גיא הררי, המדריך בחוג לדרמה בבית בראשון לציון זה חמש שנים, לא נפרד מהכוס התרמית שלו, ובצדק. במשך כמה שעות, וכיאה לאמרגן, מפיק ובמאי הוא נדרש להפעיל הרבה את קולו כדי לכוון, להדריך ולביים את קבוצת התיאטרון של הבית. גיא הוא בוגר להקת חיל האוויר ובוגר בית צבי, בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה, ומעל לעשרים שנה בתחום. הוא מלמד, מופיע, שר, מביים, כוריאוגראף של שלוש להקות מחול ועושה גם דברים נוספים, כפי שניווכח בהמשך.

“החוג פתוח לכולם, אין מבחני קבלה. מי שמתעניין יכול לבוא ללמוד ולהתקדם. לומדים כאן את עקרונות המשחק. הרבה מאוד תרגילים שעובדים על ביטחון עצמי, על יכולת אלתור, ניתוח טקסט, דיקציה, תנועה, שימוש באביזרים.”

“הכול פתוח ואין הגבלה. ממחזות קלאסיים ועד מחזות ישראליים עכשוויים. ותמיד אפשר למצוא את נקודת החיבור אל ה‘כאן’ וה‘עכשיו’. אני מתייחס אליהן כאילו הן סטודנטיות למשחק לכל דבר. לא חוסך מהן דבר ולא נותן להן להרגיש שבגלל שהן מבוגרות, הן לא מסוגלות או לא יכולות. עיקר התפקיד שלי, כפי שאני רואה אותו, הוא לטעת בהן תחושת ביטחון. חשוב לי שהן ירגישו בנוח וכל העבודה נעשית ברוח טובה ובאווירה טובה.”

“בהתחלה עבדנו רק על מונולוגים, אחר כך הוספנו דיאלוגים, ורק אחרי שנתיים התחלנו לעלות הצגות שלמות. גם ההתחלה הייתה צנועה – התחלנו במערכון של עשרים דקות. קראנו לו ‘אנחנו גרים ב‘עד 120’’, והוא התבסס על חומרים מהחיים שלהן כאן. אחר כך העלנו הצגה בשם ‘אחוזת הולו’ על פי מחזה של אגאתה כריסטי, ובסוף שנה שעברה העלנו הפקה בשם ‘חטאים מאוחרים’, עיבוד שעשיתי למחזה המוכר בשם ‘מה עושים עם ג‘ני?’”

“כן, וחשוב להדגיש שאף אחת מהן לא למדה לפני כן משחק. את הכול אנחנו עושים באופן הדרגתי ואיטי. יש כאלה שהתחילו מנקודת אפס והיום הן עומדות ונותנות מונולוגים ודיאלוגים שלמים בעל פה. הכול עניין של רצון והתמדה. שחקן חדש שיצטרף יקבל כאן הרבה תמיכה וחיבוק, והתפקידים שיקבל יהיו הדרגתיים ו‘תפורים’ במיוחד בשבילו, כדי לחזק את תחושת הביטחון.”

“בהתחלה קוראים את המחזה ומכירים את הדמויות. אחר כך תבוא חלוקת התפקידים: מי עושה מה, ובהמשך יבואו החזרות. החזרות הראשונות הן חזרות טקסטואליות והן מהותיות לעבודה, כי באמצעותן כל אחת מהשחקניות מתחילה להבין את המחזה, את המניעים של הדמויות, ובאופן ספציפי את המניעים של הדמות שלה. הדבר חיוני כדי שתוכל להיכנס לתפקיד בצורה הטובה ביותר.”

“אני נותן להן כל מיני תרגילים המסייעים להבנה טובה יותר של הטקסט ומכניסים את הקריאה להילוך גבוה יותר. למשל, כל אחת צריכה למצוא בטקסט את הרפליקה שלדעתה מייצגת באופן הברור ביותר את הדמות שהיא מגלמת. אנחנו גם מנהלים פינג־פונג של שאלות ותשובות כדי לחשוף את הפן הרגשי של הדמויות. מה המטרות שלהן? מה האינטרסים שלהן? מה דוחף אותן? הגילוי הזה חשוב כי בסופו של דבר זה מה ש‘צובע’ את גוון הקול, את האינטונציה.”

“השלב הבא הוא העמדת הסצנות. בהתחלה כל סצנה בנפרד ו‘על נקי’, כלומר ללא אביזרים, ואחר כך עם האביזרים המתאימים. אחרי שכל הסצנות עומדות באופן מושלם, מחברים את הכול. מוסיפים את המוזיקה, את התלבושות והאיפור ואת התפאורה לחזרה אחת מלאה.”

