האימא של הפמיניסטיות

סיפורה של מאיה צמרת

עם כוח רצון של ברזל, תעצומות נפש ועקשנות יוצאת דופן סללה מאיה צמרת את דרכה מעובדת פשוטה במפעל שבמולדביה לתפקידים ניהוליים בכירים בישראל. הקשיים שבהם נתקלה לא מנעו ממנה להתקדם, נישואיה שכשלו לא כופפו את ראשה ותנאי המחייה הרעועים לא הפילו את רוחה. פמיניסטית? מי ידע אז מה זה?

מאיה נולדה בארמניה, בפברואר 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אך גדלה במולדביה. אביה הכיר את אמה בבוקרשט והשניים נישאו ב-1939. כשבסרביה סופחה לברית המועצות חזרו הוריה לעיר, למקום שבו גדלה אמה של מאיה. ב-1941, כשפרצה המלחמה, האב גויס לצבא הרוסי. האם, שטיפלה אז בתינוקת כבת חמישה חודשים, ברחה עם משפחתה המורחבת. בתחילה הם נסעו בעגלת סוסים ובהמשך ברכבת של בהמות עד שהגיעו לקרבת נהר הוולגה והתיישבו בקולחוז (משק שיתופי). לאחר שהגרמנים התקרבו לאזור הם ברחו לארמניה. אב המשפחה שוחרר מהצבא לאחר שנפצע ברגלו, ולאחר חיפושים רבים הוא מצא את משפחתו בארמניה, שבה נולדה מאיה. בשלהי המלחמה וכשמלאו למאיה שלושה חודשים אפשרו הרוסים למשפחה לחזור לרפובליקה הסובייטית, למולדביה. כשהמשפחה חזרה למקום הולדתה ובגרותה של האם הם גילו שהעיר הופצצה ונהרסה. "הוריי היו אנשים משכילים. הם אמנם לא סיימו את לימודיהם, אבל באו מבתים אמידים ודיברו שפות רבות. לסבי, אביה של אמי, היה בית קולנוע ובית דפוס שהיו מקור פרנסתו. לאחר סיום המלחמה כשהוריי חזרו למולדביה הם חוו תקופה קשה של צנע, מחסור והרס." הזיכרון הראשון של מאיה מילדותה היה שהצטרף אח חדש למשפחה. "אני ילדת סנדוויץ'," היא אומרת. "אחותי נפגעה בזמן המלחמה, כך שלא זכיתי לתשומת לב רבה, עם זאת הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי ילדה עצמאית שידעה להסתדר. רקדתי, שרתי והיו לי חברים רבים, לרוב בנים, ותמיד הנהגתי את החבורה."
בגיל שש הצטרפה מאיה לבית ספר ועברה מסלול לימודים הזהה למסלול שעוברים רוב הילדים הסובייטים. היא הייתה טובה במדעים וסיימה את בית הספר בהצטיינות יתרה. משאת חייה הייתה ללמוד רפואה, אבל סיכוייה להתקבל ללימודי הרפואה שבקישינב היו קלושים. הוריה החליטו שלימודים במקום מרוחק כמו סיביר יקרים מאוד ומאחר שהיא אישה המאמץ אינו מוצדק, ולכן נשלחה מאיה ללמוד בבית ספר להנדסאים. חרושצוב שהיה אז ראש ממשלה החליט שהסטודנטים ללימודים גבוהים אינם יודעים מה זו עבודה, ולכן הסטודנטים נאלצו לעבוד ביום וללמוד בערב. "נשלחתי אז למפעל ליצור אלמנטים מבטון ועבדתי בו כברזלנית (מלשון ברזל). העבודה הייתה קשה ופיזית. עבדנו בחוץ, בקור הנוראי של אירופה. עם הזמן התקדמתי והועברתי למחלקה לבקרת טיב. באותה תקופה סיימתי את לימודיי וקודמתי לתפקיד ניהולי במפעל."

