שירת הנדודים של מרתה
נתיב החיים הוביל את מרתה מאורוגוואי לקיבוץ עין דור שלמרגלות התבור. הסקרנות ויצר הנדודים הביאו אותה ואת חנן בעלה לחוות את החיים מאין־ספור זוויות, תפקידים, חוויות, אתגרים וחברים, במקומות מרתקים ברחבי הגלובוס, ותפיסת עולמה הרוחנית סייעה לה להתמודד עם הקשיים והאובדנים שחוותה בשנים האחרונות. נפגשנו לשיחה על אופטימיות, על הטוב והרע, וגם על כוחה של אמונה. זהו סיפור חייה של דיירת הבית בתל אביב, מרתה בלינדה.
שני הוריה של מרתה הגיעו לאורוגוואי כמהגרים בשנות העשרים של המאה הקודמת. היא נולדה שם, באורוגוואי, בת רביעית למשפחה בת חמישה ילדים. מרתה מספרת שאביה יצא מדי יום למכור למשפחות עניות מוצרי יסוד, אך הכסף שהביא עזר בדוחק לצורכי המשפחה.
כשרוקן את כיסיו, ידעה אימה כמה כסף עומד לרשותה להוצאות הבית. החיים היו צנועים, אך תמיד מלאים באהבה, בחום ובאוכל טוב. "מעדני הילדות אפופי הריחות זכורים לי עד היום, כמו המטמברה (הורג רעב) שהיה עשוי מגלילת בשר ממולאת בביצים קשות, בירקות ירוקים ובגזר, או הלהיט הבלתי מנוצח של אימא, קציצות ברוטב. נהגנו להתייצב סביב הסיר עם חתיכות לחם שאותן טבלנו ברוטב, וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הקרמשניט והשטרודל.
לאבי, שהתחנך לפני המלחמה על ברכי התרבות הגרמנית העשירה, היה חשוב להקנות לנו ידע ותרבות, ולכן בסופי שבוע נהג להושיב את האחים לשעת תרבות, במהלכה הקריא לנו באידיש סיפורים של שלום עליכם ושל אחרים. כדי שנשב ונקשיב הוא שיחד אותנו בקוביות שוקולד גדולות, מלאות באגוזים. הרבה אידיש לא למדנו, אבל כל האחים התמכרו לשוקולד." עד היום מרתה ממתיקה את הלילה עם קוביית שוקולד.
בגיל תשע הלכה מרתה בעקבות אחיה הגדולים והצטרפה לתנועת השומר הצעיר, וכשהייתה בת חמש-עשרה כבר הדריכה. "האמנתי בכל ליבי ברעיונות ובערכים של השומר הצעיר, ולכן לא היה ספק שבבוא היום אגשים את רעיון החלוציות ואעלה לישראל, וכך היה.
כשמלאו לי שמונה-עשרה עזבתי בית ומשפחה אוהבת ודואגת ועליתי לישראל, היישר לקיבוץ עין דור. חודשיים לאחר מכן התגייסתי לנח"ל, ורק לאחר שלבשתי מדים, גרתי באוהל ונסעתי בטרמפים, הרגשתי שייכת."
איך הכרת את חנן בעלך?
"את חנן שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים הכרתי באורוגוואי. האהבה ניצתה במחנה הקיץ שהדרכתי ושחנן היה ראש שכבה ואחראי על המדריכים. בגיל שבע-עשרה רבנו ונפרדנו. הפגישה המחודשת התרחשה בקיבוץ עין דור, לאחר שעליתי לישראל וסיימתי את הצבא. כמה חודשים לאחר מכן נישאנו.
זה היה יום שמח ועצוב כאחד, מכיוון שאף אחד מבני משפחתי לא נכח בחתונה. במשך חמישים וארבע שנים לא נפרדנו. המשפט הראשון שנהג לומר לי בכל בוקר, 'היום אני אוהב אותך קצת יותר מאתמול'."
ספרי על השליחות הראשונה שלכם לחו"ל
"חנן קיבל הצעה להיות שליח התנועה בבוגטה שבקולמביה, ששם הייתה קהילה יהודית גדולה. בבוגוטה היינו במעמד של שליח נתמך, התמיכה שלנו הייתה בעיקר נפשית, מה שחייב אותנו לחפש מקורות מחיה נוספים. בקולמביה ניהלתי במשך שלוש שנים את גן הילדים שהיה חלק מבית הספר של הקהילה היהודית, היו בו ארבע כיתות."
מה היה ההישג הגדול שלכם בשליחות הזו?
"מכיוון שהיינו התנועה היחידה בקולומביה, הצטרפו גם חניכים שלא גדלו על ברכי הערכים והכללים הנוקשים של השומר הצעיר. אפילו רב הקהילה שלח את ילדיו למחנות הקיץ שהיו, אגב, כשרים. המטרה שלנו, מן הסתם, הייתה לעודד את העלייה לישראל."
ספגתם קללות ואיומים, מדוע?
"בקרב הקהילה היו אנשים שהתנגדו לפעילות שלנו. הוריי הילדים חששו שאנחנו נפריד אותם מילדיהם. המקרה החמור ביותר אירע כשאשפזו את בתי לניתוח בבית חולים, אחת האימהות צלצלה לאחל שבתי לא תצא בחיים מהניתוח. למרות זאת, זו הייתה שליחות פורייה, הצלחנו לארגן בה את גרעין העלייה הראשון. חיינו בקולומביה כמעט שלוש שנים, התמודדנו עם מצבים רבים ומאתגרים שפתחו בפנינו אופקים חדשים."
ספרי על החזרה לקיבוץ בתום השליחות
"החזרה לקיבוץ לא הייתה פשוטה. מושגי החיים השתנו, בתי נתקלה בקשיי הסתגלות, המשפחה התרחבה ובתי האמצעית נולדה, ולכן החלטנו לעזוב את הקיבוץ ולנסות את מזלנו בעיר. מצאנו מצאנו דירה קטנה על ההר בנצרת עלית, ארזנו מעט חפצים ויצאנו ביום גשום של חודש דצמבר לחיים חדשים.
חיינו בדוחק. חנן עבד כמנהל מפעל לייצור פלסטיק, ואני למדתי לנהל בית על כל היבטיו, לא ידעתי מה בנותיי אוהבות לאכול כי הן אכלו בבית הילדים שבקיבוץ. הקור על ההר היה נוראי, ובנותיי חלו לעיתים קרובות. בנצרת עלית ילדתי את בני שאול, שסבל מבעיות בריאות רבות."
לאחר שנתיים בנצרת מתבקש חנן לצאת לארגנטינה כשליח לתרומות, הסברה וחינוך מטעם הקרן הקיימת. השליחות אורכת שלוש שנים, ולאחריה חוזרת המשפחה לארץ. לאור ההצלחה בשליחות השנייה מוצע להם כעבור שלוש שנים לצאת לתפקיד זהה במקסיקו, שם הם שוהים ארבע שנים.
במקסיקו מכהנת מרתה כגזברית הסוכנות היהודית, בתפקיד הזה שאותו היא עושה בהצלחה רבה, היא מטפלת בשישים משפחות של המשלחת הישראלית.
כשחזרתכם פיתחתם, את וחנן, קריירות חדשות, שתפי
"השליחויות השונות אפשרו לנו לחיות טוב, ובעיקר להיחשף לתרבויות שונות, לראות עולם, וגם לעבוד קשה ולחוות את תחושת השליחות. כשחזרנו ממקסיקו רצינו להתבסס כלכלית. חנן הצטרף לבנק הפועלים בלי שיהיה לו ידע על העולם הפיננסי ועשה חייל, ואני התגליתי כאשת מכירות ממולחת בקלאב הוטל."
היה לך רקע במכירות?
"תמיד הייתי מוכרת גרועה, לא ידעתי למכור אפילו כרטיס למופע צדקה, אבל תוך שבועיים הצלחתי למכור ארבע יחידות מגורים. עם הזמן שדרגתי את מיומנויות המכירה שלי, למדתי להקשיב לצורכי לקוחותיי, ניהלתי את מערך המכירות של אזור הצפון, הקמתי צוותי מכירות וקיבלתי בונוסים והמון פרסים."