כשאני שואלת אותו, מי מלביש את השחקניות, מי מאפר אותן, הוא מחייך במבוכה ואומר: “אני מאפר אותן. למדתי איפור מיוחד לתיאטרון ולקולנוע, ואני דואג גם לפאות ולתלבושות. מביא אביזרים מהבית כשצריך: כריות, וילונות, מנורות לילה. הכול כמובן בהתאם לאופי המחזה”.

“גם את התפאורה אני מעצב, אבל כולנו יחד מרכיבים ומעמידים אותה. וגם מכין את הליווי המוזיקלי של ההצגה.”

בקיצור אתה מפעל של איש אחד…

“אולי,” הוא עונה בצניעות, “אבל אני חייב לציין שאנחנו מקבלים הרבה מאוד תמיכה ועזרה מהבית, ובלי זה כל העסק לא היה מתרומם. לפני כל הפקה אני מכין רשימה מסודרת ליעל מני והיא דואגת לספק את הריהוט הדרוש, אפילו לכרזות המפרסמות את ההצגה היא דואגת”.

“אני משתדל שכל חצי שנה תעלה הפקה חדשה, ואז לערב אחד אנחנו כולנו סינדרלה…”

“כן, האולם פה בבית מפוצץ ואי אפשר להכניס סיכה. בני המשפחה של השחקניות יודעים על האירוע זמן רב מראש. את צריכה לראות את הנכדים, הם באים עם מצלמות וידיאו, וכמובן יתר הדיירים באים לצפות. יש ממש התנפלות על האולם. אנשים תופסים כיסאות שעה לפני שההצגה מתחילה. אנחנו זוכים להרבה פרגון, הודות ליכולת שהנשים מפגינות ובזכות ההצגה עצמה, שאני דואג שתדבר אל כולם.”

הקבוצה עובדת כרגע על מחזה חדש, מחזה מקורי שגיא כתב ונושא את השם: ‘שתי אחיות’. מדובר בקומדיית מצבים משפחתית, ויותר מכך לא נגלה, כדי לא לקלקל.

“הרבה ביטחון עצמי, הרבה מעוף ולמידה והרבה־הרבה התרגשות טובה. הן זוכות לפרגון רב מהמשפחות, מהדיירים האחרים וכמו שציינתי קודם, גם מהבית. מדובר בקבוצה נהדרת ההולכת יחד כבר כמה שנים. הן מאוד מסורות לעניין, ואם, חס וחלילה, מישהי בבית חולים, אני מייד מקבל טלפון: ‘אל תוציא אותי מההפקה’, ‘קח אותי בחשבון’ וכדומה. הן מעדכנות זו את זו בשינויים, מפרגנות זו לזו, חוגגות יחד ימי הולדת, יוצאות יחד לראות הצגות, ויש להן כבוד לשיעור ולמורה. הן מקבלות את ההערות, מעריכות את הלמידה ומנסות להפנים, הכול ביחס טוב והדדי.”

תמר רביץ “אני בחוג מאז שהתחיל. אני נהנית מאוד להופיע וגיא עושה איתנו עבודה נהדרת, מעולם לא שיחקתי בעבר. זה משהו שקרה רק כאן כשהגעתי לבית. ניסיתי וראיתי כי טוב. עד עכשיו השתתפתי בהפקה ‘אנו גרים ב‘עד 120’, ב‘אחוזת הולו’ וב‘חטאים מאוחרים’.”

איבט בטט משתתפת בחוג כבר שנתיים, מאז שהגיעה לבית. “אני יכולה לומר שממש ניסיתי את כל החוגים ונשארתי רק במה שמצא חן בעיניי. החוג הזה בעדיפות ראשונה אצלי ואני ממש מפנה את היום בשבילו. התפקיד הראשון שקיבלתי היה במערכון והוא היה יחסית תפקיד די גדול. ההצלחה הייתה גדולה. נדהמתי מהתגובות שקיבלתי. פעם ראשונה שלי ולא היה לי פחד במה. אמרו לי שהייתי מאוד טבעית.”

בתיה מיכאלי “אני משתתפת בחוג מאז שהתחיל לפני שש שנים. אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה, גרנו בבית צמוד קרקע עם מרפסת פתוחה. אני והחברות היינו חוזרות מבית הספר ועושות כל מיני הצגות במרפסת, מופיעות ונהנות. אהבתי את זה כבר מילדוּת, זה אצלי בדם, אבל רק כשהגעתי לכאן לבית יכולתי להתפנות לזה שוב. בהצגה הראשונה שלי שיחקתי תפקיד של גבר. זכיתי לפידבקים ממש טובים. הילדים מעודדים אותי ואומרים: ‘אימא, יפה מאוד, תמשיכי, תמשיכי’. החוג מעניק לי שמחה וסיפוק, וגיא יודע היטב את העבודה. הכול זה בזכותו וממש כיף לעבוד איתו.”

יונה לוי "אני משתתפת בחוג ארבע שנים. הצטרפתי כמעט מייד לאחר שנכנסתי לבית. רציתי לצאת קצת מהביישנות שלי. זו הזדמנות להיפתח לפני קהל. אני עובדת על עצמי והחוג נתן לי המון, אני מרגישה הרבה יותר ביטחון עצמי. חוץ מזה שתמיד אהבתי תיאטרון, נהגתי לראות הרבה הצגות. הייתי אשתו של הרופא המסכן ב‘אחוזת הולו’, אז הייתי גם הרוצחת וגם האלמנה ‘המסכנה’, הייתה לי אישיות מפוצלת, רק בתאטרון, תודה לאל. התגובות שאני מקבלת נהדרות. מפרגנים לי במשפחה, ומכיוון שאני גם שרה במקהלה הנכדות מחמיאות לי ואומרות: ‘סבתא שחקנית וגם זמרת’. אשמח לשחק בקומדיה, משהו מצחיק ושיהיה גם עם קצת ריקוד, כי אני אוהבת לרקוד, אולי מחזמר. מי יודע?”

רחל ארם “הסיבה המקורית שלי להצטרף לחוג הייתה שהוא יכול להיות כלי נהדר לשמור על הזיכרון, לשמר את המוח רענן ועובד כל הזמן, כי צריך לזכור טקסטים. בהתחלה התחלנו מהקראת מונולוגים, אבל גיא הנהדר אתגר אותנו ואנחנו נענינו לו ברצון ובאהבה. צריך לזכור שבשונה מחוגים אחרים יש פה מרכיב משמעותי של ערבות הדדית. אנחנו יחד כולנו מעלים הצגה או הפקה, וגם אם קשה לא נוטשים כי התחייבת. ובסופו של דבר, אחרי כל ההכנות והחזרות, והתלבושות והכול, אני נהנית מאוד מההופעה עצמה, זה מרגש מאוד.”

גיא הררי, המדריך בחוג לדרמה בבית בראשון לציון זה חמש שנים, לא נפרד מהכוס התרמית שלו, ובצדק. במשך כמה שעות, וכיאה לאמרגן, מפיק ובמאי הוא נדרש להפעיל הרבה את קולו כדי לכוון, להדריך ולביים את קבוצת התיאטרון של הבית. גיא הוא בוגר להקת חיל האוויר ובוגר בית צבי, בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה, ומעל לעשרים שנה בתחום. הוא מלמד, מופיע, שר, מביים, כוריאוגראף של שלוש להקות מחול ועושה גם דברים נוספים, כפי שניווכח בהמשך.

“החוג פתוח לכולם, אין מבחני קבלה. מי שמתעניין יכול לבוא ללמוד ולהתקדם. לומדים כאן את עקרונות המשחק. הרבה מאוד תרגילים שעובדים על ביטחון עצמי, על יכולת אלתור, ניתוח טקסט, דיקציה, תנועה, שימוש באביזרים.”

“הכול פתוח ואין הגבלה. ממחזות קלאסיים ועד מחזות ישראליים עכשוויים. ותמיד אפשר למצוא את נקודת החיבור אל ה‘כאן’ וה‘עכשיו’. אני מתייחס אליהן כאילו הן סטודנטיות למשחק לכל דבר. לא חוסך מהן דבר ולא נותן להן להרגיש שבגלל שהן מבוגרות, הן לא מסוגלות או לא יכולות. עיקר התפקיד שלי, כפי שאני רואה אותו, הוא לטעת בהן תחושת ביטחון. חשוב לי שהן ירגישו בנוח וכל העבודה נעשית ברוח טובה ובאווירה טובה.”

“בהתחלה עבדנו רק על מונולוגים, אחר כך הוספנו דיאלוגים, ורק אחרי שנתיים התחלנו לעלות הצגות שלמות. גם ההתחלה הייתה צנועה – התחלנו במערכון של עשרים דקות. קראנו לו ‘אנחנו גרים ב‘עד 120’’, והוא התבסס על חומרים מהחיים שלהן כאן. אחר כך העלנו הצגה בשם ‘אחוזת הולו’ על פי מחזה של אגאתה כריסטי, ובסוף שנה שעברה העלנו הפקה בשם ‘חטאים מאוחרים’, עיבוד שעשיתי למחזה המוכר בשם ‘מה עושים עם ג‘ני?’”

