חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120! זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוכם. לחיות את החיים במלואם רשת דיור מוגן ׳עד 120׳ מזמינה אתכם ליהנות בבתי דיור מוגן מחיי חברה ותרבות עשירים, מכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

אלוהים נתן לי אומץ

לפני כחצי שנה עברו בני הזוג יצחק ושושנה שילוני לבית בראשון לציון. שושנה, נצר למשפחה חסידית, שמרה על אורח חיים דתי גם בתקופות הקשות ביותר, וכשמקשיבים לסיפור הצלתה מבינים עד כמה לאמונה היה תפקיד מכריע בו

שושנה שילוני נולדה ב-1932 למשפחה חסידית בעיר בוצ'אץ' שבפולין. ביולי 1941 נפלה בוצ'אץ' לידי הוורמאכט ורדיפת היהודים החלה. המשפחה ניסתה לשרוד את האקציות האכזריות, אולם לאחר ארבע אקציות יעץ הסב לאם להחביא את הילדה אצל נוצרייה מהכפר הסמוך כדי שלפחות מישהו מהמשפחה יינצל. שושנה, אז בת עשר וחצי, הסתתרה בעליית הגג של הרפת בין חבילות החציר, ובמשך תקופה ארוכה מזונה היחיד היה שלוש פרוסות לחם ביום וכוס חלב.

לאחר ששוחררה העיר חזרה שושנה וגילתה את הנורא מכול: כל בני משפחתה נרצחו. היא מצאה מקלט אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר, בין הבודדות שניצלו, אולם קולות הירי שנמשכו כל הזמן לא נתנו לה מנוח, "הרגשתי כאילו אלוהים מדבר אליי, רומז לי לברוח מהר מהעיר. פניתי לכפר סמוך והתחלתי לדפוק על דלתות הבתים". בסופו של דבר נפתחה אחת הדלתות ובפתח עמד קצין רוסי. מבלי דעת, היא הגיעה למִפקדה של הצבא הרוסי. החיילים שראו ילדה כחושה ותשושה, נתנו לה מעט מזון ומשקה, מרחו את ראשה בנפט כדי להיפטר מהכינים הרבות שדבקו בשערה, ונתנו לה לישון מעט. אולם המנוחה לא נמשכה זמן רב. כבר בחצות הלילה נאלצו כולם לברוח מפני הגרמנים שחזרו לעיר. את שושנה הניחו בעגלה כי רגליה לא יכלו לשאת אותה – היא סבלה מתת־תזונה, ובכל אותה עת נמשכו הפצצות, יריות וקרבות אוויר. כך עברו מכפר לכפר והקצין, בעצמו יהודי, דאג שתקבל מזון טוב ותתחזק.


בהמשך הדרך עצרה המפקדה בעיירה אחת והקצין הביא אותה לבית ניצולים. שושנה מיד ביקשה לדעת אם האוכל בבית כשר. בני המשפחה שהיו המומים מבקשתה אמרו לה: "ילדה, פה זה מלחמה, פה אוכלים כל מה שמזדמן. אם את רוצה אוכל כשר, נביא אותך לשומרת בית הקברות היהודי, אישה נוצרייה. היא תקבל אותך והיא תדאג לך לאוכל כשר". וכך היה. האישה טיפלה בה, דאגה למזון כשר ולהכשיר את הכלים. "בערב לפני השינה היא הייתה מתפללת את התפילות הנוצריות שלה ואני הייתי אומרת 'שמע ישראל'." כשהקרבות שככו שבה שושנה בפעם האחרונה אל בוצ'אץ' כדי להבין שאף אחד מבני משפחתה כבר לא יחזור. אחד האנשים הציע לה להגיע לטשרנוביץ' כיוון ששם נשארה קהילה יהודית. היא הייתה אז בת שתים־עשרה אולם נראתה כבת תשע, ולבדה בעולם. "נסעתי בטרמפים עם חיילי הצבא האדום. הגענו לטשרנוביץ' ושם חיפשתי בית יתומים."

בבית היתומים שאלה שוב: "האוכל כאן כשר?". היה זה בית יתומים כללי בפיקוח ממשלתי ואוכל כשר כלל לא בא בחשבון. אחת הנשים שהבינה ששושנה באה מבית דתי, מסרה לה כתובת של אדם שאצלו תוכל לחיות ולקיים אורח חיים יהודי. כך הגיעה אל ביתו של הרב אליעזר זוסיא פורטוגל, לימים האדמו"ר מסוקלן. הרב ואשתו קיבלו אותה אל ביתם, חלקו אִתה את המעט שהיה להם, ואף רשמו אותה לבית הספר המקומי. בערב ראש השנה היא חלתה בטיפוס הבטן. חום גופה עלה במהירות ומצבה הלך והחמיר. היא הובאה במהירות אל בית החולים במצב אנוש, אולם הרופאים סירבו לטפל בה בתואנה שאין סיכוי שתשרוד. חייה ניצלו הודות לתושייתה של האחות הראשית שהייתה אף היא יהודייה. לאחר שהתאוששה מעט חזרה לבית הרב, "שכבתי במיטה במשך חודשיים והרב התיר לי לאכול חמאה של גויים ודאג שכל הדיירים בבניין יתרמו ממזונם."

באביב 1945 נפתח הגבול הרומני. זאת הייתה ההזדמנות של שושנה להגיע לבוקרשט ומשם בהמשך לארץ ישראל.

בעצת הרב התלוותה לאלמנה רומנייה ובמסווה של סיפור פיקטיבי הצליחו השתיים לחצות את הגבול לרומניה ולהגיע לעיירה דורוהוי, שם נפרדו דרכיהן. שושנה נשארה שוב לבדה, אבל בתושייה רבה הצליחה לאתר בית אבות יהודי. הטבחית של בית האבות ראתה ילדה, כולה עור ועצמות ושכל שערה נשר, ריחמה עליה וקלטה אותה מיד: "את תישארי אִתנו לפחות שבועיים עד שתבריאי ותתחזקי מעט, כי כך לא תוכלי להמשיך לבוקרשט."

אחרי תלאות מרובות, הגיעה שושנה לבית יתומים בבוקרשט שהיה בפיקוח הג'וינט. המוסד היה שייך לזרם של 'בני עקיבא' ושמרו בו על כשרות, אולם גם שם היא הייתה הילדה החרדית היחידה מקרב היתומים שהתפללה והקפידה על קיום מצוות. היא שהתה שם קרוב לשנה ובמאי 1946, בגיל ארבע־עשרה, עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער: "הגענו לעתלית ומיד שלחו אותנו למקוה ישראל ושם התחילו החיים הנורמליים". ב'מקוה ישראל' גם הכירה את יצחק, בעלה לעתיד. השניים נישאו ב-1950 והקימו משפחה לתפארת. שושנה עבדה במשך שנים רבות כמזכירה במוסדות חינוך שונים ובמקביל פרסמה שבעה ספרי ילדים ונוער העוסקים בתיעוד ובהנצחת השואה. סיפוריה התפרסמו גם בעיתוני הילדים: 'דבר לילדים', 'הארץ שלנו' ו'זרקור'. יצחק ושושנה הם הורים לשני בנים, יש להם שישה נכדים וארבעה נינים.

שושנה, כשמתבוננים בסיפור חייך, קשה להישאר אדישים נוכח המרכיב של הדת, של היהדות, של האמונה שקיים בסיפור הצלתך.
"כן, נכון. אין כמובן הסבר רציונלי לכך. כל מה שאני יכולה לומר זה שאלוהים נתן לי אומץ וקרו לי הרבה ניסים, כך הצלחתי לשרוד."

כתבת ספרים רבים לילדים ולנוער. ספרי על הכתיבה, איך היא נולדה?
"את 'אחת ממשפחה' כתבתי בגיל שלושים כשהייתי בשמירת היריון. הספר מבוסס על יומן שכתבתי בזמן שהייתי בבית היתומים בבוקרשט. ייתכן שבגלל שהוא ספרי הראשון בחרתי באותה עת להשתמש בגוף שלישי ולגיבורה נתתי את השם מרי, לא את שמי, אבל בספר 'חגים במסתור' סגרתי מעגל – הנצחתי בו את שמותיהם האמִתיים של כל בני משפחתי."

ומאז הצטרפו ספרים נוספים שלך: 'הנסיעה הגורלית', 'גיבורי החדר הלבן', 'פנימיית הניצולים', 'סולם במחבואים' ועוד. האם את חושבת שהאירועים שעברת בשואה עיצב את הבחירה שלך בכתיבה?
"לא בהכרח, כישרון הכתיבה היה טבוע בי כבר מגיל צעיר. כבר בכיתה א' כתבתי חיבורים וסיפורים קצרים."

חלק מהספרים שלך אינם עוסקים ישירות בשואה, למשל 'גיבורי החדר הלבן'.
"נכון, הספר מספר את סיפורם של ארבעה ילדים המאושפזים יחד באותו חדר בבית חולים, כל אחד מהם מרקע שונה. הספר נכתב לפני ארבעים שנה, בתקופה שעוד לא הייתה קיימת מודעות פסיכולוגית ורפואית כפי שיש היום לגבי חווית השהות של ילדים בבית חולים. זיכרונותיי משמשים כבסיס, אבל לא יותר מזה, וכפי שהסופר ש"י עגנון אמר לי: 'תדאגי שבכל סיפור יהיה קמצוץ של אמת'."

ובמעבר חד כמו שאומרים, איך התבשלה ההחלטה לעבור לבית 'עד 120' בראשון לציון?
"גרנו בדירה נהדרת במרכז העיר, עם שמירה ובתנאים נהדרים, אבל הבנו, יצחק ואני, שאנחנו מזדקנים והמצב הבריאותי משתנה לרעה, וזה היה השיקול המכריע. ההחלטה התקבלה מיד, ממש בבת אחת. התקשרתי וקבעתי פגישה. במקרה התפנתה דירה ושבוע לפני ראש השנה עברנו לכאן."

אתם אנשים דתיים, שומרים על כשרות, לא נוסעים בשבת. איך העובדה הזאת השפיעה על ההחלטה לגור כאן?
"הדבר הראשון ששאלתי הוא אם יש בבית בית כנסת. זה חשוב לנו מאוד, וזו אחת הסיבות שאנחנו כאן. היה לי כבר קשה ללכת לבית הכנסת שהתפללתי בו כל השנים, וכאן יש בית כנסת וחזן. בחגים אפשר לראות לא רק מתפללים מדיירי הבית, אלא גם משפחות הגרות פה בסביבה, הורים וילדיהם הבאים להתפלל כאן אִתנו, וזה נפלא בעיניי. בערב שבת, נוסף על הקידוש שאנו עורכים בדירה, אני מצטרפת לכמה מחברותיי הדתיות ואנו יורדות יחד לקידוש הנערך סמוך לבית הכנסת, לבושות במיטב מחלצותינו או כמו שאומרים ביידיש: 'שאבעס׳דיק'. תענוג לראות את השולחן הערוך, את היין והחלות ולהקשיב לשירי השבת ול'לכה דודי' הבוקעים מבית הכנסת."

לפני עשרים ושתיים שנים איבדה שושנה את אחת מעיניה. היא מספרת שגם את המבחן הזה עזרה לה האמונה לצלוח.
"זה עוד ניסיון שאני צריכה להתנסות בו, ואני מודה לאלוהים על מה שיש."

ולסיום מה את מאחלת לעצמך?
"בקצרה, רק בריאות. ליצחק ולי, וכמובן לבני משפחתי. אני נהנית לראות את נכדיי וניניי גדלים ומתפתחים. לא דרוש לי יותר מכך."

 

לייעוץ ראשוני ופרטים