מה עם גברים?
"ב-1961 פגשתי את האהבה הראשונה שלי. הוא היה גבר יפה ומוצלח, בן יחיד להורים, שבלשון המעטה לא ממש רצו אותי. הם דרשו נדוניה מכובדת שהוריי לא יכלו לספק, כך שחוויתי פרידה קשה וכואבת. אבל באהבה כמו באהבה, נפגשנו שוב ומימשנו את אהבתנו. הוריו סירבו להשתתף בחתונה שלנו ובהמשך גם סירבו לעזור לנו, ולכן הוריי היו אלה שסייעו לנו לרכוש דירה."

ומה קרה בהמשך?
"הוא היה בחור יפה ושרמנטי והבגידות לא איחרו לבוא. הוא נהג להיעלם מהבית. בינתיים נכנסתי להיריון, הוא סירב שאמשיך בו ודרש שאעשה הפלה. אבי רצה שאלד את התינוק והציע שיסייע בגידולו, אך בתקופה ההיא ברוסיה להיות גרושה עם ילד היה כמו אות קלון."

מה עשית?
"עשיתי הפלה, וחודשיים אחר כך נפרדנו. זה היה הקיץ הנוראי בחיי. הייתי בת עשרים וחמש, אבא שלי נפטר וחוויתי אובדן גדול, פרידה כואבת, עלבון וכאב פיזי קשה. לקח לי זמן רב לאסוף את השברים ולחשוב שאני מסוגלת להקים משפחה, ולכן בינתיים השקעתי בעבודה והמשכתי להתקדם."

היית אישה במעמד בכיר, בעולם גברי. איך התמודדת?
"זה לא היה פשוט, אינספור פעמים סבלתי מהטרדות מיניות. באחת מהן הייתי קרובה לאונס."

באמצעות בן דודה הכירה מאיה את מי שלימים יהיה בעלה ואבי בתה היחידה אביבה, את אלכס. מה הייתה הסיבה שעליתם לישראל ב-1974?
"בעיקר כי חברים רבים עלו לישראל. בזמנו לא הייתה לי כל זיקה ליהדות או לציונות. היו גילויי אנטישמיות, אבל אני אישית לא חוויתי אותם. תמיד אמרו לי, 'למרות שאת יהודייה את אחת משלנו'." "אלכס, בעלי, אביבה ואנוכי עלינו לארץ. בלי משפחה. אני עדיין שואלת את עצמי איך יכולתי לעזוב הכול ולעלות. אני חושבת שבלי תמיכתה של אמי לא הייתי מסוגלת לעשות את הצעד הזה, פרט לה איש לא תמך בי. באותה תקופה זה היה מאוד מסוכן להיות מקורב למישהו שעוזב לישראל."

מי בכל זאת סייע לכם בתהליך העלייה לישראל?
"המנהלים בחברה שבה עבדתי היו יהודים, היו להם קשרים במקומות הנכונים, והם עזרו לי לקבל במהירות אישור עלייה. מובן שהיה עליי לשלם שוחד, שני רובי ציד. תוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי בדרך לישראל."

איך הייתה ההתחלה?
"מורכבת למדי, שכן הגענו לבד ובלי משפחה, ולא היו לנו כאן חברים חוץ מזוג חברים שעלו כמה חודשים לפנינו. משדה התעופה נשלחנו הישר לאולפן בדימונה, שם שהינו שישה חודשים. בהמשך קיבלנו אישור לעבור למרכז וקיבלנו דירה קטנה מעמידר, בראשון לציון."

ספרי על החברות הראשונה שיצרת כאן בישראל
"קיבלנו דירה חדשה שעדיין לא חוברה לחשמל או למים, זה היה בסוף דצמבר, היה קר וחשוך. בעלי יצא לחפש את החברים כדי לבשר להם שגם אנחנו גרים בראשון, ואני החלטתי לפתוח את דלת הדירה החשוכה כדי שיחדרו קרני אור. פתאום שמעתי דפיקות בדלת. מולי עמדה אישה זרה לחלוטין. היא שאלה אלו שפות אני דוברת, וכשציינתי שאני דוברת גם רומנית, הבנתי שנשלח אליי מלאך. שמה היה טובה וכשמה כן הייתה, מאגר בלתי נדלה של טוב. כמה דקות לאחר אותו מפגש חזרה טובה עם מגש עמוס בכל טוב וחמישים לירות להתחלה. היא הבטיחה לשמור על אביבה בזמן שאחפש עבודה וסייעה לי להתנהל מול המוסדות. עם מעטפת הביטחון שהיא העניקה לי התחלתי לעבוד, חודש לאחר מכן מצאתי עבודה כמהנדסת בצוות ההקמה של בורסת היהלומים שברמת גן.
טובה הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיי. היא הייתה שם בשבילי בכל צומת ובכל מקום. נרקם בינינו קשר שכל הגדרה תחטא לעוצמתו. היא הייתה משפחה, חברה אחות ואם. טובה כבר נפטרה, אך אני בקשר טוב עם בנותיה. אני מקווה שברבות השנים ידעתי להחזיר לה מהטוב שהעניקה לי. במיוחד לאור המשבר הקשה שפקד אותה כשבתה נהרגה."

ספרי על הקריירה שעשית בישראל
"התפקיד הראשון שלי בישראל היה כמהנדסת בצוות ההקמה של בורסת היהלומים שברמת-גן. נבחרתי מכיוון שרואיינתי על ידי המהנדסת הראשית של סולל בונה שכבר אז ראתה את היתרון שבהעסקת נשים. התאקלמתי מהר מאוד. הצוות היה רב-גוני ומורכב מעולים רבים ואיכותיים וזכינו בפרס קפלן על קיצור לוחות הזמנים ושימוש בטכנולוגיות חדשניות. במקביל לעבודתי למדתי עברית. סיימתי את עבודתי בבורסת היהלומים כמנהלת הפרויקט. בהמשך ניהלתי פרויקטים רבים ושונים, כמו פרויקט ההקמה של בית התעשיינים, בית הטקסטיל ומגדל דיזינגוף. ב-1989 עברתי לחברת אזורים, וגם שם הייתה לי הזכות לנהל פרויקטים משמעותיים, כמו מלון אוקיינוס בהרצליה ושכונת מגורים בגדרה. לשמחתי גם שם זכיתי בפרסים רבים."

מה קרה עם אלכס?
"לצערי הקשר עם אלכס לא האריך ימים, וב-1978, לאחר שמונה שנים, נפרדנו. כדי להימנע מעורכי דין נאלצתי לוותר על הכול. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שאביבה תישאר איתי. גירושים כמו גירושים תמיד קשים, והעובדה שמשפחתי הייתה רחוקה הקשתה שבעיים. לשמחתי אמי, אחי ואחותי עלו לישראל ב-1979."

מתי הפכת למאיה צמרת?
"כשהכרתי את יעקב צמרת. הוא היה אלמן, אב לילד בן שמונה שגדל בלי אם מגיל שלוש ולשתי בנות נשואות ושני נכדים. פתאום ממשפחה קטנה נהפכנו למשפחה גדולה. הפכתי להיות אימא וסבתא במשרה מלאה. מעבר לקושי הטבעי של איחוד שתי משפחות לאחת, יעקב לא הצטיין בפרגון. הוא התגלה כקנאי לעבודתי, להצלחתי, לקשר שלי עם אביבה ולכל מה שהחיים שלי הכילו. הקושי הגדול ביותר היה ההתמודדות עם בנו, שלא בחל בכלום ואף הרים עליי ידיים. עם הזמן החיים נהפכו לבלתי נסבלים, ואביבה לא יכלה לשאת את החיים בבית, וכשהייתה בת שלוש-עשרה ברחה לאביה שחי בארצות הברית."

מה קרה בהמשך?
"ב-1993, לאחר שלוש-עשרה שנים שניסיתי לחיות בצוותא, ואלוהים עדי עד כמה רציתי והשתדלתי, החלטתי שאיני יכולה יותר ופשוט ארזתי ועזבתי. שוב מצאתי את עצמי מתמודדת לבד עם השבר. אימא שלי נפטרה כמה שנים לפני כן. זמן קצר אחר כך איבדתי את אחותי ממחלת הסרטן ושנתיים לאחר מכן אחי נפטר בפתאומיות מדום לב."

איך היו הגירושים האלה?
"עזבתי את הבית כשאני מצוידת בשתי מזוודות. נאלצתי לגור אצל חברים. בעלי, שהיה סגן אלוף בפנסיה, הגיש כנגדי תביעת מזונות בתואנה של הרעת תנאים. הפעם, בניגוד לעצתו של עורך הדין שלי, החלטתי להיאבק ולהילחם."
ב-2005 לאחר אינספור תפקידים ופרויקטים משמעותיים יוצאת מאיה לגמלאות, אך זמן קצר לאחר מכן היא עוברת למוסקבה לטובת עבודה חדשה.

מה הסיפור עם מוסקבה?
"עם יציאתי לפנסיה קיבלתי מדניה-סיבוס הצעה אטרקטיבית שלא יכולתי לסרב לה – לנהל פרויקט ענקי במוסקבה, את קניון אפי מול שהוא אחד הקניונים הגדולים בעולם. רק כדי לסבר את האוזן, הקניון משתרע על 450,000 מ"ר. בהמשך התמניתי למשנה למנכ"ל ביצוע בדניה-סיבוס מוסקבה.
בשנת 2008, לאחר שבתי אביבה חזרה עם משפחתה לארץ, החלטתי שהגיע הזמן להיות סבתא. הנכד הקטן היה בן שנתיים, ומיד נהייתי 'סבתא כדורגל', סבתא שכל הילדים בכיתה מכירים ואוהבים. היום הנכד הגדול בן עשרים ואחת, לומד פילוסופיה והנכד הקטן כבן ארבע-עשרה, כך שתפקידי כסבתא שעוזרת בגידולם הסתיים."

מתי ולמה החלטת לעבור ל‘עד 120’?
"הנכדים גדלו וכבר לא נזקקו לי. טובה, חברתי הטובה, נפטרה, ולזמן הפנוי חלחלה תחושת בדידות. החלטתי שזה זמן נכון לבחון את האפשרות של דיור מוגן, ודי מהר החלטתי לעבור לכאן. הבאתי את החפצים שאני מרגישה איתם טוב, ומיד הרגשתי תחושה של בית. אני נהנית. יש מגוון של פעילויות ובעיקר נוחות. הגיע זמן להתפנק לא?"

החיים לא פינקו אותך
"נכון, התמודדתי עם אינסוף קשיים, אבל הנחמה הגדולה היא אביבה בתי. היא החברה הכי טובה שלי, הדבר הכי אמתי בחיי, מקור לגאווה ולשמחה (אביבה ובעלה דוקטורים למדעים). גם הנכדים שלי ממלאים את לבי כמו האחיינים וקבוצה גדולה וטובה של חברים."

בדיעבד ולאור ההחלטות האמיצות שעשית בחייך, שבהן שילבת קריירה תובענית עם סביבה נוקשה וגברית, האם את יכולה להצהיר על עצמך כפמיניסטית?
"אני חייבת לציין שמעולם לא החשבתי את עצמי פמיניסטית ובוודאי לא התעסקתי עם הגדרות. עשיתי את מה שנכון היה לי ובנחישות. הבת שלי תמיד אומרת לי שאני לא רק פמיניסטית, אני אם הפמיניסטיות, לא בהגדרה אלא הלכה למעשה."

מה את מאחלת למאיה לשנים הקרובות?
"שנים רבות של צלילות דעת. אני רוצה ליהנות מדברים קטנים כגדולים ולצפות בנכדים שלי שגדלים ומתפתחים."

צילום: שי אפגין