“כן, וחשוב להדגיש שאף אחת מהן לא למדה לפני כן משחק. את הכול אנחנו עושים באופן הדרגתי ואיטי. יש כאלה שהתחילו מנקודת אפס והיום הן עומדות ונותנות מונולוגים ודיאלוגים שלמים בעל פה. הכול עניין של רצון והתמדה. שחקן חדש שיצטרף יקבל כאן הרבה תמיכה וחיבוק, והתפקידים שיקבל יהיו הדרגתיים ו‘תפורים’ במיוחד בשבילו, כדי לחזק את תחושת הביטחון.”

“בהתחלה קוראים את המחזה ומכירים את הדמויות. אחר כך תבוא חלוקת התפקידים: מי עושה מה, ובהמשך יבואו החזרות. החזרות הראשונות הן חזרות טקסטואליות והן מהותיות לעבודה, כי באמצעותן כל אחת מהשחקניות מתחילה להבין את המחזה, את המניעים של הדמויות, ובאופן ספציפי את המניעים של הדמות שלה. הדבר חיוני כדי שתוכל להיכנס לתפקיד בצורה הטובה ביותר.”

“אני נותן להן כל מיני תרגילים המסייעים להבנה טובה יותר של הטקסט ומכניסים את הקריאה להילוך גבוה יותר. למשל, כל אחת צריכה למצוא בטקסט את הרפליקה שלדעתה מייצגת באופן הברור ביותר את הדמות שהיא מגלמת. אנחנו גם מנהלים פינג־פונג של שאלות ותשובות כדי לחשוף את הפן הרגשי של הדמויות. מה המטרות שלהן? מה האינטרסים שלהן? מה דוחף אותן? הגילוי הזה חשוב כי בסופו של דבר זה מה ש‘צובע’ את גוון הקול, את האינטונציה.”

“השלב הבא הוא העמדת הסצנות. בהתחלה כל סצנה בנפרד ו‘על נקי’, כלומר ללא אביזרים, ואחר כך עם האביזרים המתאימים. אחרי שכל הסצנות עומדות באופן מושלם, מחברים את הכול. מוסיפים את המוזיקה, את התלבושות והאיפור ואת התפאורה לחזרה אחת מלאה.”

כשאני שואלת אותו, מי מלביש את השחקניות, מי מאפר אותן, הוא מחייך במבוכה ואומר: “אני מאפר אותן. למדתי איפור מיוחד לתיאטרון ולקולנוע, ואני דואג גם לפאות ולתלבושות. מביא אביזרים מהבית כשצריך: כריות, וילונות, מנורות לילה. הכול כמובן בהתאם לאופי המחזה”.

“גם את התפאורה אני מעצב, אבל כולנו יחד מרכיבים ומעמידים אותה. וגם מכין את הליווי המוזיקלי של ההצגה.”

בקיצור אתה מפעל של איש אחד…

“אולי,” הוא עונה בצניעות, “אבל אני חייב לציין שאנחנו מקבלים הרבה מאוד תמיכה ועזרה מהבית, ובלי זה כל העסק לא היה מתרומם. לפני כל הפקה אני מכין רשימה מסודרת ליעל מני והיא דואגת לספק את הריהוט הדרוש, אפילו לכרזות המפרסמות את ההצגה היא דואגת”.

“אני משתדל שכל חצי שנה תעלה הפקה חדשה, ואז לערב אחד אנחנו כולנו סינדרלה…”

“כן, האולם פה בבית מפוצץ ואי אפשר להכניס סיכה. בני המשפחה של השחקניות יודעים על האירוע זמן רב מראש. את צריכה לראות את הנכדים, הם באים עם מצלמות וידיאו, וכמובן יתר הדיירים באים לצפות. יש ממש התנפלות על האולם. אנשים תופסים כיסאות שעה לפני שההצגה מתחילה. אנחנו זוכים להרבה פרגון, הודות ליכולת שהנשים מפגינות ובזכות ההצגה עצמה, שאני דואג שתדבר אל כולם.”

הקבוצה עובדת כרגע על מחזה חדש, מחזה מקורי שגיא כתב ונושא את השם: ‘שתי אחיות’. מדובר בקומדיית מצבים משפחתית, ויותר מכך לא נגלה, כדי לא לקלקל.

“הרבה ביטחון עצמי, הרבה מעוף ולמידה והרבה־הרבה התרגשות טובה. הן זוכות לפרגון רב מהמשפחות, מהדיירים האחרים וכמו שציינתי קודם, גם מהבית. מדובר בקבוצה נהדרת ההולכת יחד כבר כמה שנים. הן מאוד מסורות לעניין, ואם, חס וחלילה, מישהי בבית חולים, אני מייד מקבל טלפון: ‘אל תוציא אותי מההפקה’, ‘קח אותי בחשבון’ וכדומה. הן מעדכנות זו את זו בשינויים, מפרגנות זו לזו, חוגגות יחד ימי הולדת, יוצאות יחד לראות הצגות, ויש להן כבוד לשיעור ולמורה. הן מקבלות את ההערות, מעריכות את הלמידה ומנסות להפנים, הכול ביחס טוב והדדי.”

תמר רביץ “אני בחוג מאז שהתחיל. אני נהנית מאוד להופיע וגיא עושה איתנו עבודה נהדרת, מעולם לא שיחקתי בעבר. זה משהו שקרה רק כאן כשהגעתי לבית. ניסיתי וראיתי כי טוב. עד עכשיו השתתפתי בהפקה ‘אנו גרים ב‘עד 120’, ב‘אחוזת הולו’ וב‘חטאים מאוחרים’.”

איבט בטט משתתפת בחוג כבר שנתיים, מאז שהגיעה לבית. “אני יכולה לומר שממש ניסיתי את כל החוגים ונשארתי רק במה שמצא חן בעיניי. החוג הזה בעדיפות ראשונה אצלי ואני ממש מפנה את היום בשבילו. התפקיד הראשון שקיבלתי היה במערכון והוא היה יחסית תפקיד די גדול. ההצלחה הייתה גדולה. נדהמתי מהתגובות שקיבלתי. פעם ראשונה שלי ולא היה לי פחד במה. אמרו לי שהייתי מאוד טבעית.”

בתיה מיכאלי “אני משתתפת בחוג מאז שהתחיל לפני שש שנים. אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה, גרנו בבית צמוד קרקע עם מרפסת פתוחה. אני והחברות היינו חוזרות מבית הספר ועושות כל מיני הצגות במרפסת, מופיעות ונהנות. אהבתי את זה כבר מילדוּת, זה אצלי בדם, אבל רק כשהגעתי לכאן לבית יכולתי להתפנות לזה שוב. בהצגה הראשונה שלי שיחקתי תפקיד של גבר. זכיתי לפידבקים ממש טובים. הילדים מעודדים אותי ואומרים: ‘אימא, יפה מאוד, תמשיכי, תמשיכי’. החוג מעניק לי שמחה וסיפוק, וגיא יודע היטב את העבודה. הכול זה בזכותו וממש כיף לעבוד איתו.”

יונה לוי "אני משתתפת בחוג ארבע שנים. הצטרפתי כמעט מייד לאחר שנכנסתי לבית. רציתי לצאת קצת מהביישנות שלי. זו הזדמנות להיפתח לפני קהל. אני עובדת על עצמי והחוג נתן לי המון, אני מרגישה הרבה יותר ביטחון עצמי. חוץ מזה שתמיד אהבתי תיאטרון, נהגתי לראות הרבה הצגות. הייתי אשתו של הרופא המסכן ב‘אחוזת הולו’, אז הייתי גם הרוצחת וגם האלמנה ‘המסכנה’, הייתה לי אישיות מפוצלת, רק בתאטרון, תודה לאל. התגובות שאני מקבלת נהדרות. מפרגנים לי במשפחה, ומכיוון שאני גם שרה במקהלה הנכדות מחמיאות לי ואומרות: ‘סבתא שחקנית וגם זמרת’. אשמח לשחק בקומדיה, משהו מצחיק ושיהיה גם עם קצת ריקוד, כי אני אוהבת לרקוד, אולי מחזמר. מי יודע?”

רחל ארם “הסיבה המקורית שלי להצטרף לחוג הייתה שהוא יכול להיות כלי נהדר לשמור על הזיכרון, לשמר את המוח רענן ועובד כל הזמן, כי צריך לזכור טקסטים. בהתחלה התחלנו מהקראת מונולוגים, אבל גיא הנהדר אתגר אותנו ואנחנו נענינו לו ברצון ובאהבה. צריך לזכור שבשונה מחוגים אחרים יש פה מרכיב משמעותי של ערבות הדדית. אנחנו יחד כולנו מעלים הצגה או הפקה, וגם אם קשה לא נוטשים כי התחייבת. ובסופו של דבר, אחרי כל ההכנות והחזרות, והתלבושות והכול, אני נהנית מאוד מההופעה עצמה, זה מרגש מאוד.”