האוסף הבלתי נראה
מאת שטפן צווייג
מגרמנית: גדי גולדברג
מנגד הוצאה לאור
תשע”ט
בתיה פולניקוב,
דיירת הבית בראשון לציון ממליצה
לפנינו נובלה קצרה שכותרתה יוצרת מראש אווירה של מעין תעלומה: מהו האוסף? מדוע הוא בלתי נראה? אנו מקבלים הכוונה מסוימת דרך כותרת המשנה “מעשה מימי האינפלציה הגרמנית”, ומכוונים להניח שהיצירה תבטא את האופייני לימים ההם, את המצוקה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
הסיפור נכתב בשנת 1925, ממש בעיצומה של התקופה, בסגנון המוכר לנו מן הימים של ראשית המאה העשרים. הסיפור זורם, בהיר בסדר הזמנים ובאירועים מן המציאות. התובנות והמשמעויות יעלו ויתבררו במהלך הקריאה ובעיקר בסיומה. בולטים היסודות הריאליסטיים – ציוני מקום – ברלין, דרזדן, שמותיהן של יצירות מופת, תיאורים של הווי חיים אופייני לתקופה ופרטים על ההתמודדות עם המציאות המוכרת מספרי היסטוריה.
הפתיחה מתרחשת במהלך נסיעה ברכבת, שתי תחנות אחרי דרזדן. מפגש בין שני נוסעים מבוגרים, אווירה של אדיבות וקרבה. הסיפור מוגש לנו בגוף ראשון ומיד נוצרת תחושה של מעשה שאכן היה. אחד מהם הוא סוחר ספרים וכתבי יד עתיקים, המשתף את בן שיחו במצב האספנות עם ירידת ערכו של הכסף ומתאר את המתעשרים החדשים שעטים על כל מה שניתן לרכוש ואת הקושי להשיג סחורה חדשה. הוא כואב את חוסר ההבנה שלהם לגבי אמנות ושאפילו דפוס ערש ונציאני נהדר הוא בעיניהם המחאה בסך כך וכך דולרים. כך קרה שסוחר עתיקות מברלין נותר ללא סחורה ועם בית עסק שנשתיירו בו גרוטאות עלובות. הוא מנסה להגיע אל לקוחות מן העבר בתקווה למצוא משהו בעל ערך. הוא מוצא צרור גיליונות של לקוח ותיק הזכור לו כבעל טעם טוב וידע רב. הוא מניח שהאיש מבוגר אך אינו מוותר, נרתם לפעולה ויוצא לחפש אותו באחת מערי השדה, מקווה שנותר משהו מן האוסף העשיר שבידיו או שבידי יורשיו.
המתח הסיפורי, כבסיפור בלשי, הולך ונמשך. הוא מחפש ומגיע אל בית נושן באחת מערי השדה, חולף מדלת לדלת – ואכן זו הכתובת. קשישה מקבלת את פניו ובעלה מודיע שישמח מאוד לקבל את פני האורח ומתלהב מאוד להראות לו את האוסף שנשמר אצלו במשך השנים. “יש שם יצירות שלא תמצא במוזיאון אלברטינה בווינה ולא בפריס המשוקצת”. ושוב נמשך המתח ועולים ספקות. האישה מציעה לדחות את המפגש בכמה שעות כדי להספיק ארוחת צהריים ומנוחה. האורח חוזר אל חדרו במלון ולקראת שעת הפגישה מגיעה לאסוף אותו בתו של האספן.
כאן מתגלה האמת המרה ומתקיים וידוי קשה וכואב. המצב הכלכלי אילץ את המשפחה למכור את היצירות כדי לקנות מזון, ועד שהגיעו התשלומים גם הפרוטות שקיבלו לא הספיקו לכך. הקלסרים כולם שמורים ריקים, אך האב העיוור אינו מודע לעובדות המרות. המפגש בין הסוחר לאספן מתקיים בכל זאת כמתוכנן, אך מה שאירע בו יצטרך הקורא לגלות בכוחות עצמו.
הנובלה מציגה שאלות חיים משמעותיות על תפקידה של האמנות בחיינו, ועד כמה זכותנו להמיר אותה למען צרכים של יום-יום. עולה גם השאלה, במה כוחה של היצירה שבדמיון לעומת זו הממשית שמול עינינו. חוזרות ועולות השאלות לגבי האירועים החברתיים הגובים מחירים כה כבדים מן האמנות, ועוד ועוד.
שטפן צווייג היה אף הוא אספן אמנות מחונן, וגישתו הרגישה אל חפצי אומנות מתבטאת בכל אחד מעמודיו של הסיפור ונוגעת ללב. אף ממנו גבתה מלחמת העולם השנייה מחיר כבד, כשנאלץ לברוח ולמכור את רוב יצירותיו.
הנובלה מכונסת בספרון קטנטן, כפנינה בכף היד. מומלץ בכל לב.
