אלוף האמת

גיורא איילנד הוא אדם שפיו וליבו שווים. כנות נדירה זו היא אחת הסיבות שבגללה לא הצטרף לפוליטיקה. שכלו חד ומילותיו נוקבות. ויש לו ביקורת. שנים נוהרת אחריו שיירה של מעריצים, רבים מהם הם פקודיו לשעבר. גם סרטן הערמונית לא הביס אותו. הוא כתב שני ספרים על מחלתו וכאביו, ולא חסך את ביקורתו על מחדלי המערכת הרפואית בישראל. זהו סיפורו של איש ישר, אמיץ, עם פה גדול ולב גדול עוד יותר. שמו נטוע היטב בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. ואופטימי הוא לא.

גיורא איילנד נולד בכפר הס ב-1952. הוא התגייס לצבא, ובמשך שלושים ושלוש שנים, שבהן מילא תפקידים משמעותיים ומורכבים ועלה במהירות בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף, ניהל, פיקד, חינך והכשיר דורות של לוחמים. במשך כל הקריירה הצבאית שלו הפקודים של גיורא העריצו אותו הערצה גורפת. בין התפקידים שמילא היו ראש אג"מ (אגף מבצעים), ראש אגף התכנון בצה"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. לאחר שפרש מונה למנכ"ל גבעות עולם חופשי חיפושי נפט. ב-2017 חלה בסרטן הערמונית ואת טענותיו למערכת הבריאות לא חסך. הוא הוציא שני ספרים בנושא ועורר, כצפוי, הדים לא פשוטים.

למה לא פוליטיקה?

"אני לא יכול להגיד שאני לא מצטער. מאז בחירות 2009 היו לי הצעות טובות ומפתות, כמעט מכל מפלגה, אבל משיקולים שונים, חלקם אישיים, החלטתי שלא. אין לי ספק שאם הייתי חלק מהמערכת הפוליטית ומכהן בתפקיד מסוים, הייתי עושה זאת היטב. עם זאת, כדי להיבחר הייתי צריך לעשות מניפולציות, להיות חלק מאינטריגות, זה לא באופיי ואני סולד מכך. בנוסף, אני אומר בפה מלא את מה שאני חושב, וזה לא בהכרח מתאים למערכת הפוליטית."

במשך השנים ביצעת אינספור תפקידים חשובים ומורכבים. יש תפקיד אחד שאתה לוקח איתך?

"כל תפקיד והחשיבות שלו. עם זאת, לא אפתיע אותך אם אספר שאחד משלושת התפקידים המשמעותיים שלי היה כמג"ד בגדוד הנח"ל המוצנח (גילוי נאות: הייתי חיילת בגדוד 50 שעליו פיקד גיורא איילנד).

תפקיד המג"ד בגדוד הוא תפקיד נהדר כי אתה מספיק בכיר לנהל מערכת של כמה מאות חיילים, אך עדיין מסוגל להשפיע, עד אחרון האנשים. זה נכון בניהול בכלל ובצבא בפרט. לבצע בתפקידך משימות במקצועיות רבה ובסמוי לגרום לכל אלה שמתחתיך להיות טובים יותר בתפקיד הבא שיעשו, כשאתה כבר לא תהיה נוכח – זו חניכה. זה ליווי. יעידו על כך לא מעט מפקודיי, שעם חלקם אני בקשר עד היום ומקצתם אפילו את מכירה."

כחייל וכמפקד חווית הרבה רגעים קשים ומורכבים, שתף אותנו ברגע כזה

"רוב הרגעים הקשים שחוויתי קשורים במותם של אנשים שהיו קרובים אליי פיזית ואישית. אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי היה כשהייתי קמב"ץ 890, כארבעה חודשים לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה. המלחמה, לכאורה, הסתיימה, אבל בגולן השתוללה מלחמת התשה בין ישראל לסוריה, במהלכה ספגנו הרבה מאוד הפגזות. באחת מהן, כשנכנסנו לבונקרים הממוגנים, חדר דרך פתח אוורור זעיר פגז לבונקר. היו שם גם המג"ד וגם רופא הגדוד. לגמרי באקראי התיישב המג"ד על המיטה שלי ובמרחק של חצי מטר ממני. כל רסיסי הפגז עפו לעברו ופצעו אותו אנושות. הוא הספיק להגיד לרופא, 'ד"ר, נפצעתי קשה,' קרס ומת לי בידיים. הצער והכאב הם לא רק ממותו של אדם קרוב, אלא גם מצירוף המקרים ומההכרה שיכולתי להיות זה שיישב על המיטה וגם שאני בר מזל."

כמי שנמנה עם דור הביניים, מה קיבלנו מההורים? ואיזו חברה נשאיר לבאים אחרינו?

"גדלתי בשנות החמישים, במושב. ההורים הנחילו לנו שלושה ערכים מרכזיים: הסתפקות במועט, עבודה קשה וסולידריות חברתית. זה היה נכון כחברה בכלל וכילדים שהיו גם חלק מכוח העבודה בפרט. משבר הקורונה הוא אירוע שלא יישכח עוד יומיים. הוא אבן בוחן – האם נצלח אותו כחברה והאם נחזור לחברה שהיינו, שהסולידריות והערבות ההדדית הם נר לרגליה. ימים יגידו."

כמדינה, מה החוליה החזקה שלנו ומה החלשה?

"באופן לא מפתיע החוליה החזקה – הצבא. לא בגלל שאת הצבא מנהלים אנשים יותר מוכשרים ולא בגלל שהוא גורם מלכד, אלא כי הצבא הוא מערכת שפועלת כמערכת, והיתרון שלה שאנשים ממוצעים מפעילים אותה היטב. באחד הביקורים שלי בוושינגטון, בארוחת צוהריים, כשהניחו לרגע את הפורמאליות, אמר ג'ורג' בוש (הבן), שתמיד עדיף שהארגון יהיה חזק יותר מהעומד בראשו, והוא הביא כדוגמה את אמריקה. אין ספק שארצות הברית, במאתים וחמישים השנים האחרונות, היא הדבר הכי מוצלח שהאנושות יצרה. החוליה החלשה היא מערכת השלטון בישראל. כבר יותר משנה שאנחנו מתפקדים בלי ממשלה ובלי תקציב. כולנו נסכים שהתנהלנו בסדר יחסית למגבלות, הממשלה לא הפריעה והמוסדות עבדו. אבל כשמגיע משבר, אנחנו נוכחים עד כמה המערכת לא פועלת."

על הקורונה מוסיף גיורא ואומר: "כשמזהים צונאמי רחוק שמתרחש בסין, המדינה חייבת להיערך, מה גם שזה לא עולה כסף. המשבר הזה מוכיח שהיא לא התכוננה – היום כל הנטל נופל על משרד הבריאות. יכלו להיעזר מראש בגורמים חזקים ומיומנים בתחומים מסוימים, שאינם שייכים למשרד הבריאות, קרי הרכש. למשרד הביטחון יש יכולת מדהימה בתחום הרכש, כבר לפני חודשיים אפשר היה להתארגן ולהיעזר בו, כך גם באשר למעבד הדיגיטלי. פנייה ליחידת 8200 או לשב"כ הייתה מאפשרת לאתר נשאים פוטנציאליים של הקורונה מבעוד מועד והמשבר היה מנוהל טוב יותר."

עבדת עם חמישה ראשי ממשלה שונים. בפרספקטיבה של זמן ובחווייתך האישית, מי הותיר בך רושם עז, והאם דור המנהיגים הולך ופוחת?

