“שלושה גברים: איטלקי, צרפתי ויהודי יושבים בבר…”
“אחד, היה לו תוכי שלא הפסיק לקלל. מהרגע שפתח עיניים ועד שהלך לישון היה מקלל קללות הכי גסות…”
“סוס אחד נכנס לבר ומבקש מהברמן גולדסטאר מהחבית…”כל אלה כפי שהבנתם הם משפטי פתיחה של בדיחות. הבדיחות הללו שזורות לאורך כל ספרו של דויד גרוסמן ‘סוס אחד נכנס לבר’, שזיכה אותו לאחרונה בפרס ‘מאן בוקר’ היוקרתי. בסיפור זה אנו הקוראים כמו משתתפים במופע סטנדאפ, מופע שמעלה בפנינו הדמות הראשית – דובלה ג'י. האירוע מתרחש במועדון בנתניה בנוכחות קהל שבא לבלות ולצחוק. דמות בולטת בקהל היא אבישי לזר, שופט ידוע בפנסיה שהוזמן על ידי דובלה. לזר היה בן כיתתו וחברו מילדות של דובלה, ולימים נשכח האחרון מזיכרונו ומלבו. חשוב היה לדובלה, שתכנן כנראה להביא למופע זה את סיפור חייו הכואב, לעמת את חברו עם הכאבים, עם הניכור ועם השכחה. בשיחת טלפון הוא משכנע אותו להגיע למופע כדי לראות אותו ולספר אחר כך מה ראה. הסיפור מוצג מנקודת התצפית של אבישי. הוא מספר על המופע, מציג את קטעי הסטנדאפ במקורם, ואגב כך משתף אותנו ברחשי לבו על המתרחש.
דובלה פותח בבדיחות שאט־אט מתפוגגות, ואת מקומן תופסים תיאורי ילדותו הקשה: הורים ניצולי שואה, קשי יום, החיים בדלות ובחרדה קיומית וביניהם שורר שיממון רגשי. לא אחת סופג דובלה הילד את נחת זרועו של אביו. דובלה הילד חש עצמו דחוי, בלתי נראה, אולי משום כך נהג מדי פעם ללכת על ידיו. כך היו שמים לב אליו, כך הצליח להיות נראה. בימי התיכון יצא למחנה גדנ"ע עם בני כיתתו. האווירה הקבוצתית במחנה מעוררת, כידוע, אפשרויות להתעלל בחלש. הפעם היה זה דובלה, והוא שם עצמו כמי שאינו מרגיש ואינו מתקומם. באחד מימי האימונים נקרא בבהילות ובחוסר רגישות לשוב הביתה להלוויה, ללא התייחסות מצד המבוגרים שבמחנה ובלי שיקבל הסבר במי מדובר ובמה מדובר. הדרך מבאר אורה לירושלים ארוכה מאוד. במהלכה מנסה הנהג לשנות את אווירת הנכאים בעזרת בדיחות מן הסוג הנמוך ביותר. דובלה מגיע ללוויה. את הפרטים ימצא הקורא במפגש עם היצירה עצמה.

דובלה נשכח מהלב. החברים לא טרחו להתעניין מה קרה לו. איש לא חשב להשתתף בצערו או לסייע במשהו. העלבון והצער הובלעו פנימה, ואנו פוגשים את דובלה בן חמישים ושבע, והוא עדיין נושא את הכאב במלוא עוצמתו. את מחאתו ואת סבלו הוא היה חייב לפרוק מול עיניו של מי שהיה חבר נעוריו, אך מאז לא נפגשו. באולם יושבת גם האישה פיץ שמידותיה ננסיות. היא זוכרת את דובלה הבן של השכנים, ומתוך סבלהּ כילדה שונה נטתה לו חיבה ושמרה את דמותו בלבה. כאמור, במהלך המופע משתלט על הערב סיפור חייו העגום של דובלה. הקהל מתמרד – הרי לא לשם כך קנו כרטיסים. דובלה מנסה להרוויח זמן. הוא חוזר אל הבדיחות ואל סיפורו, וחוזר חלילה. הקהל ממשיך להתרעם, מקצתו עוזב ומקצתו נשאב אל הצער ואל הסיפור הקשה. המספר, אבישי לזר, מתכנס פנימה, ניכר שהוא נדהם מסיפורו של דובלה, אך גם מעצמו ועולות בו תהיות. האם הוא אדם מתנכר ואדיש? איך לא הבין כיצד זנח כך את חברו? תהליך זה הוא עיקרה של היצירה לטעמי, וקשה שלא להבחין בהתכתבות עם הסיפור ‘יגון’ מאת צ'כוב, יצירת מופת על בדידותו של אדם ביגונו; בכרך הגדול אין מי שישמע את סיפורו של העגלון על מות בנו, ודומה שרק סוסתו מסוגלת להקשיב לו ולהבין את גודל מצוקתו.

