תמיד בשליחות. תמיד רופאה.
ד"ר טטיאנה סירוטה נולדה בדרום אורל שבברית המועצות. באפריל 1997 עזבה טטיאנה קריירה מובטחת ומשפחה חמה ועלתה עם בעלה ובתה לישראל. שנה וחצי לאחר מכן, לאחר שלמדה בנחישות אין קץ ובהתמדה, היא קיבלה את הרישיון הישראלי לעסוק ברפואה, המקצוע היחיד שבו רצתה לעסוק. סיפור חייה של ד"ר טטיאנה סירוטה, הרופאה האהובה מהבית בתל אביב.
ספרי על ילדותך
"הייתה לנו משפחה קטנה – זוג הורים, אני, הבת הבכורה, ואחי שנולד כשמלאו לי עשר שנים, כך שלמעשה גדלתי שנים רבות כבת יחידה. הבית היה נוקשה וקפדני. הוריי היו אקדמאיים, אמי למדה משפטים ועבדה בעירייה בתפקיד בכיר, ואבי היה מהנדס במקצועו וניהל בית חרושת. הם ייחסו חשיבות רבה ללימודים, זה היה ערך עליון בעבורם, עם זאת לצד הנוקשות הבית היה פתוח וחם, ותמיד התארחו אצלנו אנשים. חברותיי הטובות נהגו להתייעץ עם אמי בנושאים שונים."
איזו ילדה היית?
"הייתי ילדה טובה במלוא מובן המילה. ממושמעת ותלמידה טובה. ניגנתי בפסנתר, למדתי החלקה וריקוד על הקרח ועשיתי כל מה שציפו ממני. בברית המועצות של אז היה כבוד למורים ולמבוגרים, והחינוך היה ספרטני ומאוד נוקשה."
מתי החלטת ללמוד רפואה?
"מהיום שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רופאה, מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת. הרצון התעצם כששמעתי כילדה את המכרה של המשפחה מספרת על לימודי הרפואה שלה. כשהקשבתי לה, ליבי התרחב ועיניי נפקחו לרווחה. אמי רצתה שאלך בדרכה ואלמד משפטים, ואבי ציפה שאהיה מנהלת בכירה בחברה כלשהי, אבל הם כיבדו את החלטתי לאחר שראו שאני כל כך נחושה."
ספרי על מסלול הלימודים שעברת
"לאחר עשר שנות לימודים, כנהוג בברית המועצות, נרשמתי ללימודי הרפואה, אך לא התקבלתי. עבדתי שנה כסניטרית בחדר ניתוח כירורגי ובמקביל שיפרתי את ציוניי, עברתי שוב את הבחינות והתקבלתי ללימודי הרפואה. במשך הלימודים עבדתי כאחות במשמרות בכירורגיה דחופה, ולאחר שש שנות לימוד התחלתי בהתמחות. רציתי להיות כירורגית, אך אבי התנגד לכך בנחרצות, ולכן פניתי למסלול של רופאה פנימאית, בנוסף עשיתי התמחות גם במחלות זיהומיות ובגסטרואנטולוגיה."
מה יש במקצוע הרפואה שכל כך משך אותך?
"קשה לי להסביר, אולי תחושת האחריות שאני חשה כשאני מאבחנת או מטפלת באדם שמפקיד את בריאותו בידי, ולו לרגע. זו חוויה ואחריות אדירה ויומיומית."
איך הכרת את בוריס בעלך?
"הייתי בחורה נאה ומאוד בררנית. אני זוכרת שאימא נהגה לומר לי שאם איני מתכוונת להתחתן, כדאי שאמשיך ואפתח את הקריירה. את בוריס, שאף הוא רופא, הכרתי במרפאה שבה עבדתי בבית החולים. מהרגע שהוא הכיר אותי הוא לא עזב אותי. בהתחלה פחות התלהבתי, אבל הוא לא התייאש והסוף ידוע. מה שמצחיק הוא שאמרתי לעצמי שלא אתחתן עם גבר גרוש ששמו בוריס, בסופו של דבר התחתנתי עם בוריס שהיה גרוש."
מה גרם לכם לעלות ארצה?
"היו סיבות רבות ומגוונות, הראשונה הייתה שברית המועצות התפרקה ונוצרה אנדרלמוסיה. היה פשע ברחובות, תחושת הביטחון התערערה, ובמקביל השערים נפתחו, פתאום נחשפנו לחב"דניקים שהגיעו וערכו קבלת שבת. בתי כנסת נפתחו והזיקה ליהדות התגברה. הסיבה השנייה הייתה שבנו של בוריס
תמיד בשליחות. תמיד רופאה.