"כל דור ומנהגיו. בהסתכלות היסטורית, אלה שהיו לפנינו לא היו בהכרח נפילים. בחוויה האישית שלי, על שלל התכונות הטובות והחסרונות, שרון היה המנהיג הכי אותנטי שיצא לי לעבוד מולו. לא רק שהוא היה בולדוזר שידע להחליט, היו בו עוד שני דברים נוספים שראויים להערכה – אידאולוגיה אמיתית ודאגה עמוקה למדינת ישראל. לפעמים זה יצא ממנו בדרך צורמת, אבל תמיד הבנתי מאיפה זה בא. בנוסף, שרון לא היה יהיר ולא חשב שהוא החכם מכולם. הוא היה הקשוב ביותר. גם לעצות, אבל גם לביקורת. זמן קצר לאחר שפרשתי מצה"ל, נעתרתי לבקשתו של שרון והתמניתי לראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל). באחת הפגישות עם דובי ויסגלס, מנהל הלשכה של שרון, הוא אמר לי שהבחירה של שרון בי נבעה מכך שלא היססתי להתווכח איתו ולבקר אותו."

על המשבר הרפואי והאישי שחווה ועל הביקורת הנוקבת שהעביר על משרד הבריאות גיורא מסרב לדבר בשל המצב הנוכחי. זה נראה לו לא ראוי, עם זאת חשוב לו לייעץ מניסיונו לכל מי שמתמודדים עם מחלה. "לעולם אל תקבלו את עצתו של הרופא פשוטו כמשמעו. כשאתה שואל את הרופא מה כדאי לי לעשות, נכנסים שיקולים של מה כדאי לרופא, שהוא גם נציג של מערכת הבריאות. לעיתים הוא צריך לחסוך כסף בעבורה ולעיתים הוא משרת את חברת התרופות. מה כן כדאי לעשות? ללמוד מהן האפשרויות, לבחון אותן ולזכור שבסוף זה מה כדאי ונכון לך לעשות."

גיורא, אתה אופטימי או פסימי?

"לצערי, תמיד פסימי."

אלוף האמת

גיורא איילנד הוא אדם שפיו וליבו שווים. כנות נדירה זו היא אחת הסיבות שבגללה לא הצטרף לפוליטיקה. שכלו חד ומילותיו נוקבות. ויש לו ביקורת. שנים נוהרת אחריו שיירה של מעריצים, רבים מהם הם פקודיו לשעבר. גם סרטן הערמונית לא הביס אותו. הוא כתב שני ספרים על מחלתו וכאביו, ולא חסך את ביקורתו על מחדלי המערכת הרפואית בישראל. זהו סיפורו של איש ישר, אמיץ, עם פה גדול ולב גדול עוד יותר. שמו נטוע היטב בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. ואופטימי הוא לא.

גיורא איילנד נולד בכפר הס ב-1952. הוא התגייס לצבא, ובמשך שלושים ושלוש שנים, שבהן מילא תפקידים משמעותיים ומורכבים ועלה במהירות בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף, ניהל, פיקד, חינך והכשיר דורות של לוחמים. במשך כל הקריירה הצבאית שלו הפקודים של גיורא העריצו אותו הערצה גורפת. בין התפקידים שמילא היו ראש אג"מ (אגף מבצעים), ראש אגף התכנון בצה"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. לאחר שפרש מונה למנכ"ל גבעות עולם חופשי חיפושי נפט. ב-2017 חלה בסרטן הערמונית ואת טענותיו למערכת הבריאות לא חסך. הוא הוציא שני ספרים בנושא ועורר, כצפוי, הדים לא פשוטים.

למה לא פוליטיקה?

"אני לא יכול להגיד שאני לא מצטער. מאז בחירות 2009 היו לי הצעות טובות ומפתות, כמעט מכל מפלגה, אבל משיקולים שונים, חלקם אישיים, החלטתי שלא. אין לי ספק שאם הייתי חלק מהמערכת הפוליטית ומכהן בתפקיד מסוים, הייתי עושה זאת היטב. עם זאת, כדי להיבחר הייתי צריך לעשות מניפולציות, להיות חלק מאינטריגות, זה לא באופיי ואני סולד מכך. בנוסף, אני אומר בפה מלא את מה שאני חושב, וזה לא בהכרח מתאים למערכת הפוליטית."

במשך השנים ביצעת אינספור תפקידים חשובים ומורכבים. יש תפקיד אחד שאתה לוקח איתך?

"כל תפקיד והחשיבות שלו. עם זאת, לא אפתיע אותך אם אספר שאחד משלושת התפקידים המשמעותיים שלי היה כמג"ד בגדוד הנח"ל המוצנח (גילוי נאות: הייתי חיילת בגדוד 50 שעליו פיקד גיורא איילנד).

תפקיד המג"ד בגדוד הוא תפקיד נהדר כי אתה מספיק בכיר לנהל מערכת של כמה מאות חיילים, אך עדיין מסוגל להשפיע, עד אחרון האנשים. זה נכון בניהול בכלל ובצבא בפרט. לבצע בתפקידך משימות במקצועיות רבה ובסמוי לגרום לכל אלה שמתחתיך להיות טובים יותר בתפקיד הבא שיעשו, כשאתה כבר לא תהיה נוכח – זו חניכה. זה ליווי. יעידו על כך לא מעט מפקודיי, שעם חלקם אני בקשר עד היום ומקצתם אפילו את מכירה."

כחייל וכמפקד חווית הרבה רגעים קשים ומורכבים, שתף אותנו ברגע כזה

"רוב הרגעים הקשים שחוויתי קשורים במותם של אנשים שהיו קרובים אליי פיזית ואישית. אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי היה כשהייתי קמב"ץ 890, כארבעה חודשים לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה. המלחמה, לכאורה, הסתיימה, אבל בגולן השתוללה מלחמת התשה בין ישראל לסוריה, במהלכה ספגנו הרבה מאוד הפגזות. באחת מהן, כשנכנסנו לבונקרים הממוגנים, חדר דרך פתח אוורור זעיר פגז לבונקר. היו שם גם המג"ד וגם רופא הגדוד. לגמרי באקראי התיישב המג"ד על המיטה שלי ובמרחק של חצי מטר ממני. כל רסיסי הפגז עפו לעברו ופצעו אותו אנושות. הוא הספיק להגיד לרופא, 'ד"ר, נפצעתי קשה,' קרס ומת לי בידיים. הצער והכאב הם לא רק ממותו של אדם קרוב, אלא גם מצירוף המקרים ומההכרה שיכולתי להיות זה שיישב על המיטה וגם שאני בר מזל."

כמי שנמנה עם דור הביניים, מה קיבלנו מההורים? ואיזו חברה נשאיר לבאים אחרינו?

"גדלתי בשנות החמישים, במושב. ההורים הנחילו לנו שלושה ערכים מרכזיים: הסתפקות במועט, עבודה קשה וסולידריות חברתית. זה היה נכון כחברה בכלל וכילדים שהיו גם חלק מכוח העבודה בפרט. משבר הקורונה הוא אירוע שלא יישכח עוד יומיים. הוא אבן בוחן – האם נצלח אותו כחברה והאם נחזור לחברה שהיינו, שהסולידריות והערבות ההדדית הם נר לרגליה. ימים יגידו."

כמדינה, מה החוליה החזקה שלנו ומה החלשה?

"באופן לא מפתיע החוליה החזקה – הצבא. לא בגלל שאת הצבא מנהלים אנשים יותר מוכשרים ולא בגלל שהוא גורם מלכד, אלא כי הצבא הוא מערכת שפועלת כמערכת, והיתרון שלה שאנשים ממוצעים מפעילים אותה היטב. באחד הביקורים שלי בוושינגטון, בארוחת צוהריים, כשהניחו לרגע את הפורמאליות, אמר ג'ורג' בוש (הבן), שתמיד עדיף שהארגון יהיה חזק יותר מהעומד בראשו, והוא הביא כדוגמה את אמריקה. אין ספק שארצות הברית, במאתים וחמישים השנים האחרונות, היא הדבר הכי מוצלח שהאנושות יצרה. החוליה החלשה היא מערכת השלטון בישראל. כבר יותר משנה שאנחנו מתפקדים בלי ממשלה ובלי תקציב. כולנו נסכים שהתנהלנו בסדר יחסית למגבלות, הממשלה לא הפריעה והמוסדות עבדו. אבל כשמגיע משבר, אנחנו נוכחים עד כמה המערכת לא פועלת."

על הקורונה מוסיף גיורא ואומר: "כשמזהים צונאמי רחוק שמתרחש בסין, המדינה חייבת להיערך, מה גם שזה לא עולה כסף. המשבר הזה מוכיח שהיא לא התכוננה – היום כל הנטל נופל על משרד הבריאות. יכלו להיעזר מראש בגורמים חזקים ומיומנים בתחומים מסוימים, שאינם שייכים למשרד הבריאות, קרי הרכש. למשרד הביטחון יש יכולת מדהימה בתחום הרכש, כבר לפני חודשיים אפשר היה להתארגן ולהיעזר בו, כך גם באשר למעבד הדיגיטלי. פנייה ליחידת 8200 או לשב"כ הייתה מאפשרת לאתר נשאים פוטנציאליים של הקורונה מבעוד מועד והמשבר היה מנוהל טוב יותר."

עבדת עם חמישה ראשי ממשלה שונים. בפרספקטיבה של זמן ובחווייתך האישית, מי הותיר בך רושם עז, והאם דור המנהיגים הולך ופוחת?

"כל דור ומנהגיו. בהסתכלות היסטורית, אלה שהיו לפנינו לא היו בהכרח נפילים. בחוויה האישית שלי, על שלל התכונות הטובות והחסרונות, שרון היה המנהיג הכי אותנטי שיצא לי לעבוד מולו. לא רק שהוא היה בולדוזר שידע להחליט, היו בו עוד שני דברים נוספים שראויים להערכה – אידאולוגיה אמיתית ודאגה עמוקה למדינת ישראל. לפעמים זה יצא ממנו בדרך צורמת, אבל תמיד הבנתי מאיפה זה בא. בנוסף, שרון לא היה יהיר ולא חשב שהוא החכם מכולם. הוא היה הקשוב ביותר. גם לעצות, אבל גם לביקורת. זמן קצר לאחר שפרשתי מצה"ל, נעתרתי לבקשתו של שרון והתמניתי לראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל). באחת הפגישות עם דובי ויסגלס, מנהל הלשכה של שרון, הוא אמר לי שהבחירה של שרון בי נבעה מכך שלא היססתי להתווכח איתו ולבקר אותו."

על המשבר הרפואי והאישי שחווה ועל הביקורת הנוקבת שהעביר על משרד הבריאות גיורא מסרב לדבר בשל המצב הנוכחי. זה נראה לו לא ראוי, עם זאת חשוב לו לייעץ מניסיונו לכל מי שמתמודדים עם מחלה. "לעולם אל תקבלו את עצתו של הרופא פשוטו כמשמעו. כשאתה שואל את הרופא מה כדאי לי לעשות, נכנסים שיקולים של מה כדאי לרופא, שהוא גם נציג של מערכת הבריאות. לעיתים הוא צריך לחסוך כסף בעבורה ולעיתים הוא משרת את חברת התרופות. מה כן כדאי לעשות? ללמוד מהן האפשרויות, לבחון אותן ולזכור שבסוף זה מה כדאי ונכון לך לעשות."

גיורא, אתה אופטימי או פסימי?

"לצערי, תמיד פסימי."