חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הבחירה בחיים

במפגש האחרון ביניהן דרשה אימה של שולה מבתה שתחיה. במשך כל שנות המלחמה ליוותה את שולה צוואתה של אימה, והיא היישירה מבט תכול עיניים ונחוש מול המוות ובחרה בחיים. התושייה, הפלפול והערמומיות סייעו לה בדרכה, וכשעלתה לישראל הקימה משפחה לתפארת וניהלה קריירה ארוכה ומלאת הישגים. זהו סיפורה מרובה התחנות של הילדה שנולדה כלוסיה ונהפכה לשולה.

שולה גוטליב נולדה ב-1925 בשם לוסיה, בלבוב שבפולין. הוריה באו ממשפחות אמידות, והיא זוכרת ילדות נוחה, חמה ואוהבת. לאביה ולשותפו האוקראיני היה מפעל לעורות ולחומרים שונים שמהם יצרו נעליים, אביה נזקק לגוי האוקראיני כדי שלעסק יהיה רישיון. אימה טיפחה את הבית, התנדבה, נתנה צדקה לאנשים מעוטי יכולת וגידלה אותה ואת אחיה מוטי שנולד שלוש שנים אחריה. ב-1939 עברה לבוב לריבונות סובייטית והחיים המשיכו להתנהל בשגרה מסוימת. גילויי האנטישמיות והשנאה היו מנת חלקם של היהודים ושולה ספגה מדי יום עלבונות בבית הספר. ביוני 1941, כשהנאצים פלשו ללבוב, השמים התקדרו והתחיל מסע ההישרדות של שולה.

מה התרחש ב-03.06.1941?

"הגרמנים שפלשו ללבוב אפשרו לאוקראינים, שהיו אכזריים ואנטישמיים לא פחות מהנאצים, לעשות ביהודים ככל העולה על רוחם. במשך יומיים פגע ההמון המוסת ביהודים, הוא בזז, עינה ורצח אותם כאוות נפשו. אבי יצא לרחוב כדי לראות מה אפשר לעשות ונרצח עם אלפי יהודים."

מה קרה לאחר שאביך נרצח?

"לאחר שאבי נרצח השותף האוקראיני גזל מאיתנו את המפעל, ואנחנו נותרנו בלי פרנסה. אימי נותרה לבד, עם שני ילדים, היא מעולם לא נאלצה לצאת לעבוד ולפרנס, ולכן אני לקחתי את המושכות. כשאזל לנו הכסף שמעתי שבמלון מסוים יש סוחרים שמעוניינים בתכשיטים ובחפצי ערך, ואף שהייתי צעירה וחסרת ניסיון היו לי חושים בריאים, התמקחתי כאחרון הסוחרים על החפצים שמכרתי. יצא לי שם של אחת שאי אפשר לסדר."

מה עלה בגורלו של אחיך?

"בשל המצב ביקשה דודתי, שגרה ברברוסקה (עיר קטנה, צפונית ללבוב), לקחת אליה את אחי. לדודה הייתה תחנת קמח, ובמשך שנים עבד אצלה אוברמילנר (מנהל תחנת הקמח) גרמני. היא חשבה לתומה כי לאור הקשר וההיכרות רבת השנים הוא ידאג לאחי, אבל התברר שהוא מסר את אחי לנאצים באקציה הראשונה של הילדים."

בנובמבר 1941 הקימו הגרמנים מחסן, שבו הם פירקו חפצים שהיו שייכים ליהודים שנרצחו ברחובות. היהודים שהתקבלו לעבוד במפעל בתמורה לארוחת צוהריים חמה ולחסינות זמנית מפני האקציות, נאלצו לשלם דמי תיווך ליהודי מקושר. אימא של שולה שרצתה להגן על בתה, שילמה דמי תיווך כדי ששולה תוכל לעבוד במפעל. שולה חלקה את הארוחות הדלות שקיבלה עם אימה עד ליום המקולל, עד ל-16.8.1942.

מה קרה באותו יום מקולל?

"יצאתי כמדי יום לעבודה. פתאום נשמעו יריות וצרחות קורעות לב. הבנתי בחושיי שמשהו נורא מתרחש ורצתי לעבר הבית שבו התגוררנו. כשהגעתי הביתה אימי שהופתעה לראות אותי ביקשה שאעזוב מייד. היא גם הספיקה לומר לי שאני חייבת לחיות ולא חשוב היכן היא תהיה, היא תמיד תשמור עליי. היא הבינה שאנחנו נפרדות, אני עדיין לא. חזרתי למפעל, וכשהסתיים יום העבודה ושבתי הביתה גיליתי שהיא נלקחה באקציה הגדולה של הנשים. באותו רגע נפלתי על הרצפה וביקשתי את מותי. אין לי מושג כמה זמן עבר עד שפתאום הופיע בן דוד של אימי, לא הכרתי אותו אבל הוא ידע על קיומי. הוא היה מקושר מאחר שהיה חבר בפרלמנט הפולני. לאחר שהציג את עצמו, אמר לי שאני השריד האחרון שנותר במשפחה ואני חייבת לחיות. הוא חזר למוחרת כדי לארגן לי זהות חדשה של ילדה אוקראינית, המבוגרת ממני בארבע שנים. לאן וכיצד לקח אותי אני לא זוכרת. הכאב שהרגשתי הותיר אותי ריקה מרגש, ועם זאת כשהוא ארגן את נסיעתי לוורשה אמרתי לו שמעתה ועד לסוף המלחמה אחיה בזהותי החדשה רק בסביבת גויים. באותו רגע הוא הבין שהחושים החדים והאינטואיציה שלי יצילו אותי ואמר לי, 'את תחיי,' ועזב."

