שיחה בשתיים
בתיה פולניקוב, דיירת הבית בראשון לציון, בשיחה עם לאה אביסרור, מנהלת השירות לדייר, לרגל צאת ספרה‘דברים שאילון מספר’
ברכותיי, לאה, עם יציאתו לאור של ספר הילדים שכתבת והגשת כשי לנכדך אילון במלאת לו שנה. נתחיל בקפיצה קלה לעבר רחוק, לספר ילדים שאהבת כילדה.
“מובן ש‘בוא אליי פרפר נחמד’. אני זוכרת את ההתרגשות שלי כל פעם מחדש כשקראתי את השיר שאני זוכרת בעל פה גם היום… ‘לפרה האדומה / יש עגלה קטנה חומה / את ראשה היא ליקקה / ונתנה לה נשיקה.’ אני זוכרת את הכריכה הכחולה, את הפרפרים והפרחים.”
אכן, זה הספר השמור גם בזיכרון שלי… אני התלהבתי מהאוטו הגדול והירוק המביא לתנובה ביצים וחלב… זכור לך ספר ילדים אחר שריגש אותך?
“כמובן, ‘אורה הכפולה’ של אריך קסטנר. מדובר בשתי ילדות תאומות זהות, שהופרדו זו מזו עם גירושי הוריהן, ולימים נפגשו בקייטנה וגילו את הקרבה שביניהן. ייתכן שהתרגשתי בגלל גירושי הוריי והשתעשעתי בתקווה שגם אני אפגוש איזו אחות אי שם. אהבתי לקרוא במשך השנים, והייתה תקופה שהתמקדתי בספרות בנושאים העוסקים בהתפתחות אישית. זה התאים לשלב שבו שיניתי את המבט על עצמי.”
האם נמשכת לאחוז בעט גם בעבר?
“כל השנים כתבתי וכתבתי. אני מרגישה שבכתב הדברים זורמים אצלי ביתר קלות. כתבתי שירים למגירה ולא שמרתי עליהם. כתבתי גם לאירועים חגיגיים. הייתי זאת שבאופן טבעי התבקשה לכתוב, וזכיתי למשוב נעים. הדברים התפזרו. לא נשמרו.”
והנה לפנינו ספרך במלוא הדרו. ספר שלם במלוא מובן המילה. איך זה קרה?
"פתאום אני סבתא, והפצפון הזה ששקל 3 ק"ג התחיל להוציא ממני את השירים בזרימה קולחת. הרגשתי צורך לתעד כל חוויה למען עצמי וגם כמתנה לו, כזיכרונות לימים שיגדל. שיתגאה בסבתא שלו! וגם באביו נעם שאייר, ובאמו מור שגיוונה בצבע. הכתיבה הזאת נולדה יחד איתו.”
אני שמה לב שגם שם הספר וגם השירים כולם כתובים מנקודת תצפית בגוף ראשון. אילון הוא המספר על חוויותיו
“אכן כך. זאת איננה בחירה מודעת. זה קרה מעצמו. אני חשה שהדברים כאילו יוצאים מתוכו בצורה תמימה וגם מצחיקה. השירים מבטאים מניפת חיים שלמה שנפרשה בשנת חייו הראשונה: המשפחה, התפתחות האני, הצעצועים והפחדים, גן הילדים ותופעות הטבע, הצמיחה, המבט לעתיד, ובלי להצטנע – דמותה של סבתא לולי!”
ננסה לדפדף מעט ביחד
“בשיר ‘אני’ מספר אילון על התפתחותו מהיותו ‘זחלן אולימפי למרחקים ארוכים’ ועד להבטחתו לדווח ‘אם פתאום אצליח לפצל את האטום’. בשיר ‘הדברים שגורמים לי לבכות’ אילון מספר על ‘רעש של מקדחה’, ‘אנשים זרים’, ‘כשהבלון האדום התפוצץ’, 'כשהאיש עשה לי פרצוף’,‘כשאימא עצובה’.”
אני חשה כאן את סבתא לולי המזדהה מאוד עם הרחשים הפנימיים של הנכד האהוב
“בהחלט. רגע 'קשה' מתרחש בוקר-בוקר בגן הילדים, אבל אילון הוא זה שמרגיע ורוצה לומר לאבא, ‘אל תדאג, ניפגש שוב היום בארבע.’ גם על השפע שבחדר הילדים אילון מספר – קשקשן, רעשן, כדורים קופצים, קופסה המוציאה צלילים, שלל קוביות, ‘אך מכל המבחר / מה שבשבילי הוא ממש אוצר / זה הנייר המרשרש שעטף את המוצר.’ ואיך אפשר בלי להקדיש שיר לצמיחתן של השיניים הראשונות? ולכלבה צ'יקה הנראית כמו בובה ויושבת לה כנסיכה? ואיך לא לחלום על העתיד שבו יהיה כבאי או חזאי או דוקטור או ראש ממשלה שיביא שלום עולמי? וכמובן על סבתא שהיא לא מהסבתות האחרות, היא צוחקת בקול וברעש גדול, וממנה מקבל המון נשיקות חזקות חזקות!”
ניכר שבכל שורה ושורה מצטיירות החוויות שלך סביב אילון
“יכול להיות שזו הדרך שלי לבטא את החוויות שאני חווה דרכו ובזכותו. כשילדיי היו קטנים לא התפניתי לחוות את הפרטים עד כדי כך. הייתי עסוקה בלגדל ולחנך ולטפל ביומיומי. הפעם, כסבתא, אני פנויה להתרשם מכל פרט ולבנות סיפור קטן דרך מבטו של אילון. אני נזכרת בשורה משיר של אווה קילפי ‘כשנולדים נכדים’: ‘כשנולדים נכדים הסבתות סוף סוף משליכות את עצמן הצידה מסחרחרת האימהות, משתחררות לאהוב בלי שמץ של מבוכה כמו שלא חוו מעולם’.”
כיצד זרמה הכתיבה?
“זה היה תהליך של הבשלה. החוויות נאספות ואחר כך פורץ מה שנאגר פנימה. אני מרגישה שהדברים משקפים באותנטיות את תהליך הצמיחה של אילון.”
ואחר כך בא תהליך העריכה והאיורים
“מדובר בפרויקט משפחתי. הבן צייר, הכלה צבעה.”
את מרוצה מהתוצאה?
“נדמה לי שהציורים משלימים היטב את השירים, כפי שנכתבו. הייתה אפשרות שהציורים ייעשו בגרפיקת מחשב, אבל ההעדפה הייתה לציורי יד בסגנון נאיבי משהו. הקפדנו שהצבעוניות לא תהיה מסיבית. גם הרקע נבחר לבן. פשוט.”
יש עוד מבצע בדרך?
“יש סיפור על הכלב חמודי, הכלב הפרוותי שנעם הבן גדל איתו. לא נפרט עוד. אולי אמצא עוד קטעים בסדקים שבין המגירות…”
כאן את מוכרת לנו כמנהלת השירות לדייר. את מרגישה שכישרונותייך בכתיבה באים לידי ביטוי?
“בעקיפין ובעצם יום-יום. אני כותבת לאירועים. אני מנחה מדי פעם את פרלמנט הדיירים. כתבתי קליפים וטקסטים לסרטונים.”
ומהשירים – יש אחד שהוא ציפור נפשך?
“קשה לענות. כל שיר הוא כמו ילד אהוב בפני עצמו. כל אחד ומקומו בליבי, במקום שבו חוותה סבתא את עולמו של נכדה האהוב מכל ובו היא פוגשת גם את עצמה.”
שיחה בשתיים
בתיה פולניקוב, דיירת הבית בראשון לציון, בשיחה עם לאה אביסרור, מנהלת השירות לדייר, לרגל צאת ספרה‘דברים שאילון מספר’
ברכותיי, לאה, עם יציאתו לאור של ספר הילדים שכתבת והגשת כשי לנכדך אילון במלאת לו שנה. נתחיל בקפיצה קלה לעבר רחוק, לספר ילדים שאהבת כילדה.
“מובן ש‘בוא אליי פרפר נחמד’. אני זוכרת את ההתרגשות שלי כל פעם מחדש כשקראתי את השיר שאני זוכרת בעל פה גם היום… ‘לפרה האדומה / יש עגלה קטנה חומה / את ראשה היא ליקקה / ונתנה לה נשיקה.’ אני זוכרת את הכריכה הכחולה, את הפרפרים והפרחים.”
אכן, זה הספר השמור גם בזיכרון שלי… אני התלהבתי מהאוטו הגדול והירוק המביא לתנובה ביצים וחלב… זכור לך ספר ילדים אחר שריגש אותך?
“כמובן, ‘אורה הכפולה’ של אריך קסטנר. מדובר בשתי ילדות תאומות זהות, שהופרדו זו מזו עם גירושי הוריהן, ולימים נפגשו בקייטנה וגילו את הקרבה שביניהן. ייתכן שהתרגשתי בגלל גירושי הוריי והשתעשעתי בתקווה שגם אני אפגוש איזו אחות אי שם. אהבתי לקרוא במשך השנים, והייתה תקופה שהתמקדתי בספרות בנושאים העוסקים בהתפתחות אישית. זה התאים לשלב שבו שיניתי את המבט על עצמי.”
האם נמשכת לאחוז בעט גם בעבר?
“כל השנים כתבתי וכתבתי. אני מרגישה שבכתב הדברים זורמים אצלי ביתר קלות. כתבתי שירים למגירה ולא שמרתי עליהם. כתבתי גם לאירועים חגיגיים. הייתי זאת שבאופן טבעי התבקשה לכתוב, וזכיתי למשוב נעים. הדברים התפזרו. לא נשמרו.”
והנה לפנינו ספרך במלוא הדרו. ספר שלם במלוא מובן המילה. איך זה קרה?
"פתאום אני סבתא, והפצפון הזה ששקל 3 ק"ג התחיל להוציא ממני את השירים בזרימה קולחת. הרגשתי צורך לתעד כל חוויה למען עצמי וגם כמתנה לו, כזיכרונות לימים שיגדל. שיתגאה בסבתא שלו! וגם באביו נעם שאייר, ובאמו מור שגיוונה בצבע. הכתיבה הזאת נולדה יחד איתו.”
אני שמה לב שגם שם הספר וגם השירים כולם כתובים מנקודת תצפית בגוף ראשון. אילון הוא המספר על חוויותיו
“אכן כך. זאת איננה בחירה מודעת. זה קרה מעצמו. אני חשה שהדברים כאילו יוצאים מתוכו בצורה תמימה וגם מצחיקה. השירים מבטאים מניפת חיים שלמה שנפרשה בשנת חייו הראשונה: המשפחה, התפתחות האני, הצעצועים והפחדים, גן הילדים ותופעות הטבע, הצמיחה, המבט לעתיד, ובלי להצטנע – דמותה של סבתא לולי!”
ננסה לדפדף מעט ביחד
“בשיר ‘אני’ מספר אילון על התפתחותו מהיותו ‘זחלן אולימפי למרחקים ארוכים’ ועד להבטחתו לדווח ‘אם פתאום אצליח לפצל את האטום’. בשיר ‘הדברים שגורמים לי לבכות’ אילון מספר על ‘רעש של מקדחה’, ‘אנשים זרים’, ‘כשהבלון האדום התפוצץ’, 'כשהאיש עשה לי פרצוף’,‘כשאימא עצובה’.”
אני חשה כאן את סבתא לולי המזדהה מאוד עם הרחשים הפנימיים של הנכד האהוב
“בהחלט. רגע 'קשה' מתרחש בוקר-בוקר בגן הילדים, אבל אילון הוא זה שמרגיע ורוצה לומר לאבא, ‘אל תדאג, ניפגש שוב היום בארבע.’ גם על השפע שבחדר הילדים אילון מספר – קשקשן, רעשן, כדורים קופצים, קופסה המוציאה צלילים, שלל קוביות, ‘אך מכל המבחר / מה שבשבילי הוא ממש אוצר / זה הנייר המרשרש שעטף את המוצר.’ ואיך אפשר בלי להקדיש שיר לצמיחתן של השיניים הראשונות? ולכלבה צ'יקה הנראית כמו בובה ויושבת לה כנסיכה? ואיך לא לחלום על העתיד שבו יהיה כבאי או חזאי או דוקטור או ראש ממשלה שיביא שלום עולמי? וכמובן על סבתא שהיא לא מהסבתות האחרות, היא צוחקת בקול וברעש גדול, וממנה מקבל המון נשיקות חזקות חזקות!”
ניכר שבכל שורה ושורה מצטיירות החוויות שלך סביב אילון
“יכול להיות שזו הדרך שלי לבטא את החוויות שאני חווה דרכו ובזכותו. כשילדיי היו קטנים לא התפניתי לחוות את הפרטים עד כדי כך. הייתי עסוקה בלגדל ולחנך ולטפל ביומיומי. הפעם, כסבתא, אני פנויה להתרשם מכל פרט ולבנות סיפור קטן דרך מבטו של אילון. אני נזכרת בשורה משיר של אווה קילפי ‘כשנולדים נכדים’: ‘כשנולדים נכדים הסבתות סוף סוף משליכות את עצמן הצידה מסחרחרת האימהות, משתחררות לאהוב בלי שמץ של מבוכה כמו שלא חוו מעולם’.”
כיצד זרמה הכתיבה?
“זה היה תהליך של הבשלה. החוויות נאספות ואחר כך פורץ מה שנאגר פנימה. אני מרגישה שהדברים משקפים באותנטיות את תהליך הצמיחה של אילון.”
ואחר כך בא תהליך העריכה והאיורים
“מדובר בפרויקט משפחתי. הבן צייר, הכלה צבעה.”
את מרוצה מהתוצאה?
“נדמה לי שהציורים משלימים היטב את השירים, כפי שנכתבו. הייתה אפשרות שהציורים ייעשו בגרפיקת מחשב, אבל ההעדפה הייתה לציורי יד בסגנון נאיבי משהו. הקפדנו שהצבעוניות לא תהיה מסיבית. גם הרקע נבחר לבן. פשוט.”
יש עוד מבצע בדרך?
“יש סיפור על הכלב חמודי, הכלב הפרוותי שנעם הבן גדל איתו. לא נפרט עוד. אולי אמצא עוד קטעים בסדקים שבין המגירות…”
כאן את מוכרת לנו כמנהלת השירות לדייר. את מרגישה שכישרונותייך בכתיבה באים לידי ביטוי?
“בעקיפין ובעצם יום-יום. אני כותבת לאירועים. אני מנחה מדי פעם את פרלמנט הדיירים. כתבתי קליפים וטקסטים לסרטונים.”
ומהשירים – יש אחד שהוא ציפור נפשך?
“קשה לענות. כל שיר הוא כמו ילד אהוב בפני עצמו. כל אחד ומקומו בליבי, במקום שבו חוותה סבתא את עולמו של נכדה האהוב מכל ובו היא פוגשת גם את עצמה.”