גרוסמן מציג בפנינו תופעה אנושית אוניברסלית. בני אדם אינם מסוגלים או אינם מעוניינים להתמודד עם סבלו של האחר. כל יחיד לעצמו, כל יחיד ליגונו. כל אחד מנסה לחטוף פירורי בדיחות במופעי סטנדאפ, לגונן על עצמו בכוסית אלכוהול בבר. בעידן המודרני – עידן של כרכים ענקיים ובהם אנשים אצים־רצים ללא הפסקה בלי להקדיש דקה מזמנם לזולתם או להתבונן בתוך עצמם לרגע – בולט הדבר היטב. אין זה עידן שיש בו זמן לקשב אמיתי. מוכרים לנו רבים המחשיבים את עצמם ליפי נפש ולעתירי רגישות, ומתוך כך מתירים לעצמם להתרחק מאזורי מצוקה. בכאלה עוסק הספר שלפנינו, ובהכרח ל‘שחד את הזולת בבדיחות’ כדי לזכות בכמה דקות של קשב ושל אמפתיה. אין פלא אפוא שהיצירה עוררה הדים ברחבי העולם, תורגמה לשפות שונות וזכתה להוקרה ולהכרה הראויות.

ובנימה אישית אומר כי בסיומה של הקריאה מצאתי עצמי נתונה בטלטלה של ממש. הכנות שבה גרוסמן מציג לפנינו את המציאות, הרגישות למצבו של האדם, ובעיקר למצבם של ילדים, והיכולת שלו בו־בזמן להציג גם את החמלה – כל אלה מזמנים חוויית קריאה מיוחדת ונדירה. שפת הסלנג של המועדונים קולחת מאוד בפי המחבר ואפילו מפתיעה מאוד את מי שמכיר את לשונו הפיוטית של גרוסמן. במקרה שלפנינו גם הסלנג הזול והבדיחות המפולפלות קיבלו גוונים של פיוט והמחישו עד כמה קשוב היוצר הזה לשפה על גווניה השונים כמבטאת את מצוקתו של האדם.
הסיפור עובד להצגה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של השחקן דרור קרן ובבימויו. בשל קוצר היריעה מוותר העיבוד הבימתי על חלקו החשוב של המספר – אבישי – ומתמקד בדמותו של דובלה. במת התיאטרון הופכת לבר והצופים בהצגה ממלאים את תפקידו של הקהל בנתניה. הם צוחקים מהבדיחות ומשתנקים מצער לשמע הסיפור הכואב. בקרב הצופים יושבים כמה וכמה שתולים ה‘מפריעים’ לשחקן בדרישותיהם לחדול מן הסיפור ולחזור אל הנדרש מערב סטנדאפ. דרור קרן נכנס באופן מושלם לדמותו של דובלה. רגיש וכועס, כואב וצוחק, שונא וחומל, סוחף ומטלטל. היצירה כאילו נכתבה למענו. הוא לובש ופושט צורה באופן גאוני – ‘דרור קרן מגשים את חזונו של גרוסמן בשלמות’ קבעה גם הביקורת. גם פיץ, האישה הננסית, מקבלת כמה דקות של הופעה על הבמה, ואיה גרניט־שבא מגלמת את דמותה בדרך מכמירת לב. השחקן יגאל זקס, המגלם את אבישי, עולה אל הבמה למפגש עם חברו מילדות. שתיקתו כלפי עצמו ניכרת במשחקו המאופק. ערב עצוב, מטלטל, בלתי נשכח ומזמין לחשבון נפש.
מהרו לקרוא את הספר. רוצו לקנות כרטיסים.

הכותבת היא מורה ומרצה לספרות.

