חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

לגעת בלבבות ולדבוק בחיים סיפורה המרתק של עליזה גורן

אימה של עליזה גורן, שמתה משברון לב, הותירה אותה ואת אחיה עם אבא שלא הצליח לתפקד. הילדים התפזרו בבתי יתומים, והיא אומצה וגדלה במשפחה שהעניקה לה חינוך מעולה, אך בלי מגע, חום והכלה. בגיל ארבע-עשרה הושבעה להגנה. את המחסור בחום ובמגע העניקה עליזה לתלמידיה, שעד היום בקשר איתה. רק לאחר שנישאה חודש הקשר עם אחיה.

עליזה גורן נולדה ב-1931, בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיגרו מפולין. עם עליית היטלר לשלטון גורשה המשפחה, ולאחר חניית ביניים קצרה באיטליה עלתה לישראל. קשיי השפה, המצב הכלכלי העגום והפער המנטאלי שבין ההורים גרם לאימה לדיכאון עמוק. היא אושפזה בבית חולים ונפטרה כעבור חצי שנה משברון לב. אביה, שתפקודו היה לקוי מלכתחילה, התקשה לגדל את שלושת ילדיו, ולכן שלח את אחיה לבתי יתומים ואת עליזה לאימוץ.

איך היה לגדול במשפחה המאמצת?

"אבי המאמץ היה מלאך, פשוטו כמשמעו. לעומתו, אימי המאמצת הייתה אישה קשה, חשוכת ילדים וקרה. היא השקיעה את כל מרצה בחינוכי, גידלה אותי על ערכים של אופטימיות, עזרה לזולת ושאפתנות ודאגה שלא יחסר לי דבר, ועם זאת היא לא חסכה ממני ביקורת, עלבונות וכעסים ובעיקר לא ידעה מגע מהו. גדלתי כבת יחידה, תמיד מטופחת, ספורטאית מצטיינת, מוכשרת במשחק ובשירה, תלמידה טובה ומוקפת בחברים. רק כשמלאו לי עשר שנים נחשפתי לסיפור האמיתי של משפחתי הביולוגית."

איך הגבת כשגילית שאת מאומצת?

"לא הייתי בשלה להבין את עניין האימוץ. מבחינתי, המשפחה היחידה שהכרתי ושכלפיה חשתי שייכות הייתה משפחתי המאמצת. באיזשהו שלב אבי הביולוגי ושני אחיי התחילו לבקר אותי, אך היה לי קשה עם המפגשים. בדיעבד, רק כשחודש בינינו הקשר, הבנתי שאימי המאמצת התנגדה לכך, ולכן הוא נותק. במקום להיות גורם מקרב, היא הרחיקה אותם מאחר שחששה שתאבד אותי."

מתי הצטרפת לההגנה?

"למדתי בבית חינוך לילדי עובדים, שהתבסס על הזרם הסוציאליסטי של מפא"י וההסתדרות. בכיתה ח הועברו רשימות התלמידים ישירות להגנה, ובגיל ארבע-עשרה חויילנו והושבענו לארגון. ההשבעה נערכה באישון לילה בפרדס, לאור נרות ועם אקדח ותנ"ך. הפעילות שלנו התקיימה בשבתות. הבנות התאמנו בכיתות נפרדות לנווט, לאחוז נשק ועוד. כשהייתי בת חמש-עשרה הדרכתי נוער עולה ולימדתי אותו כיצד לתקשר בעזרת פנס ודגל באמצעות מורס."

איזו פעילות חקוקה בזיכרונך?

"באחד הערבים זומנו לפעילות באזור הפרדסים של פתח תקווה. נאמר לנו שאנחנו צריכות לאבטח את פסי הרכבת בזמן שאנשי הפלמ"ח יפעלו. בהמשך הערב עצרו אותנו שוטרים בריטים חמושים והוביאו אותנו למחסן נטוש. שם הועמדנו מול הקיר ונחקרנו. הם ניסו לברר מה עשינו שם, אך אנחנו דבקנו בסיפור הכיסוי שקיבלנו לפני שיצאנו לפעילות. חטפנו סטירות ושמענו אותם מדברים על מה שהם יעשו איתנו בהמשך. בסוף הערב שוחררנו, ורק כשרצנו חזרה לעיר הבנו שזו הייתה הצגה, שהמדריכים שלנו בחנו את מידת האומץ והעמידה שלנו בלחץ. פעילות נוספת שהסבה לי גאווה הייתה כשסייענו למעפילים בלתי חוקיים לחמוק מהבריטים שהיו באזור קיבוץ שפיים."

כשעליזה סיימה את לימודי התיכון היא הצטרפה לסמינר שיין להוראה שבפתח תקווה. בשנת הלימודים האחרונה שלה בסמינר הגיעו עולים רבים מכל קצוות תבל. בשל המחסור במורים שכנעו אותה שהצורך המיידי במורים חשוב יותר מלהתגייס לצבא, עובדה שהיא מצרה עליה עד היום. מכאן ועד יציאתה לפנסיה התחילה קריירה מפוארת של ארבעה עשורים בחינוך, שבהם התפתחה ומילאה שורה של תפקידים, כשהאחרון שבהם היה ניהול בית ספר במשך שמונה-עשרה שנים.

שתפי אותנו ברגעי הנחת שחווית ממקצוע ההוראה

"העובדה שאני בקשר עם לא מעט מתלמידיי ממחישה את אופי החינוך שהענקתי להם כשהייתי במערכת. נפש האדם תמיד הייתה במרכז. ביקרתי בבתי התלמידים כדי לראות מקרוב איך הם חיים ומי הם הוריהם. יכול להיות שהצורך בקרבה ובחום נבע מהחסך שלי בילדות. כמנהלת גיבשתי סגל אמפתי ויצרתי בבית הספר אווירה משפחתית ומכילה."

תארי את השוני שבין מערכת החינוך של פעם לזו של היום

"בעבר מיקמה מערכת החינוך את נפשו של הילד במרכז, היא התייחסה יותר למרקם החברתי והקהילתי, אך דאגה גם להישגים וליעדים הלימודיים. לצערי, כיום מערכת החינוך מדגישה בעיקר את ההצטיינות וההישגים ופחות מתייחסת לפרט, לרגשותיו ולצורכיו. כאשת חינוך הקפדתי לחבק ילד או לטפוח לו קלות על השכם, מה שהיום כבר אינו מקובל."

כיצד חודש הקשר עם אחייך?

"בעלי, אלי, היה זה שיזם את חידוש הקשר. הכרתי אותו באקראי ברחובות פתח תקווה. אלי היה צבר, דור שישי בארץ, מוותיקי ירושלים ולוחם בפלמ"ח. הרזומה שלו לא תאם את ציפיותיה של אימי המאמצת. היא חשבה שאני ראויה לרופא או לפחות למהנדס, ולכן התנגדה בתוקף לנישואים ואף איימה לנתק עימי את הקשר. בחרתי באלי, ואימא ניתקה את הקשר. כשאלי שמע על משפחתי הביולוגית, לא הייתי בקשר עם המשפחה המאמצת, ולכן הייתי פתוחה להכיל אחים חדשים. ההתחלה הייתה מאוד פורמאלית, אך עם הזמן התהדקו היחסים. השכלנו להשלים את הפערים, והם נהיו לדמויות משמעותיות בחיי."

ספרי על המשפחה שהקמת

"כשהייתי נערה מתבגרת וחוויתי קור וניכור מאימי נדרתי שבבית שאקים יהיה חום ואהבה ושהמשפחה תמיד תהיה במרכז. נראה לי שקיימתי את הנדר הזה. אלי ואני הקמנו משפחה חמה ותומכת, ויעיד על כך השבט הקטן שכולל שלושה ילדים, רונית, בבי וטיבה ז"ל, תשעה נכדים ושישה-עשר נינים. אני קשורה לנכדיי כאילו הם ילדיי. אני מאושרת כשהנינים באים לבקר, ואנחנו מרבים לחגוג ולשמוח. יש לי הרבה מקום בלב, ולכן יש גם הרבה מקום בדירה. כמעט כל חיינו גרנו בפתח תקווה, חוץ מארבע שנים נפלאות שבהן גרנו באילת, כשאלי התמנה למנהל נמל אילת. שם נולדה בתנו הצעירה, טיבה. לצערי אלי נפטר כשהיה בן שישים ואחת."

התאלמנת בגיל צעיר, האם הייתה לך זוגיות נוספת?

"שש שנים לאחר מותו של אלי הכרתי את מייק, שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים. זו הייתה זוגיות שונה מאהבת נעוריי. אם פרק א היה רומנטי, פרק ב היה הרבה יותר בוגר ומתפשר. ב-2007 מייק נפטר, ולמזלי זכיתי אף לפרק ג עם איציק, שהיה חבר נפש ותיק, מהחברות הזו צמחה זוגיות. לפני כחצי שנה נפרדו דרכינו."

לפני כשנתיים חווית אובדן קשה

"בת הזקונים שלי, טיבה, נפטרה מסרטן לאחר שנאבקה במחלה במשך שנה וחצי. טיבה (מלשון טוב) נקראה על שם אימי המאמצת, טובה. אף שהקשר איתה לא אוחה מחדש, הייתי אסירת תודה על כל מה שנתנה לי בחיים, בזכותה הגעתי לאן שהגעתי.

טיבה הייתה ילדת טבע, הייתה לה נפש רוחנית, חופשייה וטהורה. היינו קשורות זו בזו בעבותות. מותה הותיר חלל עצום ופצע עמוק שלא יגליד לעולם. עם זאת, אני דבקה בחיים, מרגישה שיש לי הרבה סיבות שלמענן שווה לחיות."

איך החיים בעד 120?

"לאחר שש שנים בבית, אני יכולה לסכם שאין תנאים איכותיים וטובים לבני הגיל השלישי כמו הדיור המוגן. על אחת כמה וכמה כאן, בבית שבהוד השרון. היחסים בין הדיירים טובים ומבוססים על התחשבות הדדית, והיחס של הצוות והדיירים הוא כמעט כמו של הורים וילדים."

אלו פעילויות של הבית חביבות עליך במיוחד?

"אני חברה בוועדת התרבות של הבית, ויחד אנחנו מעריכים את התוכניות שהיו ואת אלה העתידיות. אני מאוד אוהבת את הטיולים, ערבי החג, חוג רקמה אמנותית וגם את חוג המיניאטורות. בביתי תלויה עבודת רקמה, שנקראת בת הים. הנצחתי בה את טיבה, בתי האהובה, שאהבה מאוד את הים."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים