חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

החיים מתחילים בגיל ארבעים

הספר ביתן הנשים מספר על אישה ממעמד גבוה, שחיה בסין לפני כמאה שנה, שלקראת יום הולדתה הארבעים מחליטה לשנות את חייה. היא מכריזה שעד כה חיה בעבור האחרים והמחצית השנייה של חייה יהיו בשבילה. ספר זה היה מקור השראה לרות רוגוזה. גם היא, כמו גיבורת הספר, חוללה שינוי בחייה, ולקראת גיל ארבעים התחילה לממש את יכולותיה, לפרוח ולשגשג, ומאימא במשרה מלאה ועובדת מסורה נהייתה למורת דרך. החיים יכולים להתחיל כשמחליטים להחליף דיסקט, גם בגיל ארבעים.

רות רוגוזה נולדה בניו יורק ב-1932. אביה היה ציוני שרצה לעלות מבלארוס לארץ ישראל, אך לא הייתה לו אשרת עלייה. הוא חשב שיוכל לעלות לארץ אם יגיע קודם לכן לארצות הברית. הוא הגיע לקובה, ובאמצעות בן דוד שעבד במשלוח בננות לארצות הברית ולקנדה הוברח בספינה עמוסת בננות. הגלויה שבה כתב לבתו התינוקת, "מאבא שלך בקובה, בדרך לארץ ישראל," מטיבה לתאר את חלומו הציוני שלא התממש. לאחר שנים אחדות שבהן שלח את הכסף שחסך לבלארוס, הצליח להביא ארצה את אשתו וילדתו הבכורה. האב עבד בבניין והאם גידלה את שלושת ילדיהם.

מה את זוכרת מילדותך?

"אבי היה בחזקת 'אבא נעלם', הוא כמעט לא נכח בחיינו. ככל שעבר הזמן הוא התרחק מהחזון הציוני ואימץ את התרבות האמריקאית על מנעמיה. כשהייתי בת אחתעשרה הוריי התגרשו."

איך נראו החיים לאחר הגירושים של הורייך?

"האמצעים היו מעטים. אימי מצאה דירה קטנה במרתף בניין. היא למדה לתפור במכונת תפירה ומיד יצאה לעבוד. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה, והיה צריך לתפור מדים לחיילים. עם המעבר לשכונה החדשה זכיתי בפעם הראשונה בחיי לשחק עם חברים בני גילי, דבר שחסר לי לפני כן. הדירות היו קטנות, ולכן נהגנו לשחק ברחוב."

על אלו ערכים חונכת?

"חריצות, כבוד הדדי והידברות. אימא לימדה אותנו לפתור בעיות באמצעות שיח מכבד. היא תמיד הקפידה שהבית שלנו יהיה נקי ומסודר, שיהיה בו אוכל חם ושנאכל ארוחת ערב משותפת. אף שחיינו בצמצום מעולם לא ידענו מחסור. אימי לימדה אותי להיות עצמאית ולהתנהל נכון כלכלית, ולכן מגיל חמשעשרה ארגנתי את חיי על פי התקציב שהיה לי ושאפשר לי להיות עצמאית ואחראית."

איזה מקום היה לריקוד בחייך?

"תמיד אהבתי לרקוד. כשהייתי בת חמשעשרה התחלתי ללמוד מחול מודרני בבית ספר לריקוד שבמנהטן, את הלימודים מימנתי מהכסף שחסכתי. בהמשך זכיתי במלגה, אך לא מימשתי אותה מכיוון שעליתי לישראל."

ספרי על התנועה הציונית שבה היית חברה

"כשהייתי כבת עשר התחילו להגיע ידיעות על זוועות הנאצים, מחנות העבודה ובהמשך גם על מחנות ההשמדה. כמעט כל המשפחה של אימי נספתה בשואה. יום אחד חברה של אימא, ששמה מאשה וששהתה באחד ממחנות העקורים, הצליחה לאתר את כתובתה של אימא, ובאמצעות מכתבים חידשה איתה את הקשר. כשהגיע מכתב ממאשה, זה היה כמו טקס. המתנתי עד שאימא הגיעה מהעבודה, ואז היא הקריאה לי אותו. שלחנו למאשה חבילות עמוסות בדברים טובים, כך נוצרה באותה תקופה הזיקה שלי ליהדות ולציונית, זיקה שהתעצמה עם השנים. מכיוון שאבי לא נכח בחיי והשיחות בערב נסובו על אירועי היום ולא על אידאולוגיה, חיפשתי תנועת נוער שאוכל להשתלב ולדון בה בסוגיות ובנושאים אידאולוגיים. הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר, שבה הייתי חברה מכיתה ט ועד שעליתי ארצה ב-1951. החברות בתנועה יצרה קשרים חברתיים עמוקים בין חברי התנועה, אהבתי את תחושת האידאליזם ואת ההווי המיוחד, שכלל שירה, ריקודים, טיולים ומחנות.

אני חבה לתנועה גם את נישואיי. יום אחד נשלח מההנהגה הראשית של התנועה בחור נאה ששמו ראובן. הוא סיים את שירותו בצי האמריקאי, והגיע לקן שלנו כדי לרכז אותו ולהדריך את הקבוצה שלי. והשאר היסטוריה. ב-1951 גייסו בחורים למלחמה בקוריאה. הוריו של בעלי היו למודי ניסיון ממלחמות, הם חששו שזו מהדורה חוזרת, ואמרו שעדיף שבנם יהיה חלוץ בישראל מחייל בקוריאה. מאחר שתכננו לעלות ארצה, הקדמנו את עלייתנו. אחותי עלתה שנה קודם לכן. גם אימנו עלתה לישראל, אך מאחר שלא יכלה לפרנס את עצמה בכבוד ולא רצתה לקבל קצבת סעד, היא החליטה לחזור זמנית לארצות הברית."

היכן התגוררתם לאחר שעליתם לארץ?

"בחרנו לעשות הכשרה בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן. חברי הקיבוץ היו חלוצים שהגיעו בשנות השלושים מגרמניה ומצכוסלובקיה וחברי תנועת השומר הצעיר שבליטא. השילוב בין הקבוצות השונות יצר מארג אנושי מקסים. כולם היו חדורי ציונות ואידאלים. החזון הציוני התגשם שם במלוא תפארתו. זו הייתה שנה מכוננת בחיי, במהלכה החיבור שלי לארץ הלך והעמיק. כעבור שנה ביקרנו חברה בקיבוץ נירים, התאהבנו במקום ועברנו לשם, כחלוצים. בקיבוץ הזה הקמנו את משפחתנו וחיינו בו במשך ארבעעשרה שנים."

ספרי על המשפחה שהקמת

"בקיבוץ נירים בנינו את התא המשפחתי שלנו. שם נולדו שלושת ילדנו: עירית, שפיר, שנקרא על שם חבר קיבוץ שנהרג בהתקפה של הפדאיונים, ויונתן. כשגרנו בקיבוץ ילדיי גדלו בבית ילדים. עד היום אני זוכרת את השעות המשותפות שלנו כזמן איכות מיוחד, קראנו יחד ספרים, שיחקנו במשחקים וייחדנו את כל הזמן לילדים."

מדוע עזבתם את הקיבוץ?

"החיים בקיבוץ דמו מבחינתי לחיים בבועה, לא הרגשתי שאני מתפתחת או ממצה את יכולותיי, לא דיברתי עברית טובה ועיתון בשפה האנגלית היה בגדר חלום, כל אלה גרמו לי להרגיש מנותקת. המסלול היומי שלי כלל עבודה ברפת, משפחה וחוזר חלילה, חשתי שעמום וקיבעון. גם חלוקת הנטל לא הייתה שוויונית. שנים עבדתי כרפתנית, שהייתה עבודה פיזית ותובענית, אך מסביבי היו לא מעט חברים שתרומתם הייתה מועטה. במהלך השנים נוצרו יריבויות בין מייסדי הקיבוץ למצטרפים, והאווירה כבר לא הייתה מאוחדת ומקבלת. יום אחד יצאתי לפעילות חברתית מטעם הקיבוץ, ובמהלך הסמינר שמעתי הרצאות של טובי המרצים בסוציולוגיה ובהיסטוריה. הרגשתי שהתאים הרדומים שלי מתעוררים לחיים, וזה חייב שינוי. כעבור שנתיים החלטנו לעזוב את הקיבוץ."

כיצד מתארגנים?

"עזבנו את הקיבוץ כמשפחה עם שלושה ילדים, ולכן דבר ראשון חיפשנו מקום לגור. מצאתי בית שנבנה על רבע דונם בשיכון רסקו ברעננה, שלימים כונה שיכון פיאט מכיוון שאנשים שרכשו באזור זה בית, קיבלו פיאט כדי שיוכלו להתנייד. ראובן מצא עבודה כאחראי על תחזוקת המבנים של השגרירות האמריקאית, ואני סידרתי את הבית ורשמתי את הילדים למוסדות חינוך. לאחר שהתארגנו הרגשתי ריקנות, אך המשאבים הכלכליים שלנו היו מוגבלים ולא יכולתי להירשם ללימודים, אך יכולתי לשמוע הרצאות כשומעת חופשית באוניברסיטת תלאביב. התמקדתי בקורסים שעסקו בבלשנות אנגלית, ובשלב מסוים קיבלתי עבודה בהקלדת ספרים במפעל השכפול של האוניברסיטה. את הספר הראשון הקלדתי, את השני תיקנתי ואת השלישי כבר ערכתי. זמן קצר לאחר מכן כבר מוניתי לעורכת ספרים באנגלית של האוניברסיטה הפתוחה, שהייתה אז בשלבי הקמה."

ומה קרה בגיל ארבעים?

"נתחיל כמה שנים לפני גיל ארבעים, כשקראתי את ספרה של פרל ס' באק, ביתן הנשים. בגיל ארבעים מחליטה גיבורת הסיפור לשנות את מסלול חייה ולהתמקד במה שנכון בשבילה ולא במה שמקובל בחברה. כשקראתי את הספר הזדהיתי עם הגיבורה, אך הייתי בשלב אחר בחיי. המסר שאופסן במעמקי המוח נשלף סמוך לגיל ארבעים, והפעולה הראשונה שעשיתי הייתה להירשם לקורס למורי דרך לתיירים."

מדוע קורס למורי דרך?

"אחותי עשתה את הקורס זמן קצר לפני כן, ומאחר שליוויתי אותה בשני סיורים לימודיים, ידעתי שהחומר הנלמד והעיסוק בתחום מתאים לי. אהבתי גם לטייל ברחבי הארץ, אז למה לא להפוך את התחביב למקצוע?"

את זוכרת את הקבוצה הראשונה שהדרכת?

"בוודאי, אחרי שסיימתי את לימודיי פרצה מלחמת יום כיפור ולא הגיעו תיירים לארץ, ולכן הדרכתי קבוצת ישראלים יוצאי תימן. אני זוכרת שבסיום הטיול, כשהם המתינו למנהל, הם רקדו ושרו, ואני חשתי התרוממות רוח."

מה היה היתרון שלך כמורת דרך?

"קודם כול ולפני הכול השפה האנגלית. הדרכתי בעיקר דוברי אנגלית, אמריקאים, נוצרים אוונגליסטים. הכרתי את המנטאליות ואת פערי המידע והצלחתי להביא את המידע הדרוש כדי לחבר אותם למקום ולסיפור. אלה היו שלושים שנים של פריחה. במקביל גם המשכתי לעסוק בעריכה ובתרגום. שבוע טיילתי עם אנשים שפגשתי, אכלתי במסעדות וישנתי בבתי מלון, ושבוע לאחר מכן עבדתי באוניברסיטה, בישלתי וניקיתי, כך ששילבתי את בין שני התחומים ונהניתי מכול העולמות."

מה גרם לך להוציא ספר על סיפור חייך?

"במהלך השבעה על אחי, בקליפורניה, התחילו ילדיו להתעניין בהיסטוריה המשפחתית. הם שאלו אותי שאלות, ואני הבטחתי שאשיב להם עליהן בהמשך, כשאגיע לארץ. כשהמתנתי בשדה התעופה לטוס בחזרה לישראל ישבתי ליד אדם שלבקשת בניו כתב את סיפור משפחתו, עובדה זו עודדה אותי להשלים את המשימה למען הדורות הבאים. בגיל שמונים התחלתי לכתוב את סיפור חיי, תהליך שנמשך עד לא מזמן."

איך התמודדת עם פטירתו של בעלך המנוח ראובן?

"בעלי נפטר שש שנים לפני שעברתי לעד 120. בשנותיו האחרונות הוא איבד מכוחותיו, עובדה זו הכין אותי לפרידה ממנו. דאגתי לטפל בו עד הרגע האחרון, אבל גם המשכתי בחיי."

מתי החלטת לעבור לעד 120?

"אימי, שעלתה לארץ כשהייתה בפנסיה, סיפרה ששמונהעשרה השנים שבהן גרה בדיור מוגן היו היפות ביותר בחייה, דבריה עודדו אותי לעבור לדיור מוגן אחרי שראובן נפטר. מאחר שבני, יונתן, גר בגן שורק, בחרתי בבית בעד 120 שבראשון לציון כדי להיות קרובה אליו."

אלו פעילויות של הבית חביבות עלייך במיוחד?

"אני אוהבת מאוד ללכת להרצאות, להתאמן בחדר כושר ולשחות בבריכה. אחרי שעברתי לגור כאן גיליתי שיש לי מכרות עבר בבית, כמו תמר רביץ וחנה דיווידס, ובתיה יעקובי, שאותה הכרתי מתקופת השומר הצעיר."

מדוע חשוב לך לעבוד אחרי הפנסיה?

"מעולם לא הפסקתי לעבוד עם הגוף והמוח שלי, ולכן גם היום, במקביל להתעמלות ולשחייה, אני מקפידה להפעיל את המוח, למשל, בכתיבה ובעריכה לשונית וגם בקריאה של ספרי עיון."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך?

"אני מאחלת לעצמי להמשיך להיות זקופה ושאוכל להמשיך ללכת מהר, על כל המשתמע משני הדברים האלה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים