המוזיקה של הלב
סיפורו של נתן פרלא
הוא נולד בחיפה, בשנת 1933, בתקופת המנדט הבריטי וגדל בירושלים, בין שכונת הבוכרים לשכונת מאה שערים, בכור ההיתוך כפי שנהוג לכנות. המילה קריירה עושה לו פריחה, ולכן הוא מעדיף את המילה עבודה. דודתו הייתה בעבורו מודל לנתינה והוא רואה בעזרה ובהתנדבות דרך חיים, שבאה לידי ביטוי באימוץ נער אובד לחיק משפחתו ובמועדון המוזיקה שהקים למען חבריו בעד 120. זהו סיפורו של נתן פרלא, שהביטוי מלח הארץ כמו נכתב לצד שמו.
שנות חייו הראשונות עברו בירושלים, בשכונת גאולה, הסמוכה לשכונת מאה שערים החרדית ולשכונת הבוכרים. ילדותו הייתה עשירה בצבעים ובריחות, בטעמים ובמנהגים, כראוי לשילוב הבלתי צפוי בין אנשי המזרח התיכון ליוצאי מזרח אירופה, דתיים, חרדים וחילוניים. את לימודיו התחיל בבית הספר הדתי גאולה, ולאחר מכן הועבר לבית הספר תחכמוני, מעבר שהיה לנקודת מפנה בחייו.
מה היה במעבר הזה שטווה את מסלול חייך?
"המעבר לבית הספר תחכמוני חשף אותי לחיים חילוניים, לילדים ולמורים, על כל המשתמע מכך. הוריי אומנם היו חילוניים, אבל חיו על התפר שבין שני העולמות. המעבר חיזק את החלק החילוני שבי והפך אותי למי שאני, אדם חופשי. בילדותי נחשבתי לפרחח חיובי: ילד בעל משמעת עצמית שידע תמיד את גבולות המותר, תלמיד טוב, סקרן, פעיל בתנועת הצופים, אך גם חלק מכנופיית נערים שהיו, איך לומר, פרחחים."
אימך נפטרה כשמלאו לך שתיים-עשרה, כיצד מותה השפיע על חייך?
"אימי הייתה אישה עצובה ומופנמת. היא טיפלה במסירות בשלושת ילדיה, ובעיקר באחי ישראל שסבל מלידתו ממחלת כליות ונפטר בדמי ימיו, וגם עבדה כאחות, עד לאפיסת כוחות, כדי שלא יחסר לנו דבר. זכורים לי רגעי חסד עימה, כמו ערבי השבת, כשהסבנו כולנו לשולחן עמוס במטעמיה, מנהג שלצערי פסק עם מותה. אבי נעדר לתקופות ארוכות, גם לפני מותה וגם אחריו. הוא לא דאג לנו ולגורלנו. הדמות האימהית המשמעותית בחיי הייתה דודתי לאה, אחותה הבכורה של אימי, שאותה אני משווה למלאך הטוב ביותר בשירות הקדוש ברוך הוא."
מה היא עשתה למענך?
"כשאימי נפטרה היינו אנחנו, הילדים, אורחים קבועים בארוחות הצוהריים שלה, במסעדה הביתית שניהלה בדירתה הקטנה והצנועה. למרות החיים המורכבים והקשים שחוותה, קשה לתאר במילים את רמת המחויבות שלה למשפחה, טוב ליבה והעזרה שהעניקה לכל אדם שנקרה בדרכה. בעבורי היא הייתה מודל לעשייה למען האחר ולאהבת האדם, ממנה למדתי על חשיבותה של נתינה."
איך נער חילוני ודעתן מוצא את עצמו בישיבה?
"כשסיימתי את בית הספר תחכמוני בקיץ 1947 החליט אבי עם אחיו להעביר אותי לישיבת בני עקיבא שבכפר הרא"ה, החלטה שקיבלתי בלי להתנגד אף שהייתה מנוגדת להלך הרוח שלי."
איך הייתה השנה שהעברת בישיבה?
"בזבוז זמן משווע. ניסיתי לפענח ולהבין את החומר הנלמד, אך הפער ביני לשאר התלמידים היה ניכר. לא היה לי רקע מוקדם ולא הבנתי כלום, והתסכול גרם לי לוותר. כיליתי את זמני בתורנויות, הטילו עליי להוביל סחורה למחסן המצרכים עם עגלה וחמור עקשן, עיסוק שגזל זמן ניכר. במקום להיות בכיתה טיילתי בחיק הטבע והצצתי על הבריכה של קיבוץ גבעת חיים הסמוך לישיבה, שם נחשפתי לראשונה לבנות המין השני שלבשו בגדי ים. דבר אחד היה ברור, 'תלמיד חכם' כבר לא אהיה, ועם זאת, התקופה הזו הייתה משמעותית, נחשפתי לגוון נוסף, בעל משמעות, מחיי מהיהדות ומהתרבות הרבנית."
מהישיבה עברת היישר לתל אביב החילונית
"אבא שלי רכש לעצמו דירה קטנה בתל אביב, וכשחזרתי מההרפתקה בכפר הרא"ה, עברתי להתגורר איתו בתל אביב. אני זוכר את הביקור הראשון שלי ברחוב אלנבי לאחר שהסרתי כל סממן דתי. הלכתי בלי כובע והייתי משוכנע שכולם מסתכלים ומצביעים לעברי. בתל אביב התחיל פרק העבודה בחיי, כשהתחנה הראשונה הייתה במלטשת יהלומים, בהמשך עברתי לעמילות מכס ולפקידות בבנק הלוואה וחיסכון."
מתי חזרת לספסל הלימודים?
"הצטרפתי לבית ספר ערב עירוני. הוא דמה במהותו לתיכון בוקר, אך היה במתכונת לימודים מצומצמת יותר. בשבילי, החזרה לספסל הלימודים הייתה מרגשת. בבית הספר הזה נפגשו תלמידים מרקעים שונים, חלקם הגיעו היישר מהשואה וכף רגלם לא דרכה במשך שנים ארוכות בבית ספר. החברות שנוצרה חצתה את ההבדלים הסוציולוגים."
ואז הגיעה בתיה…
"בתחילת השביעית הצטרפה לבית הספר תלמידה חדשה, שעוררה עניין בקרב תלמידים רבים. בתיה למדה אז בסמינר לוינסקי, אך הלימודים שם לא הבטיחו לה תעודת בגרות, ולכן הצטרפה גם ללימודי ערב. למזלי, מכל הנערים, אני הייתי זה שמשך את תשומת ליבה. את האישור לבחירה בבתיה קיבלתי כשהגעתי לביתה וגיליתי שאנחנו חולקים אהבה גדולה ומשותפת – המוזיקה."
המוזיקה היא מרכיב משמעותי בחייך, איך הכול התחיל?
"אלכס, שהיה חבר טוב מבית ספר תחכמוני, הזמין אותי לביתו שבתל אביב, אצלו נחשפתי לראשונה למכשיר הפטיפון. עמדתי משתאה מול הפלא הטכנולוגי, וצלילי המוזיקה הקלאסית שבקעו מהרמקולים שבו את ליבי, לתמיד. זה היה אחד המפגשים המשמעותיים בחיי. לאחר המפגש הזה איתרתי תחנה שהשמיעה כל ערב בשעה קבועה מוזיקה קלאסית. למזלי, שמעתי שטייס אמריקאי שחי בישראל חוזר לביתו ומוסר חינם את הפטיפון שלו עם אוסף התקליטים. כפי שכבר רמזתי, בביקור הראשון בביתה של בתיה שמחתי לגלות שם פטיפון, בנוסף לאוסף מכובד של תקליטים קלאסיים."
מה המוזיקה עושה לך?
"תחושת ערך והתרוממות נפש במלוא מובן המילה. המוזיקה מסייעת לי לקבל החלטות, להירגע ולהתעודד בתקופות קשות ולשמחה ולהתרוממות נפש בתקופות טובות. אין דבר בעיניי השווה ערך לצלילי המוזיקה שחודרים לנשמה. בתיה ואני למדנו באקדמיה למוזיקה לחובבים במשך שש שנים. יש לי ספרייה מכובדת של אלפיים ומאתיים יצירות. בכל סיטואציה בחיי אני בוחר את היצירה הנכונה והיא משמשת לי כמקור של כוח והשראה."
ספר על מוסד ההאזנה למוזיקה שהקמת בבית
"הכול התחיל בחדר כושר, כשביקשתי מרוני, המדריך, להחליף את המוזיקה הקצבית שנהג להשמיע במוזיקה קלאסית. לאט-לאט התעוררה הסקרנות בקרב באי חדר הכושר שנהנו מהמוזיקה, וכך נוצרה קבוצה של דיירים שביקשו להעמיק את הידע ולהיחשף ליצירות ולמלחינים שונים. הקבוצה גדלה ומנתה כעשרים וחמישה דיירים, שהוזמנו לדירתנו אחת לכמה שבועות. המפגש כלל האזנה לשתי יצירות המלווה בהסבר על אודות המלחין, התקופה שבה נכתבה היצירה, אלמנטים מוזיקליים ועוד. כמובן שלצד זה הוגש כיבוד והתקיים מפגש חברים משמח. הביקוש גדל ופתחנו שתי קבוצות, אך אז פרצה לחיינו מגפת הקורונה. מפגשי ההאזנה נמצאים כרגע בהשהיה, בהמתנה לבואם של ימים אחרים."
ספר על הקריירה המרשימה שלך
"אני לא אוהב את המילה קריירה, בעבורי זו הייתה עבודה. המסלול שלי התחיל בלימודי הנדסת בניין בטכניון, התמחתי בהנדסת מים במסגרת העתודה האקדמית. בחירה זו פתחה בפניי עולמות נפלאים, שאפשרו לי לתת ביטוי רחב לעשייה עם משמעות ונתינה. בחרתי להתמקד בפיתוח מפעלי מים והשקיה בארצות מתפתחות. במילים פשוטות, הבאנו מים מטוהרים וזורמים למקומות הנידחים והנכשלים ביותר, בעקבות זאת הצלחנו להעלות את תוחלת החיים לתושבים שעד אז חיו בין שלושים לארבעים שנה. המים הנקיים עזרו לחסל מחלות זיהומיות שמקורן במים עכורים. במהלך שנות עבודתי חייתי ועבדתי באפריקה, בדרום מזרח אסיה, בדרום אמריקה ובטורקיה."
ובנוסף לכל אתה גם מתנדב
"כשיצאתי לפנסיה נתקלתי בפרסום בטלוויזיה, חיפשו אנשים משכילים שיבואו ללמד בבתי ספר עממיים. בתיה ואנוכי החלטנו להתנדב בבית ספר שבהרצליה ובמעונות של ויצ"ו. סייענו לילדים בלימודים, בחשבון, בתנ"ך ובכל מה שהתבקשנו ללמד. כל אחד מאיתנו חנך וליווה ילד אחד. הילד שליוותי, דניאל, לא ביקר בבית הספר במשך שנה שלמה ואף אחד לא התייחס אליו. פגשתי אותו לראשונה כשלמד בכיתה ב, ילד שתקן שכמעט לא דיבר. עם הזמן הפך דניאל לחלק מהמשפחה, הבאנו אותו אלינו לסופי שבוע, חשפנו אותו לקולנוע בפעם הראשונה בחייו, סייענו לו בלימודים כולל לימודי משחק השח. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו האמין ביכולותיו. לצערי, עם הגיעו לתיכון הוא עבר לנתניה עם אימו והקשר התרופף. בעבורי, ההתנדבות והנתינה היו השלמת מעגל, שהתחיל מהימים שסעדתי על שולחנה של דודתי ועד לימים שיכולתי לארח מי שזקוק לעזרה, להזמינו לסעוד על שולחני, ועל כך אני מודה."