שולה יצאה לתחנה הראשונה במסלול נדודיה לאחר שנתקלה במודעה שבה חיפשו עובדות צעירות ובריאות לעבודה חקלאית בגרמניה. כשהיא מצוידת במסמכים מזויפים היא הגיעה למחנה ינובסקה והמתינה עם כמאה ושמונים צעירים נוספים. לאחר שהסתיימה הקראת השמות היא עלתה עם עוד שלושים איש למשאית, כל השאר נרצחו.

"כשהגענו לכפר בעלי האדמות באו לבחור אותנו, את הפועלים, כמו שבוחרים בהמות. אני נבחרתי לעבוד אצל איכר באיסוף תפוחי אדמה, אבל מקץ חמישה ימים הגיעו שני חיילי אס אס לחפש אחר מטפלת לילדים של קצין מהצבא הגרמני ונבחרתי. המטפלת הגרמנייה שפוטרה ממשרתה ושאותה החלפתי טענה שאני יהודייה, ולכן במשך יום שלם אנשי הגסטפו חקרו אותי באשר לזהותי, עד היום אני לא מבינה איך הצלחתי לשקר במצח נחושה."

מדוע ברחת משם?

"במשך חצי שנה טיפלתי בילדיו של הקצין וזכיתי לחיות בתנאים טובים, אך יום אחד הגיע נציג מטעמו של היינריך הימלר, מפקד האס אס, והביא תעודת הוקרה לאותו קצין על שדאג לנקות את אחת העיירות מהיהודים. הרגשתי שאני גרה אצל רוצח יהודים ולא יכולתי להישאר, ובינואר 1944 ברחתי אל הלא נודע. עד סוף המלחמה חייתי כחיה נרדפת, במנוסה מתמדת ובהחלטה לשרוד ולהישאר בחיים."

כיצד נהיית אחות?

"באחד מימי נדודיי ראיתי כנסייה ולידה בית חולים. הייתי עייפה ורעבה והחלטתי להיכנס. סיפרתי להם שאני נוצרייה, שאיבדתי את כל משפחתי ואני מחפשת עבודה. התקבלתי מייד. זו הייתה הפעם הראשונה שעסקתי במקצוע שנהפך ברבות הימים לחלק נכבד מחיי. הנזירות לימדו אותי אנטומיה, ולאט-לאט רכשתי מיומנויות רפואיות."

ספרי על היום שבו הסתיימה המלחמה

"עד ליום השחרור הספקתי שוב לברוח ובדרכים שונות לשרוד. שמעתי על סיום המלחמה כשעבדתי בשדה. כשפעמוני הכנסיות שבכפרים צלצלו, הרמתי את ידיי לשמים וביקשתי מאלוהים שינחה אותי, לא נתקלתי ביהודים במשך שנים ולא ידעתי אם נשארו כאלה בעולם."

עד שששולה עלתה ארצה היא הספיקה לעבור תחנות רבות, כשהתושייה שניחנה ניתבה את דרכה, סייעה לה להתמודד. לאחר שהמלחמה הסתיימה היא עבדה בבית יתומים לילדים יהודים בשצ'ירק שבהרי הקרפטים, בבניין שבו שכן בית הבראה של הנוער ההיטלראי. את הילדים ששרדו הביא לשם אנטק צוקרמן, ממפקדי גטו ורשה. מראות הילדים ומצבם הנפשי היה בכי רע, והיא השתדלה להרעיף עליהם אהבה וחום – "אלה הכלים היחידים שהיו לרשותי."

בעבודה זו היא זוכה להכיר שתי חברות טובות. אחת מהן, ג'ניה, תלווה אותה כל החיים.

מתי החלטת לעלות לארץ?

"בן דודה של ג'ניה, שניצל בשואה, תכנן להעלות קבוצה של צעירים יהודים לארץ. שכנעתי את ג'ניה שתצרף אותי למסע, וכך יצאנו שמונים נערים ונערות ועוד כמה ילדים בני עשר עד שתיים-עשרה שניצלו מאושוויץ, והגענו למחנה העקורים שבפרנוואלד, גרמניה. בשנה הזו עבדתי כאחות במחלקת הגניקולוגיה והמיילדות בבית החולים של המחנה. ב-7.4.1947 התחיל המסע שלי לארץ, באוניית מעפילים שנקראה שאר ישוב, אבל כפי שהחיים הכינו אותי, שלפני הטוב מגיע הרע, הרע הגיע באמצעות המשחתות והחיילים הבריטים שמנעו מאיתנו לעלות. ב-23.4.1947 הועברנו לאוניות שהפליגו למחנות המעצר שבקפריסין."

בתנאים קשים יילדת לבדך את התינוק הראשון, שתפי

"באחד הלילות ניגש אליי קצין תותחנים שהיה בצבא הרוסי וסיפר לי שאשתו עומדת ללדת. ביקשתי ממפקד האונייה שיקצה את הקבינה לטובת הלידה. הייתי חרדה מכיוון שמעולם לא יילדתי לבד, אבל לא היו אפשרויות אחרות. לשמחתי, הכול עבר בשלום."

מה היה תפקידך במחנה המעצר שבקפריסין?

"לאחר שהות של יומיים חיפשתי את מרפאת המחנה. באותה עת הגיעה אחות מבית חולים הדסה כדי להקים במרפאה תחנה של טיפת חלב. לא היה לי מושג מה המונח אומר, אבל מהר מאוד הייתי שותפה להקמתה והענקתי שירותים לנשים ולתינוקות כאחד. במרפאה הכרתי את ד"ר פאלק, רופא ילדים מישראל שהיה רופא המחנה, מהאנשים שהטביעו בי חותם ולימים מי שאפשר לי לעבוד בארץ כאחות מן המניין, בלי תעודה פורמאלית."

ב-1948 חתמה גולדה מאיר על הסכם עם האנגלים המאפשר להעביר חמש מאות תינוקות ממחנה המעצר שבקפריסין לישראל. שולה התבקשה להכין אותם להפלגה. כשהשליח הגיע לפנות בוקר למחנה הוא הודיע לה שגם היא מצטרפת לעלייה ומעתה תיקרא מרים שוורץ.

"כשהגענו ארצה עליתי לאוטובוס ובדרך לבית העולים שבנתניה שאלתי את הנהג אם הוא יהודי. כשהוא השיב בחיוב שאלתי אותו האם גם השוטר יהודי, וכשגם תשובה זו הייתה חיובית נישקתי אותו כי הבנתי שמסע ההישרדות שלי תם, שמעכשיו מתחילים חיים חדשים. התחלתי לעבוד כאחות בחדרה וכעבור שבוע פנתה אליי האחות הראשית ואמרה לי שהיא מאוד מרוצה מעבודתי, אבל פחות מרוצה מהשם שלי, מכיוון שהוא לא שם עברי. באותו רגע החלטנו יחד לבחור בשם שולה. בהמשך גייסה אותי ציפורה לסקוב, שניהלה תחנה של טיפת חלב, לתפקיד אחות טיפת חלב לאחר ששמעה שיש לי ניסיון. בתקופה הזו עלו לארץ עולים רבים, הייתה לי הזכות לעבוד עם עולים מצפון אפריקה."

איך הכרת את זליג, שלימים נהיה בעלך?

"באותה תקופה גרתי בנווה שאנן שבחיפה. באחד מימי החנוכה הזמינה אותי בעלת חנות מכולת שלא הכירה אותי להדליק נרות בביתה, זו הייתה רוח התקופה אז. להדלקת הנרות הוזמן גם זליג, וכך התחיל הרומן בינינו. לאחר ארבע פגישות הוא הציע לי נישואים. כשאמרתי לו שאינו מכיר אותי כדי להינשא, הוא טען שכבר הבין עם מי יש לו עסק. הייתה לנו זוגיות נהדרת, הוא היה החבר הטוב ביותר שלי. עם השנים נולדו שלושת ילדינו: ספי, שלמה (מומו) ואורנה. ב-1956 עברנו לגור בגבעתיים, ואף שפרשתי מתפקידי כאחות זכיתי לעסוק במגוון תפקידים מרתקים, באחד מהם, למשל, המלצתי להקים ועדה ציבורית לקליטת עלייה ליד כל רשות מקומית. עבדתי עד גיל שמונים ושתיים. בתפקידיי האחרונים הייתי מנהלת התרבות בעיריית גבעתיים, רכזת עולים חדשים, מנהלת יד לבנים ורכזת האגודה למען החייל. ממרומי שנותיי אני שמחה במשפחה שהקמתי, גאה בשלושת ילדיי, בשבעת נכדיי וכמובן באחד-עשר הנינים שלי ומקווה לזכות לעוד הרבה שנים, לראש צלול ולבריאות איתנה. בשמחה ובגעגוע שלא נגמר אני יכולה לומר בפה מלא שאת הצוואה של אימי קיימתי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים