מורה לחיים

רינה לביב, שניהלה בעבר בתי ספר, מתחילה תקופה חדשה בבית עד 120. ילדיה רצו שתגור לידם, בארה"ב, אבל היא בחרה לחיות כאן ובעברית.

רינה לביב, מנהלת בית ספר בדימוס, יכלה לגור במיאמי. בתה ובנה מתגוררים בארה"ב כבר שנים רבות, ורצו שהיא תעבור לגור לידם. רינה שקלה, ניסתה והחליטה להישאר כאן, בארץ. "טסתי לילדים בשנה שעברה ושקלתי להישאר שם," היא מספרת. "גרתי אצל הבן והבת לסירוגין. כשבתי לא יכלה להצטרף אליי, היא שלחה אותי במונית גם לסידורים קטנים כי לא רצתה אהיה לבד. אצל שניהם גרתי ביחידה נהדרת ופרטית, אבל הרגשתי שהימים עוברים ואני לא עושה הרבה, אז נכנסתי לבית הורים איכותי. מהבוקר ועד הערב היו שם הרצאות, טיולים, הצגות וסדנאות, אבל אנגלית היא לא שפת האם שלי ולא נטמעתי באמת. הדבר היחיד שמנע ממני להישאר הוא התרבות. העברית היא הבית שלי."

לביב החליטה לחזור לארץ, ולפני כשלושה חודשים נכנסה לדירה בבית עד 120 שבראשון לציון, והתחילה לעצב אותה עם פריטים יפים וריהוט שאספה בטיוליה בעולם, בעיקר מהמזרח: פסלי גיישה מרהיבים מצדף צבעוני, פרחי סחלבים ממשי, ריהוט מסין. הדירה מלאה ביופי, והעיצוב של רינה משתקף בה.

ספרי על הקליטה שלך בבית

"בימים הראשונים תהיתי איך אשתלב. פגשתי כאן חבורה של אנשים שאני מכירה, וגבר נחמד שיזם היכרות בינינו. התברר שהוא רצה לעבור לדיור מוגן שקרוב יותר לבנותיו, אבל מאז התיידדנו, הוא שוקל לשנות את דעתו ולהישאר. אנחנו יוצאים למסעדות אסייתיות מחוץ לבית או לטיולים משותפים. כשהיכרתי אותו חזרתי לחייך, הוא ממש עזר כנגדי, נרתם לכל דבר ומקשיב לסיפורים שלי. אנחנו צוחקים הרבה. גם הבנות שלו שמחות שהכרנו."

לרינה מגיע לשמוח, להתיידד ולצחוק. היא התאלמנה פעמיים, אחרי שתי מערכות נישואים. הקשר הראשון התחיל כשהייתה בת שבע־עשרה, התפתח לנישואים ולמשפחה והסתיים בפתאומיות אחרי שלוש־עשרה שנים. "כשהכרתי את שלמה, בעלי הראשון, הוא היה בן עשרים. בחור מעניין, חבר אצ"ל, רוויזיוניסט. אדם חברותי ואהוב מאוד. הוא עבד בחברת 'פרדס' וקודם למנהל משמרת. יום אחד הוא הדליק בעבודה את הרדיו והתחשמל. הוא נעל סנדלים, וכף הרגל שלו הייתה רטובה. הוא נפגע אנושות. נותרתי עם תינוק בן עשרה חודשים ושתי ילדות, בנות ארבע ושבע. השבר היה גדול. אחרי שנה החלטתי להרים את הראש ולהמשיך בחיים. הילדים היו זקוקים לבית ולמשפחה. יצאתי קצת לפגישות כדי להכיר, ובאחת הפגישות קרה דבר מפתיע."

מה קרה?

"חזרתי מדייט, נעמדתי ברמזור ובמכונית שלידי ראיתי פנים מוכרות, את יהודה, פגשתי אותו לפני שהתחתנתי. זכרתי אותו, כי כשהייתי בת שש־עשרה קרה לנו דבר שאי אפשר לשכוח. יצאנו כחבורה לטיול אוהלים בחופי הכינרת. בטבריה עמדנו בתור למגדת עתידות. הוא עמד במקרה לפניי, וכששנינו הגענו אליה, היא הביטה בנו ואמרה: 'אתם תתחתנו. תחיו הרבה שנים ביחד, ויהיו לכם חמישה ילדים.' זה הצחיק והביך אותנו כי לא הכרנו. נישאתי שנה אחר כך וגם הוא. לימים שמעתי שהתגרש. כשנעמדנו ברמזור נופפנו זה לזו. שמחנו להיפגש. עצרנו בצד, וקבענו לשתות קפה באותו ערב, כך התחילה מערכת הנישואים השנייה שלי. הרגשתי שזה גורל."

הנישואים האלה היו ממושכים יותר?

"אלו היו חמישים וחמש שנים מאושרות. יהודה כבר הגיע עם ניסיון וידע להעריך את מה שיש לו. הוא הגיע עם בן ובת, לי היו שלושה ילדים, ויחד גידלנו חמישה ילדים, כמו שמגדת העתידות חזתה. הוא היה מנהל קרן ביטוח של פועלי בניין מרחובות, ובהמשך אחראי מטעם ההסתדרות על פועלי בניין, ואני עבדתי בבית ספר כמורה לכיתות הנמוכות. הוא עודד אותי להתקדם, בזכותו למדתי שנה בירושלים וקיבלתי הסמכה לניהול בתי ספר. הלימודים היו אינטנסיביים, ויהודה עזר לי עם הילדים."

ספרי על ילדותך

"נולדתי בארץ במהלך מאורעות 1935, בתחילת 'המרד הערבי'. הייתי בת בכורה להוריי, חלוצים שהגיעו מפולין עם קבוצת נוער. אחת־עשרה שנה אחריי נולד אחי. התחנכתי בגן הילדים הראשון שבראשון לציון ולמדתי בבית הספר הראשון שלימד בעברית. כשהייתי בת שש־עשרה היה גל עלייה לארץ, ונרתמתי לעזור וללמד ילדי עולים במעברה. באותו גיל גם עזבתי את בית הספר כי אהבתי ללמד – בבקרים לימדתי ילדים ובערבים את הוריהם."

הייתה לך קריירה מגוונת

"כן, כמנהלת היה לי סיפוק רב. ניהלתי את בית הספר היסודי 'בן גוריון' שבבת ים, ואחר כך יחד עם הצוות שלי עברתי לנהל את בית הספר 'גולדה' שבעיר. נבחרתי על ידי ראש העיר לעמוד בראש משלחת למשחקים משותפים עם ילדי ברלין. ערכתי מופעים ותחרויות משותפות עם בתי ספר נוספים בעיר כדי לחבר בין הילדים. מבחינה חברתית קידמתי מאוד את נושא קבלת השונה. במשך שלושים שנה הייתי חלק ממערכת החינוך. כשפרשתי הציע יהודה, בעלי, שהיה אדם מלא רעיונות, שארכוש חנות לחומרי יצירה ומלאכת יד, תחום שאני מאוד אוהבת, ואחרי שיצאתי לפנסיה הדרכתי בחנות, לימדתי סריגה, אריגה, רקמה."

רינה עונדת שרשרת חימר בגוון כתום מרהיב שהכינה בכישרון רב בחוג היצירה, שבבית עד 120. יש לה עוד אהבות, ביניהן, אהבת הנסיעות. על קיר דירתה תלויה מפת עולם גדולה וסיכות צבעוניות נעוצות במדינות שבהן ביקרה – ניו זילנד, אוסטרליה, צי'לה, האיים הקנרים, איי פוקלנד, אירלנד, מקסיקו, נורבגיה, פינלנד, סין, טאיוואן, וורמונט ולוס אנג'לס.ממש מעורר קנאה.

כמות הטיולים מרשימה

"כשיצאתי לפנסיה בגיל ארבעים ושמונה, יהודה ואני התחלנו לנסוע בעולם. לימים הוא חלה, אבל גם עם כיסא הגלגלים שלו המשכנו לטוס ולטייל. יהודה ידע שחייו מלאים וגדושים והעריך זאת. ב-2022 שנינו חלינו בקורונה. ליהודה היו מחלות רקע, מצבו הדרדר, והוא נהיה סיעודי למשך שלוש שנים. הוא היה בן תשעים וארבע במותו. אחרי שנפטר החליטה בתי, שגרה בארה"ב, שיהיה לי טוב יותר אם אגור איתם. היא והבן שלי מנהלים שם חברת שמירה מצליחה. יש לי נכדים מקסימים, ואני כבר סבתא רבתא. אני מאוד אוהבת אותם, ולכן נסעתי אליהם."

ועכשיו, את שמחה שהחלטת לחזור?

"אני נהנית מהתקופה הזו. מאוד נעימה לי הידידות החדשה. כשהכרתי את שלמה, כן, שוב שלמה, התחלתי שוב לחייך. ברגע שאת עם מישהו, האווירה שונה."