“שלושה גברים: איטלקי, צרפתי ויהודי יושבים בבר…”
“אחד, היה לו תוכי שלא הפסיק לקלל. מהרגע שפתח עיניים ועד שהלך לישון היה מקלל קללות הכי גסות…”
“סוס אחד נכנס לבר ומבקש מהברמן גולדסטאר מהחבית…”כל אלה כפי שהבנתם הם משפטי פתיחה של בדיחות. הבדיחות הללו שזורות לאורך כל ספרו של דויד גרוסמן ‘סוס אחד נכנס לבר’, שזיכה אותו לאחרונה בפרס ‘מאן בוקר’ היוקרתי. בסיפור זה אנו הקוראים כמו משתתפים במופע סטנדאפ, מופע שמעלה בפנינו הדמות הראשית – דובלה ג'י. האירוע מתרחש במועדון בנתניה בנוכחות קהל שבא לבלות ולצחוק. דמות בולטת בקהל היא אבישי לזר, שופט ידוע בפנסיה שהוזמן על ידי דובלה. לזר היה בן כיתתו וחברו מילדות של דובלה, ולימים נשכח האחרון מזיכרונו ומלבו. חשוב היה לדובלה, שתכנן כנראה להביא למופע זה את סיפור חייו הכואב, לעמת את חברו עם הכאבים, עם הניכור ועם השכחה. בשיחת טלפון הוא משכנע אותו להגיע למופע כדי לראות אותו ולספר אחר כך מה ראה. הסיפור מוצג מנקודת התצפית של אבישי. הוא מספר על המופע, מציג את קטעי הסטנדאפ במקורם, ואגב כך משתף אותנו ברחשי לבו על המתרחש.
דובלה פותח בבדיחות שאט־אט מתפוגגות, ואת מקומן תופסים תיאורי ילדותו הקשה: הורים ניצולי שואה, קשי יום, החיים בדלות ובחרדה קיומית וביניהם שורר שיממון רגשי. לא אחת סופג דובלה הילד את נחת זרועו של אביו. דובלה הילד חש עצמו דחוי, בלתי נראה, אולי משום כך נהג מדי פעם ללכת על ידיו. כך היו שמים לב אליו, כך הצליח להיות נראה. בימי התיכון יצא למחנה גדנ"ע עם בני כיתתו. האווירה הקבוצתית במחנה מעוררת, כידוע, אפשרויות להתעלל בחלש. הפעם היה זה דובלה, והוא שם עצמו כמי שאינו מרגיש ואינו מתקומם. באחד מימי האימונים נקרא בבהילות ובחוסר רגישות לשוב הביתה להלוויה, ללא התייחסות מצד המבוגרים שבמחנה ובלי שיקבל הסבר במי מדובר ובמה מדובר. הדרך מבאר אורה לירושלים ארוכה מאוד. במהלכה מנסה הנהג לשנות את אווירת הנכאים בעזרת בדיחות מן הסוג הנמוך ביותר. דובלה מגיע ללוויה. את הפרטים ימצא הקורא במפגש עם היצירה עצמה.

דובלה נשכח מהלב. החברים לא טרחו להתעניין מה קרה לו. איש לא חשב להשתתף בצערו או לסייע במשהו. העלבון והצער הובלעו פנימה, ואנו פוגשים את דובלה בן חמישים ושבע, והוא עדיין נושא את הכאב במלוא עוצמתו. את מחאתו ואת סבלו הוא היה חייב לפרוק מול עיניו של מי שהיה חבר נעוריו, אך מאז לא נפגשו. באולם יושבת גם האישה פיץ שמידותיה ננסיות. היא זוכרת את דובלה הבן של השכנים, ומתוך סבלהּ כילדה שונה נטתה לו חיבה ושמרה את דמותו בלבה. כאמור, במהלך המופע משתלט על הערב סיפור חייו העגום של דובלה. הקהל מתמרד – הרי לא לשם כך קנו כרטיסים. דובלה מנסה להרוויח זמן. הוא חוזר אל הבדיחות ואל סיפורו, וחוזר חלילה. הקהל ממשיך להתרעם, מקצתו עוזב ומקצתו נשאב אל הצער ואל הסיפור הקשה. המספר, אבישי לזר, מתכנס פנימה, ניכר שהוא נדהם מסיפורו של דובלה, אך גם מעצמו ועולות בו תהיות. האם הוא אדם מתנכר ואדיש? איך לא הבין כיצד זנח כך את חברו? תהליך זה הוא עיקרה של היצירה לטעמי, וקשה שלא להבחין בהתכתבות עם הסיפור ‘יגון’ מאת צ'כוב, יצירת מופת על בדידותו של אדם ביגונו; בכרך הגדול אין מי שישמע את סיפורו של העגלון על מות בנו, ודומה שרק סוסתו מסוגלת להקשיב לו ולהבין את גודל מצוקתו.

גרוסמן מציג בפנינו תופעה אנושית אוניברסלית. בני אדם אינם מסוגלים או אינם מעוניינים להתמודד עם סבלו של האחר. כל יחיד לעצמו, כל יחיד ליגונו. כל אחד מנסה לחטוף פירורי בדיחות במופעי סטנדאפ, לגונן על עצמו בכוסית אלכוהול בבר. בעידן המודרני – עידן של כרכים ענקיים ובהם אנשים אצים־רצים ללא הפסקה בלי להקדיש דקה מזמנם לזולתם או להתבונן בתוך עצמם לרגע – בולט הדבר היטב. אין זה עידן שיש בו זמן לקשב אמיתי. מוכרים לנו רבים המחשיבים את עצמם ליפי נפש ולעתירי רגישות, ומתוך כך מתירים לעצמם להתרחק מאזורי מצוקה. בכאלה עוסק הספר שלפנינו, ובהכרח ל‘שחד את הזולת בבדיחות’ כדי לזכות בכמה דקות של קשב ושל אמפתיה. אין פלא אפוא שהיצירה עוררה הדים ברחבי העולם, תורגמה לשפות שונות וזכתה להוקרה ולהכרה הראויות.

ובנימה אישית אומר כי בסיומה של הקריאה מצאתי עצמי נתונה בטלטלה של ממש. הכנות שבה גרוסמן מציג לפנינו את המציאות, הרגישות למצבו של האדם, ובעיקר למצבם של ילדים, והיכולת שלו בו־בזמן להציג גם את החמלה – כל אלה מזמנים חוויית קריאה מיוחדת ונדירה. שפת הסלנג של המועדונים קולחת מאוד בפי המחבר ואפילו מפתיעה מאוד את מי שמכיר את לשונו הפיוטית של גרוסמן. במקרה שלפנינו גם הסלנג הזול והבדיחות המפולפלות קיבלו גוונים של פיוט והמחישו עד כמה קשוב היוצר הזה לשפה על גווניה השונים כמבטאת את מצוקתו של האדם.
הסיפור עובד להצגה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של השחקן דרור קרן ובבימויו. בשל קוצר היריעה מוותר העיבוד הבימתי על חלקו החשוב של המספר – אבישי – ומתמקד בדמותו של דובלה. במת התיאטרון הופכת לבר והצופים בהצגה ממלאים את תפקידו של הקהל בנתניה. הם צוחקים מהבדיחות ומשתנקים מצער לשמע הסיפור הכואב. בקרב הצופים יושבים כמה וכמה שתולים ה‘מפריעים’ לשחקן בדרישותיהם לחדול מן הסיפור ולחזור אל הנדרש מערב סטנדאפ. דרור קרן נכנס באופן מושלם לדמותו של דובלה. רגיש וכועס, כואב וצוחק, שונא וחומל, סוחף ומטלטל. היצירה כאילו נכתבה למענו. הוא לובש ופושט צורה באופן גאוני – ‘דרור קרן מגשים את חזונו של גרוסמן בשלמות’ קבעה גם הביקורת. גם פיץ, האישה הננסית, מקבלת כמה דקות של הופעה על הבמה, ואיה גרניט־שבא מגלמת את דמותה בדרך מכמירת לב. השחקן יגאל זקס, המגלם את אבישי, עולה אל הבמה למפגש עם חברו מילדות. שתיקתו כלפי עצמו ניכרת במשחקו המאופק. ערב עצוב, מטלטל, בלתי נשכח ומזמין לחשבון נפש.
מהרו לקרוא את הספר. רוצו לקנות כרטיסים.

הכותבת היא מורה ומרצה לספרות.