חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120! זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוכם. לחיות את החיים במלואם רשת דיור מוגן ׳עד 120׳ מזמינה אתכם ליהנות בבתי דיור מוגן מחיי חברה ותרבות עשירים, מכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

זיכרונות מתל מונד

ריחות משכרים של פרדסים, בריכה כחולה ומנצנצת ומרחבים פתוחים עד האופק – אלה הם החומרים שילדוּתה של רחל עשויה מהם. אבל לא הכול סוגה בשושנים, גם כשאת ילדה צעירה. רחל ארם חוזרת אל סיפור ילדותה דרך פרק בתולדות היישוב של המדינה שבדרך.

רחל ארם נולדה ב-1942 ברחובות. אמה ילידת רומניה ואביה יליד אוסטריה שהצליח להימלט מאירועי ליל הבדולח בארצו, ועלה בחשאי כפליט לארץ ישראל. ההורים נישאו בגיל צעיר וחיו חיים פשוטים וצנועים כנהוג באותה תקופה; רחל חולקת חדר עם סבא וסבתא והמטבח והשירותים משותפים להם ולשכנים. הפרק המשמעותי בילדותה מתחיל בשנת 1945, כאשר הייתה בת ארבע, עת שעברה עם משפחתה לתל מונד בעקבות הצעת עבודה שקיבל אביה.

כאן המקום לשיעור קטן בהיסטוריה המקומית שלנו. בשנות השלושים של המאה העשרים רכש סר אלפרד מוריץ מונד, המוכר גם בשם לורד מלצ‘ט, עם קבוצת בעלי הון בריטיים, שטחי קרקע נרחבים בארץ ישראל. לצורך העסקה הוקמה חברה בשם ‘חברת מטעי ארץ ישראל’. הרוכשים נטעו פרדסים והציעו אותם למכירה לשם הקמת יישובים חקלאיים באזור השרון, בין כפר סבא לחדרה. לימים נוסדה במקום מושבה שנקראה על שמו של אלפרד מונד – הלוא היא תל מונד – כיום מועצה מקומית. סיפורנו לא תם בנקודה זאת. סמוך לאותה תקופה קנתה משפחת הלורד ישראל משה זיו שמונה מאות דונם בתל מונד מ‘חברת מטעי ארץ ישראל’. ב-1935 עברו בני הזוג ישראל ורבקה זיו אל וילה רחבת ידיים שהקימו בלב פרדסי תל מונד, סמוך לווילה של הלורד מלצ‘ט. ‘וילה זיו’ נבנתה בסגנון הבין־לאומי בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן. הבית היה מוקף גן פורח והיו בו בריכת שחיה ומגרש טניס. רבקה זיו, פעילה ציונית, הייתה ממייסדות ארגון ויצ“ו והנשיאה העולמית של הארגון. כאשת חברה היא ערכה בווילה מסיבות ואירועי צדקה שנכחו בהם כל הסולתה והשמנה של החברה הארצישראלית. הבית הפך למעון האירוח הרשמי ביישוב והתקיימו בו אירועים רשמיים בהשתתפות הפקידוּת הבריטית הגבוהה ומנהיגי האומה, בהם דוד בן גוריון. בזמן מלחמת השחרור הפך המקום למטה צבאי ומשכן ליחידות צבאיות.
בנקודה זאת אנו חוזרים אל רחל.

רחל, מה את זוכרת מילדותך מאותה תקופה?
“אני זוכרת שארזנו את המעט שהיה לנו ועברנו לתל מונד. אבא התמנה להיות הגנן ומנהל האחוזה של משפחת זיו, ואמי הייתה אמונה על ניקיון הווילה לצד הטיפול בכל ענייני האירוח בזמן שמשפחת זיו שהתה במקום.”

מה את יכולה לספר על החיים ב‘ווילה זיו’?
“הגענו אל מתחם מוקף פרדסים וחורשות אורנים. במרכז הגן הייתה בריכת דגי זהב, הווילה הייתה מוקפת מדשאות, ערוגות פרחים ומרחבים שלא ראיתי מעודי. מייד אחריהם בריכת שחייה ומגרש טניס, ובהמשכם השתרעו מטעי מנגו ואבוקדו, שלא נודעו אז בארץ. במזרח התנוסס מגדל מים ובדרום שכנה האורווה במבנה על עמודים. המקום היה מבודד לחלוטין ללא שכנים בסביבתו. היה קשה להכיל את כל הגודל והמרחב, במיוחד על רקע המקום הקטן שבאנו ממנו. פנים הבית היה מפואר לא פחות. בעיקר הרשים אותי האבזור המתקדם: מקררים במטבח, טלפונים, ריהוט יוקרתי. בקומה העליונה היו כמה חדרי שינה ומקלחות. להוריי הוקצה חדר שהיו לו מקלחת ושירותים צמודים ומרפסת מוקפת חומה. זה היה שדרוג משמעותי מתנאי חייהם קודם לכן.”

כשש שנים שהתה רחל במקום, ולמרות היופי והפאר היא חיה בבדידות נוראית. ילדים לא היו במקום, האינטראקציה היחידה עם בני גילה הייתה כששהתה בגן או בבית הספר. ביתר הזמן נהגה להסתובב ברחבי האחוזה לבדה, לאסוף אצטרובלים ולהשתאות מיופיו הקסום של המקום. “עם רדת החשיכה היה המקום מאיים בשקט שלו. קולות צפרדעים ותנים נשמעו ואליהם הצטרפו מדי פעם קולות ירי של צלפים. לא מקום נעים לילדים קטנים.”

לפחות חיית חיי פאר?
“ממש לא. התייחסו אלינו כאל משרתים. אבא היה עסוק בעבודות הגינון ואימא הייתה עסוקה בניקיון הבית ובאירוח כאשר גברת זיו הגיעה לאחוזה ונהגה לארח. הטבילה בבריכה נאסרה עליי, כמו דברים אחרים. גם בנושא המזון לא היו ממש נדיבים כלפינו. אני זוכרת שבאחד האירועים היה שפע של מטעמים לאורחים. אימא העזה לתת מעט אוכל גם לבנות המטבח. לשונה החדה של בעלת הבית לא חסה עליה. היא שלפה קופסת שימורים ואמרה לאימא שזה האוכל שלנו.”

מה קרה עם הקמת המדינה?
“כשפרצה מלחמת השחרור, המתח היה רב, הרוחות סערו ואבא שלי גויס. אני זוכרת שישנתי עם אמי במיטה ורובה הציד היה מונח בינינו, למקרה שמסתנן ערבי יחדור אל המבנה. עבור ילדה זו חוויה מאיימת מאוד. כשהחלו צליפות הכדורים מכיוון ה‘משולש’, עברנו לישון במקלט הגדול של המבנה והצטרפו אלינו ילדים מכפר הס השכן.”

ב-1949 נולד אחיה של רחל, “שמחתי מאוד שכן הייתי משוכנעת שעם בואו של תינוק חדש למשפחה תפוג בדידותי מעט, אך לדאבוני אמי סבלה מדיכאון שלאחר הלידה, שלא היה מוכר אז בספרות הרפואית, ולא תפקדה כלל. כך מצאתי את עצמי בודדה ועצובה אף יותר”.

מדוע עזבתם את ‘וילה זיו’?
“יום אחד הוזמנתי על ידי גברת זיו לטיול ברחבי האחוזה. תוך כדי הטיול נשאלתי מה אבא עושה עם הפטריות הגדלות פרא בחורשה. בהתלהבות ובתמימות של ילדה סיפרתי לה שאנחנו אוספים אותן יחד ולאחר מכן אבא מוכר אותן לתנובה, ואף ציינתי שכך הצלחנו לרכוש מיטה, חיתולים ובגדים עבור אחי התינוק. בעקבות דבריי אבא ננזף והושפל בטענה שהשתמש ברכושה ללא רשות.”

משא רגשי כבד על כתפיים של ילדה…
“עד היום אני חשה רגשות אשם על כך שהייתי הגורם לכך. וחשוב לי לציין שאבי היה אדם ישר והגון, והסיטואציה הזאת פגעה בו ובמעמדו באחוזה. הוא החליט להתפטר בו במקום.”

משפחתה של רחל שבה לרחובות. אביה עבד כגנן בסוכנות היהודית, והאם הייתה שרויה בדיכאון קשה. רחל התמודדה עם קשיי הסתגלות.

איך התמודדת עם המעבר?
“הייתי תלמידה טובה וממושמעת, כך צלחתי שנים לא פשוטות. החלום שלי היה להיות אחות מוסמכת. לאחר התיכון הצטרפתי ללימודי אחיות בבית חולים קפלן, שהיו אינטנסיביים מאוד. בשנה השנייה ללימודיי פגשתי את מי שיהיה לימים בעלי – ברוך.”

התחתנת בגיל צעיר מאוד, באמצע לימודים שכל כך רצית.
“למדתי שלעיתוי יש משמעות בחיים. ברוך היה גדול ממני בשבע שנים וכבר בשל. הלימודים בקפלן התנהלו בתנאי פנימייה קפדניים ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שזה לא מתאים ולא נכון, ועזבתי את הלימודים. בהמשך הצטרפתי ללימודי ערב בסמינר למורים. כתשע־עשרה שנים הייתי מורה לגיל הרך. למדתי גם ספרנות מקצועית והשתלמתי בקורס בן שנה של מספרי סיפורים.”

גם היום בגיל שבעים ושש, בהיותה אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים, מלווים אותה געגועים לגן היפה, לחיבור לטבע, לפרק אחר בנוף ילדותה, אולם הם מהולים בתחושת פחד מתמדת, תחושות של בידוד ובדידות, זיכרונות של חשיכה וקולות נפץ. “איך שהוא,” אומרת רחל, “זו הייתה התקופה שהשפיעה על חיי ועל ילדותי יותר מכל תקופה אחרת”. נראה שהפרק של תל מונד עדיין חי ונושם בקרבה, לפחות מדי פעם.

אל הבית בראשון לציון הגיעה ב-2011 עם בעלה שחלה ונפטר. חמישים ושלוש שנים היו נשואים ולא פשוט להמשיך הלאה לבד. רחל אוהבת את המקום שלה כאן. היא מצאה בבית חברים שיש לה איתם שפה משותפת. היא נהנית מהפעילויות השונות, ובעיקר מהביטחון שהיא לא לבד, “את זה היה לי די והותר בילדותי,” היא אומרת וחותמת את הריאיון.

לייעוץ ראשוני ופרטים