם זאת האהבה שבי היא כמו עשרה אבות. ההורים שלי זכו להכיר אותה אבל לא מספיק. הם רצו משפחה גדולה, לצערי אנחנו רק שלוש בנות ושתי נכדות… אני מתנחמת במשפט – 'דברים טובים באים במנות קטנות'."

איך הגעת לעבודה סוציאלית?

"רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל ידעתי שבלי תואר שני לא אוכל להתקדם. כבר לא הייתי ילדה, ולכן עבודה סוציאלית נראתה לי אפשרות מתאימה. בסיום הלימודים כבר ניהלתי הוסטל לנפגעי נפש, רוב החוסים בו היו סכיזופרנים. ההוסטלים נפתחו כדי להוציא מבתי החולים את פגועי הנפש, ששהו בהם בלי סיבה ונפלו בין הכיסאות. הייתי בצוות שהקים את ההוסטל שבאזור התחנה המרכזית. חלק מהמטופלים הגיעו היישר מאברבנאל, והיה צריך לקלוט אותם, לקבוע חוקים ונהלים, הייתי צריכה גם לקלוט ולהדריך מדריכים ועובדים סוציאליים ולנהל את כל הצד הכספי. ההוסטל גדל מעשרה לשלושים דיירים בגילים שונים, בהמשך גם הרחבנו ופתחנו דירות עצמאיות, שבהן הם גרו יחד. לרבים מהם לא היה קשר עם בני המשפחה, ולא פעם היינו כמו משפחה בעבורם."

מה למדת בתפקיד הלא פשוט הזה?

"למדתי הרבה. אלה היו שבע וחצי שנים אינטנסיביות, שבהן אי אפשר להתרחק ולהתנתק מהעבודה. את נושמת, חושבת ונמצאת עם הדיירים בכל שעה, 24/7, על שלל הבעיות שלהם, שלא לדבר על שיחות שאת מקבלת בשעות הקטנות של הלילה, שאחריהן את כבר לא יכולה לחזור לישון."

איך אנשים סכיזופרנים מתמודדים עם היום־יום?

"סכיזופרניה זו מחלה כרונית שלא מחלימים ממנה, אך אפשר לתפקד כשמאוזנים תרופתית. היו שם אנשים מקסימים עם כישורים במגוון תחומים, פתחנו להם שם מעין אוניברסיטה, והם לימדו זה את זה, למשל, לשחק שח. בשלב מסוים הרגשתי שאני זקוקה לעבודה קצת יותר קלילה, אבל שוב מצאתי את עצמי מנהלת הוסטל, הפעם לאנשים עם צרכים מיוחדים. במהלך השנים עשיתי מגוון רחב של תפקידים, תמיד השתדלתי לשלב בין הפן הניהולי לפן הטיפולי."

מתי הגעת לבית עד 120 שבתל אביב?

"הגעתי לעד 120 לפני כחצי שנה, במרץ 2022. אני שמחה שזכיתי להיחשף לאוכלוסייה המדהימה שכאן. אחד היתרונות של התפקיד הוא הזכות לשבת עם הדיירים, לשמוע, להקשיב ובמידת הצורך לסייע. יש כאן הרבה מאוד אנשים מיוחדים עם סיפורי חיים מרתקים ואישיות כובשת שנכנסו לי עמוק ללב, יש לי תוכניות ורעיונות שונים שלדעתי עשויים להוסיף  ולשפר את איכות החיים שלהם, אשמח מאוד ליישם אותם."

סיגל, משפט לסיום:

"כמו שאמרתי, אני אוהבת את החיים. רוב הזמן אני שמחה, מרוצה מהבחירות שעשיתי בחיים, אוהבת את המשפחה הקטנה שלי והחברים הטובים שמלווים אותי, אבל הכי הכי אני אוהבת את נוגי שלי."

​אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא

​כשהגיע הרגע שייחלה לו ונוגה באה לעולם, הבינה סיגל את מה שכבר ידעה, שאסור היה לה לוותר על התשוקה להיות אימא. מאז היא מגדלת לבד את בתה, ובכל יום אוהבת אותה יותר.

את סיגל כהן, העובדת הסוציאלית שהצטרפה לפני כחצי שנה לבית שבתל אביב, אי אפשר לפספס. שערה האדמוני, העיניים המאירות וחיוכה הגדול נוכחים בכל מקום, אך מתחת לשמחת החיים חבויים גם עצב ואובדן. סיגל נולדה בתל אביב, בשנות השבעים, וחוץ מגיחה ללונדון, העיר האהובה עליה בעולם, שבה גרה שנתיים וחצי, היא חיה ונושמת תל אביב. מבחינתה אין חלופה אחרת, חוץ מלונדון.

למה לונדון?

"אני אדם אורבני שאוהב ערים גדולות, ובלונדון יש פאבים, הצגות טובות, שופינג, מסעדות, יש אין־ספור אפשרויות. אני מאוד אוהבת את האנגלים, יש להם חוש הומור מפותח, הם מאוד אינטליגנטיים וציניים, אבל גם קלילים. איפה תמצאי אצלנו מישהו שיוצא מהעבודה לדרינק בפאב המקומי?"

איך הגעת ללונדון?

"אחרי שסיימתי את התואר הראשון בכלכלה וניהול, חשבתי להמשיך לתואר שני ולמצוא עבודה מכובדת בתחום, אבל לא הייתי בטוחה שזה המסלול המתאים לי. כשלמדתי עבדתי כדיילת באל על ובביטחון בנתב"ג. יום אחד חברה טובה מאל על אמרה לי שמחפשים עובדים בלונדון. הגשתי מועמדות, וחודש לאחר מכן כבר גרתי שם. השהות בלונדון חיזקה אצלי את התובנה שאני בחורה אורבנית, סקרנית, שאוהבת את החיים הטובים. הבנתי גם שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מספרים. עשיתי חישוב מסלול מחדש, וחזרתי ללמוד בישראל."

למה לא נשארת?

"רציתי ללמוד פסיכולוגיה בלונדון, אבל הלימודים היו מאוד יקרים, ולא יכולתי לממן אותם. היה לי גם חבר אהוב שהשארתי בארץ, וידעתי שהוא לא יחכה לי אם אישאר שם."

ספרי על הבית שגדלת בו

"נולדתי לאם ילידת בולגריה ולאב צבר, שגם הוא ממוצא בולגרי. ההורים שלי הכירו כשהיו בני שתיים־עשרה והתחתנו כשמלאו להם עשרים. אני בת בכורה ונכדה בכורה משני הצדדים. תמיד אמרתי שגדלתי לא רק על קצפת אלא גם על הדובדבן, כל צד עטף אותי בחום ובאהבה. ההורים שלי רצו משפחה גדולה מכיוון שלא היו להם אחים או אחיות, במשך השנים נולדו להם עוד שלוש בנות. כשאחותי טלי הייתה בת שתיים‏־עשרה, היא רכבה על אופניים בדרכה הביתה, אוטובוס פגע בה והיא נהרגה."

איך האסון הזה השפיע עליכם?

"אף שהוריי ניסו להמשיך בשגרת החיים, העצב והכאב היו נוכחים ללא הרף, והם הפכו ממתירים למגוננים. הייתי אז ילדה בגיל ההתבגרות, דעתנית ומרדנית, ועשיתי הפוך ממה שהתבקשתי. למזלם ולמזלי הייתי תלמידה טובה וילדה חברותית ואהובה, כך שהם יכלו להתמקד באחיותיי הצעירות, שללא ספק כבר גדלו בבית אחר. הוריי נפטרו צעירים יחסית, אבי הלך לעולמו ביום הולדתו השבעים, ואמי נפטרה כמה שנים אחריו. אני מתנחמת בכך שהם זכו להכיר ולאהוב את בתי, נכדתם נגה."

כשסיגל מדברת על נגה עיניה המאירות ממש זוהרות. "נוגי," כפי שהיא מכנה אותה, "היא הדבר האהוב והמשמעותי, המושלם ביותר בחיי. היא בת שתיים־עשרה, ילדה קסומה שהביאה לחיי אור גדול. אני אם יחידנית בלית ברירה כי במהותי אני אדם מאוד זוגי."

ילדת אותה בגיל ארבעים ואחת. למה חיכית כל כך הרבה שנים?

"היה לי בן זוג אהוב, היינו ביחד שמונה־עשרה שנים וטרפנו את החיים, היה לי ברור שבשלב מסוים נרחיב את הזוגיות למשפחה וילדים. אחרי שעברנו ביחד ובנפרד טיפול רוחני, תדהר, שהיה אז בן זוגי, הבין שהוא לא רוצה להיות הורה. לי, לעומתו, היה ברור שאני רוצה להיות אימא. היינו זוג אוהבים שרוצה דברים אחרים מהחיים, ולכן נפרדנו. עזבתי את הקן שטיפחנו יחד במשך שנים, ובקושי הצלחתי לתפקד, לקח לי זמן להתעשת. גם להוריי היה לא קל, תדהר היה במובנים רבים כמו בן בשבילם. לאחר שסיימתי את תקופת האבל על האהבה שנגדעה, קמתי יום אחד עם ההחלטה להיות אימא. כשאני נחושה ומכוונת מטרה שום דבר לא יכול לעצור אותי, וכך באמצעות תרומת זרע נולדה בתי, אהובת ליבי, נוגי שלי. אני מצירה שאין לה אבא, אני מבינה שזה חשוב כי הייתי מאוד מחוברת לאבא שלי, בכל רמ"ח איבריי, ועם זאת האהבה שבי היא כמו עשרה אבות. ההורים שלי זכו להכיר אותה אבל לא מספיק. הם רצו משפחה גדולה, לצערי אנחנו רק שלוש בנות ושתי נכדות… אני מתנחמת במשפט – 'דברים טובים באים במנות קטנות'."

איך הגעת לעבודה סוציאלית?

"רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל ידעתי שבלי תואר שני לא אוכל להתקדם. כבר לא הייתי ילדה, ולכן עבודה סוציאלית נראתה לי אפשרות מתאימה. בסיום הלימודים כבר ניהלתי הוסטל לנפגעי נפש, רוב החוסים בו היו סכיזופרנים. ההוסטלים נפתחו כדי להוציא מבתי החולים את פגועי הנפש, ששהו בהם בלי סיבה ונפלו בין הכיסאות. הייתי בצוות שהקים את ההוסטל שבאזור התחנה המרכזית. חלק מהמטופלים הגיעו היישר מאברבנאל, והיה צריך לקלוט אותם, לקבוע חוקים ונהלים, הייתי צריכה גם לקלוט ולהדריך מדריכים ועובדים סוציאליים ולנהל את כל הצד הכספי. ההוסטל גדל מעשרה לשלושים דיירים בגילים שונים, בהמשך גם הרחבנו ופתחנו דירות עצמאיות, שבהן הם גרו יחד. לרבים מהם לא היה קשר עם בני המשפחה, ולא פעם היינו כמו משפחה בעבורם."

מה למדת בתפקיד הלא פשוט הזה?

"למדתי הרבה. אלה היו שבע וחצי שנים אינטנסיביות, שבהן אי אפשר להתרחק ולהתנתק מהעבודה. את נושמת, חושבת ונמצאת עם הדיירים בכל שעה, 24/7, על שלל הבעיות שלהם, שלא לדבר על שיחות שאת מקבלת בשעות הקטנות של הלילה, שאחריהן את כבר לא יכולה לחזור לישון."

איך אנשים סכיזופרנים מתמודדים עם היום־יום?

"סכיזופרניה זו מחלה כרונית שלא מחלימים ממנה, אך אפשר לתפקד כשמאוזנים תרופתית. היו שם אנשים מקסימים עם כישורים במגוון תחומים, פתחנו להם שם מעין אוניברסיטה, והם לימדו זה את זה, למשל, לשחק שח. בשלב מסוים הרגשתי שאני זקוקה לעבודה קצת יותר קלילה, אבל שוב מצאתי את עצמי מנהלת הוסטל, הפעם לאנשים עם צרכים מיוחדים. במהלך השנים עשיתי מגוון רחב של תפקידים, תמיד השתדלתי לשלב בין הפן הניהולי לפן הטיפולי."

מתי הגעת לבית עד 120 שבתל אביב?

"הגעתי לעד 120 לפני כחצי שנה, במרץ 2022. אני שמחה שזכיתי להיחשף לאוכלוסייה המדהימה שכאן. אחד היתרונות של התפקיד הוא הזכות לשבת עם הדיירים, לשמוע, להקשיב ובמידת הצורך לסייע. יש כאן הרבה מאוד אנשים מיוחדים עם סיפורי חיים מרתקים ואישיות כובשת שנכנסו לי עמוק ללב, יש לי תוכניות ורעיונות שונים שלדעתי עשויים להוסיף  ולשפר את איכות החיים שלהם, אשמח מאוד ליישם אותם."

סיגל, משפט לסיום:

"כמו שאמרתי, אני אוהבת את החיים. רוב הזמן אני שמחה, מרוצה מהבחירות שעשיתי בחיים, אוהבת את המשפחה הקטנה שלי והחברים הטובים שמלווים אותי, אבל הכי הכי אני אוהבת את נוגי שלי."