חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

אצילה בכל דרך

סיפורה של מונה בריח

היא נולדה בבלגיה, בערב מלחמת העולם השנייה, וגדלה בבית יתומים שהיה במנזר, ולמרות זאת יש לה ממנו זיכרונות טובים. במשך כל חייה נהגה מונה לשים את רצונם של האחרים לפניה, ורק בימים אלה היא לומדת לשים את עצמה במרכז. נפגשנו לשיחה גלוית לב עם מונה בריח, דיירת הבית שבתל אביב.

מונה היא אישה מרשימה ויפה. אהבתה לתרבות, נועם הליכותיה ושפתה העשירה מחזקים את התחושה שפגשנו באישה אצילה. אחרי שנים ארוכות שבהן בחרה לנהוג על פי קודים מקובלים, שלא תמיד הסבו לה נחת, היום היא לומדת ומתרגלת לומר “לא”, לחשוב קצת על העדפותיה, לשים את עצמה במרכז.

 

מונה בריח נולדה באנטוורפן שבבלגיה, בסוף 1938, בשנה שבה עלה היטלר לשלטון והתחיל לנגוס במדינות השכנות. במאי 1940 פלשה גרמניה לבלגיה. עשרה ימי לחימה עקובים מדם הבהירו לבלגים שהמערכה אבודה ועדיף להיכנע מלהפסיד בקרב שיביא להרס המדינה. לאבא של מונה הכניעה הייתה מאוחרת מדי, הוא נפל בקרבות יומיים קודם לכן.

 

יש לך זיכרונות מאבא?

“הייתי כבת שנה וחצי כשאבא שלי נפל בקרב, כך שהזיכרונות שלי מבוססים על הסיפורים שסיפרו לי. הוא היה גבר יפה תואר ומרשים, למד ראיית חשבון, ובקיץ עבד כצלם חובב. היה לו אופי נוח, גרם לאחרים להתעניין בו, ובעיקר היה בעל מופלא שהעריץ את אשתו. אימא שלי הייתה מאוד מפונקת, כך שאת כל מטלות, כמו החלפת חיתולים או רחצה, עשה אבי.”

 

איך זה השפיע על אימך?

“אני משערת שהמצב לא הטיב עימה. היא אומנם לא סבלה מקושי כלכלי מכיוון שקיבלה קצבה של אלמנת מלחמה, אבל העובדה שהייתה צריכה לטפל בילדה קטנה, דבר שלא הורגלה לעשות, הקשתה עליה. המראה הארי של אימא סייע לנו, היא הייתה אישה יפהפייה, ומעולם לא התבקשה להציג תעודות. כשגברים יהודים חלפו על פניה הם סיננו, ‘השיינה שיקסע’ (גויה יפה).”

 

 

ועם זאת עזבתם את מקום מגורכם, מדוע?

“בשלב מסוים אימא ראתה ששכנים נעלמים והחליטה לעבור לדירה קטנה יותר, באזור אחר שלא מכירים אותנו.”

 

איך הגעת למנזר?

“כשמלאו לי שנתיים וחצי הופקדתי במעין מנזר, או נכון יותר בבית ילדים, שהמטפלות בו היו ‘פרחי נזירות’. הן היו נשים צעירות שעברו הכשרה והכנה להיות נזירות. מנהלת המוסד הייתה היחידה שידעה את זהותי האמיתית. היא הייתה קצינה בכירה בצלב האדום הבלגי ופעילה בתנועת ההתנגדות המחתרתית. כשאימא הכניסה אותי למוסד הזה היא הפקידה בידיה את הפרטים להתקשרות עם סבי וסבתי בפלשתינה, במקרה שלא תשוב לקחת אותי.”

 

הרגשת נטושה?

“לא, רוב הילדים באו והלכו, ואני הייתי שם דיירת קבע יחידה. הייתי גם טובת מזג ובעיקר ילדה מרצה, מה שגרם למטפלות לאהוב אותי ולהעניק לי חום. השנים האלה היו הטובות בחיי, ואני נוצרת את הריחות, הצלילים, התפילות והאור המייחד את הכנסייה באהבה וברגש חם.”

 

אימך שמרה איתך על קשר באותן השנים?

“היא הייתה מגיעה לביקור פעמיים בשנה ומדי פעם שלחה גלויה. ידעתי שהיא אימא שלי, אבל מעבר לכינוי אימא לא הרגשתי דבר.”

 

בשנת 1944, עם הפלישה לנורמנדי והנסיגה של גרמניה ממערב אירופה, אימא של מונה אוספת אותה מהמוסד לביתה שבאנטוורפן, שם מתחילה מונה את לימודיה בכיתה א. כעבור זמן קצר, בשל הפגזה על הנמל באנטוורפן, הן נאלצות לברוח לבריסל.

 

“את הנסיעה החפוזה באישון לילה לבריסל לעולם לא אשכח. תמונת הרכבת אפופת העשן נחרטה במוחי, כמו גם אלפי האנשים שביקשו לברוח מהעיר. החיים בבריסל אילצו אותי ללמוד צרפתית מכיוון שבאנטוורפן דיברו פלמית. שם גיליתי שיש לי כישרון לקלוט שפות זרות. כשחזרנו לאנטוורפן נרשמתי לבית ספר דובר צרפתית וחזרתי שוב ללמוד בכיתה א.”