האוסף הבלתי נראה
מאת שטפן צווייג
מגרמנית: גדי גולדברג
מנגד הוצאה לאור
תשע”ט
בתיה פולניקוב,
דיירת הבית בראשון לציון ממליצה
לפנינו נובלה קצרה שכותרתה יוצרת מראש אווירה של מעין תעלומה: מהו האוסף? מדוע הוא בלתי נראה? אנו מקבלים הכוונה מסוימת דרך כותרת המשנה “מעשה מימי האינפלציה הגרמנית”, ומכוונים להניח שהיצירה תבטא את האופייני לימים ההם, את המצוקה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
הסיפור נכתב בשנת 1925, ממש בעיצומה של התקופה, בסגנון המוכר לנו מן הימים של ראשית המאה העשרים. הסיפור זורם, בהיר בסדר הזמנים ובאירועים מן המציאות. התובנות והמשמעויות יעלו ויתבררו במהלך הקריאה ובעיקר בסיומה. בולטים היסודות הריאליסטיים – ציוני מקום – ברלין, דרזדן, שמותיהן של יצירות מופת, תיאורים של הווי חיים אופייני לתקופה ופרטים על ההתמודדות עם המציאות המוכרת מספרי היסטוריה.
הפתיחה מתרחשת במהלך נסיעה ברכבת, שתי תחנות אחרי דרזדן. מפגש בין שני נוסעים מבוגרים, אווירה של אדיבות וקרבה. הסיפור מוגש לנו בגוף ראשון ומיד נוצרת תחושה של מעשה שאכן היה. אחד מהם הוא סוחר ספרים וכתבי יד עתיקים, המשתף את בן שיחו במצב האספנות עם ירידת ערכו של הכסף ומתאר את המתעשרים החדשים שעטים על כל מה שניתן לרכוש ואת הקושי להשיג סחורה חדשה. הוא כואב את חוסר ההבנה שלהם לגבי אמנות ושאפילו דפוס ערש ונציאני נהדר הוא בעיניהם המחאה בסך כך וכך דולרים. כך קרה שסוחר עתיקות מברלין נותר ללא סחורה ועם בית עסק שנשתיירו בו גרוטאות עלובות. הוא מנסה להגיע אל לקוחות מן העבר בתקווה למצוא משהו בעל ערך. הוא מוצא צרור גיליונות של לקוח ותיק הזכור לו כבעל טעם טוב וידע רב. הוא מניח שהאיש מבוגר אך אינו מוותר, נרתם לפעולה ויוצא לחפש אותו באחת מערי השדה, מקווה שנותר משהו מן האוסף העשיר שבידיו או שבידי יורשיו.
המתח הסיפורי, כבסיפור בלשי, הולך ונמשך. הוא מחפש ומגיע אל בית נושן באחת מערי השדה, חולף מדלת לדלת – ואכן זו הכתובת. קשישה מקבלת את פניו ובעלה מודיע שישמח מאוד לקבל את פני האורח ומתלהב מאוד להראות לו את האוסף שנשמר אצלו במשך השנים. “יש שם יצירות שלא תמצא במוזיאון אלברטינה בווינה ולא בפריס המשוקצת”. ושוב נמשך המתח ועולים ספקות. האישה מציעה לדחות את המפגש בכמה שעות כדי להספיק ארוחת צהריים ומנוחה. האורח חוזר אל חדרו במלון ולקראת שעת הפגישה מגיעה לאסוף אותו בתו של האספן.
כאן מתגלה האמת המרה ומתקיים וידוי קשה וכואב. המצב הכלכלי אילץ את המשפחה למכור את היצירות כדי לקנות מזון, ועד שהגיעו התשלומים גם הפרוטות שקיבלו לא הספיקו לכך. הקלסרים כולם שמורים ריקים, אך האב העיוור אינו מודע לעובדות המרות. המפגש בין הסוחר לאספן מתקיים בכל זאת כמתוכנן, אך מה שאירע בו יצטרך הקורא לגלות בכוחות עצמו.
הנובלה מציגה שאלות חיים משמעותיות על תפקידה של האמנות בחיינו, ועד כמה זכותנו להמיר אותה למען צרכים של יום-יום. עולה גם השאלה, במה כוחה של היצירה שבדמיון לעומת זו הממשית שמול עינינו. חוזרות ועולות השאלות לגבי האירועים החברתיים הגובים מחירים כה כבדים מן האמנות, ועוד ועוד.
שטפן צווייג היה אף הוא אספן אמנות מחונן, וגישתו הרגישה אל חפצי אומנות מתבטאת בכל אחד מעמודיו של הסיפור ונוגעת ללב. אף ממנו גבתה מלחמת העולם השנייה מחיר כבד, כשנאלץ לברוח ולמכור את רוב יצירותיו.
הנובלה מכונסת בספרון קטנטן, כפנינה בכף היד. מומלץ בכל לב.