ד"ר טטיאנה סירוטה נולדה בדרום אורל שבברית המועצות. באפריל 1997 עזבה טטיאנה קריירה מובטחת ומשפחה חמה ועלתה עם בעלה ובתה לישראל. שנה וחצי לאחר מכן, לאחר שלמדה בנחישות אין קץ ובהתמדה, היא קיבלה את הרישיון הישראלי לעסוק ברפואה, המקצוע היחיד שבו רצתה לעסוק. סיפור חייה של ד"ר טטיאנה סירוטה, הרופאה האהובה מהבית בתל אביב.
ספרי על ילדותך
"הייתה לנו משפחה קטנה – זוג הורים, אני, הבת הבכורה, ואחי שנולד כשמלאו לי עשר שנים, כך שלמעשה גדלתי שנים רבות כבת יחידה. הבית היה נוקשה וקפדני. הוריי היו אקדמאיים, אמי למדה משפטים ועבדה בעירייה בתפקיד בכיר, ואבי היה מהנדס במקצועו וניהל בית חרושת. הם ייחסו חשיבות רבה ללימודים, זה היה ערך עליון בעבורם, עם זאת לצד הנוקשות הבית היה פתוח וחם, ותמיד התארחו אצלנו אנשים. חברותיי הטובות נהגו להתייעץ עם אמי בנושאים שונים."
איזו ילדה היית?
"הייתי ילדה טובה במלוא מובן המילה. ממושמעת ותלמידה טובה. ניגנתי בפסנתר, למדתי החלקה וריקוד על הקרח ועשיתי כל מה שציפו ממני. בברית המועצות של אז היה כבוד למורים ולמבוגרים, והחינוך היה ספרטני ומאוד נוקשה."
מתי החלטת ללמוד רפואה?
"מהיום שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רופאה, מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת. הרצון התעצם כששמעתי כילדה את המכרה של המשפחה מספרת על לימודי הרפואה שלה. כשהקשבתי לה, ליבי התרחב ועיניי נפקחו לרווחה. אמי רצתה שאלך בדרכה ואלמד משפטים, ואבי ציפה שאהיה מנהלת בכירה בחברה כלשהי, אבל הם כיבדו את החלטתי לאחר שראו שאני כל כך נחושה."
ספרי על מסלול הלימודים שעברת
"לאחר עשר שנות לימודים, כנהוג בברית המועצות, נרשמתי ללימודי הרפואה, אך לא התקבלתי. עבדתי שנה כסניטרית בחדר ניתוח כירורגי ובמקביל שיפרתי את ציוניי, עברתי שוב את הבחינות והתקבלתי ללימודי הרפואה. במשך הלימודים עבדתי כאחות במשמרות בכירורגיה דחופה, ולאחר שש שנות לימוד התחלתי בהתמחות. רציתי להיות כירורגית, אך אבי התנגד לכך בנחרצות, ולכן פניתי למסלול של רופאה פנימאית, בנוסף עשיתי התמחות גם במחלות זיהומיות ובגסטרואנטולוגיה."
מה יש במקצוע הרפואה שכל כך משך אותך?
"קשה לי להסביר, אולי תחושת האחריות שאני חשה כשאני מאבחנת או מטפלת באדם שמפקיד את בריאותו בידי, ולו לרגע. זו חוויה ואחריות אדירה ויומיומית."
איך הכרת את בוריס בעלך?
"הייתי בחורה נאה ומאוד בררנית. אני זוכרת שאימא נהגה לומר לי שאם איני מתכוונת להתחתן, כדאי שאמשיך ואפתח את הקריירה. את בוריס, שאף הוא רופא, הכרתי במרפאה שבה עבדתי בבית החולים. מהרגע שהוא הכיר אותי הוא לא עזב אותי. בהתחלה פחות התלהבתי, אבל הוא לא התייאש והסוף ידוע. מה שמצחיק הוא שאמרתי לעצמי שלא אתחתן עם גבר גרוש ששמו בוריס, בסופו של דבר התחתנתי עם בוריס שהיה גרוש."
מה גרם לכם לעלות ארצה?
"היו סיבות רבות ומגוונות, הראשונה הייתה שברית המועצות התפרקה ונוצרה אנדרלמוסיה. היה פשע ברחובות, תחושת הביטחון התערערה, ובמקביל השערים נפתחו, פתאום נחשפנו לחב"דניקים שהגיעו וערכו קבלת שבת. בתי כנסת נפתחו והזיקה ליהדות התגברה. הסיבה השנייה הייתה שבנו של בוריס