חיידק הנדודים התעורר שוב?
"ההצעות הגיעו ולא סירבנו להן. כעבור שלוש שנים שוב הגיעה הזדמנות, והפעם לברזיל. חנן מונה להיות נציג בנק הפועלים של ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, ולקראת סיום התפקיד והחזרה לארץ הציעו לחנן להיות נציג של בנק שוויצרי באותן הארצות. שהות שתוכננה לארבע שנים התארכה לעשרים שנה."
במרוצת השנים הילדים התגייסו, למדו והתחתנו. איך שומרים על התא המשפחתי ממרחק של עשרים וארבע שעות טיסה?
"בכל פעם שחזרתי לברזיל מישראל קניתי מייד כרטיס טיסה לפעם הבאה כדי לארגן חתונה, לעזור לקראת לידה, לחגוג יום הולדת. אומנם היה ריחוק גאוגרפי, אבל בזמן השהות בארץ הייתי כל כולי בשבילם. בשנים האלה, בברזיל, נהניתי ממנעמי החיים ומרמת חיים גבוהה.
ישנתי בבתי המלון הטובים והנחשבים בעולם, אכלתי במסעדות עם כוכבי מישלן, טסתי במטוסים פרטיים והתרועעתי במחיצת שועי עולם, אך מעולם לא שכחתי שהחלום הגדול שלי היה לעלות לישראל ולהיות חברת קיבוץ. אני חושבת שבמהותי נשארתי תמיד קיבוצניקית, בעלת ערכים ואידיאלים."
עסקת בחייך באין־ספור תחומים ועבודות, מה הייתה העבודה האהובה עלייך ביותר?
"העבודה הראשונה שלי בישראל הייתה כרועת צאן בקיבוץ, תמיד אזכור אותה כאחת החוויות המדהימות שחוויתי, נערה צעירה מתמודדת עם עדר צאן במרחבי המרעה.
הייתי גננת, גזברית, מורה לעברית ולחקלאות, מנהלת אדמיניסטרטיבית, היה לי בוטיק לחפצי נוי ועוד, אבל העבודה הכי משמעותית שלי הייתה כשהלכתי בעקבות חלום ונרשמתי לקורס מורים ליוגה שארך שלוש וחצי שנים. קיבלתי דיפלומה שמקבילה לתואר באוניברסיטה ופתחתי אקדמיה ללימודי יוגה ולימדתי בה.
עם השנים התפתחתי בתחום, עשיתי השתלמויות וקורסים, כמו חיזוק העצם, והכנסתי אותם לתוכנית הלימודים שלי. התמחתי גם בטכניקות לשיפור הראייה, המבוססות על שיטתו של פרופסור שניידר שאצלו למדתי, אבל זה חומר לכתבה נוספת… "
איבדת את חנן בעלך. שנתיים לאחר מכן נפטרה בתך הבכורה נירה, ובסמוך ותוך תקופה קצרה יחסית נפטרו אחיינית אהובה וחברתך הטובה ביותר, איך מתמודדים?
"העצב והאובדן עצומים ויש נפילות, אבל בבסיס אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, תקראי לזה כוח עליון או אמונה. האם לשקוע יעזור לי ויחזיר לי את אהוביי? כנראה שלא. אני דבקה במה שיש לי, כמו משפחה ענפה באורוגוואי, אחים אחיינים, ונוסעת בכל הזדמנות לחגוג ולשמוח עימם, פרט לתקופה האחרונה שבה פרצה הקורונה לחיינו."
שניים מילדייך חזרו בתשובה ומקיימים אורח חיים דתי
"אני מכבדת ומוקירה את הבחירות של ילדיי. אני אדם מאמין. אורח חיי אינו דתי, אבל אני מאמינה בעולם הרוחני, שסייע לי להתמודד לא אחת עם משברים. כל בוקר אני מודה ומחליטה מחדש לעשות מהיום הנוכחי את היום הטוב ביותר בחיי, ומקווה שאני מצליחה בכך."