 

מתי עלית לישראל?

“בשנת 1946 הצליחו סבי וסבתי להשיג לנו אישורי עלייה. למרות שנותרו לי שבועות ספורים לסיים את שנת הלימודים הראשונה כמצטיינת, אימא החליטה שנעלה מייד לישראל.

ההחלטה הזו, כמו כל ההחלטות שקיבלה בהמשך חיי, הייתה תמונת מראה ליחסינו: היא מקבלת החלטות, ואני צריכה לרצות, כך עלינו לישראל, לתל אביב. כשהגענו לארץ הכרתי את סבא וסבתא שלי, שהעניקו לי את מה שאימי לא יכלה לתת: חום, אהבה ורגש. עם זאת, רוב הזמן הייתי עם אימא בדירה קטנה בתל אביב, וכילדה המילה ‘לא’ הייתה דומיננטית בבית.

אסור היה לי ללכת לתנועת נוער, לא יכולתי להזמין חברים אלינו הביתה, ושעת החזרה המוקדמת ממפגשים חברתיים לא אפשרה לי לצאת. בשלב מסוים אימא התחתנה עם גבר מבוגר ללא ילדים, שלא גרם לי להרגיש בנוח. עם זאת, עשיתי חייל בלימודים, קראתי אין־ספור ספרים, וגם פיתחתי ושכללתי ‘דרכים עוקפות’ אימא.”

 

ספרי לי על גיוסך לצבא

“לפני הגיוס לצבא נסעתי למשפחה שנותרה לנו בבלגיה וטיילתי איתם באירופה. נחשפתי שם לחיים הטובים, ליין, לארוחות גורמה, למוזיאונים, ועם כל זאת החלטתי לקחת את גורלי בידיי. הצבא היה מבחינתי תור הזהב. הייתי אלחוטאית בחיל האוויר ועבדתי במשמרות.

הגעתי הביתה כשהתאים לי, ומכיוון שההתעניינות בי הייתה מועטה, יכולתי ליהנות מחופש ומעצמאות. כשסיימתי את הצבא היה ברור לי שלמשטר הברזל אני לא חוזרת ועברתי לירושלים. נרשמתי לאוניברסיטה, למגמה לספרות צרפתית, וגם עבדתי בקול ישראל, במחלקת יחסי ציבור. חלקתי דירה קטנה בירושלים עם חברה, הייתי מחוזרת ומיציתי כל רגע.”

 

ספרי על התקופה שגרת בפריז

“לאחר שנת הלימודים הראשונה הגשתי מועמדות להצטרף למשלחת של משרד הביטחון בפריז והתקבלתי. כשהגעתי לפריז הרגשתי התרוממות רוח. העיר הזו העניקה לי עושר תרבותי אין־סופי. עבודתי כפקידה ולקחתי קורסים בספרות, בתרבות, בצרפתית.

אחרי שנתיים הרגשתי שעדיין לא מיציתי את הפרק הזה בחיי ונרשמתי ללימודים בסורבון. למדתי ספרות צרפתית ותורת הלשון, גרתי במעונות הסטודנטים והתפרנסתי מעבודות של סטודנטים. במקום ליהנות מבני המין השני, רכשתי פיאט קטנה וטיילתי בפריז.

מאחר שחיי החברה שלי היו מצומצמים תהיתי האם הגיע הזמן לחזור לישראל, אך החלטתי לתת עוד קצת זמן לעיר הזו והתקבלתי לנספחות הצבאית שבשגרירות ישראל בפריז.”

 

 

שם הכרת את מי שלימים היה בעלך?

“כן. הוא הגיע מטעם אגרסקו לפתח את הייצוא החקלאי של ישראל לאירופה, ועשה חיל בתפקידו. מאחר שנזקק למישהי שיודעת עברית וצרפתית על בוריין, התקבלתי לעבודה.”

 

והתאהבת בו?

“אולי, אין לי תשובה חד־משמעית. בהתחלה הייתה בינינו כימיה טובה. הוא היה מבוגר ממני בשתיים-עשרה שנים, גרוש ואב לשני ילדים, לא בהכרח נתוני פתיחה אידיאליים.

האהבה שלנו לפריז הייתה עצומה, והתפאורה נתנה רקע נפלא לזוגיות. הלכנו למקומות טובים, התרועענו עם אנשים מעניינים, אירחנו, ולאחר ארבע שנים התחתנו. בפריז נולדה גם בתנו הבכורה אורנית, וכשמלאה לה שנה חזרנו ארצה. בישראל נולדה הבת הצעירה, אלינור.”

 

מה השתבש בישראל?

“כשהגענו לארץ גיליתי עד כמה אנחנו שונים. אהבתי לרקוד והוא נמנע, אהבתי לשמוע מוזיקה, ואליו היא פחות דיברה, אבל לא אלה הדברים שהרסו לנו את חיי הנישואים. לאחר שנים שעבד כמשנה למנכ”ל אגרסקו, הוא החליט לצאת לדרך עצמאית.

מאותו רגע הכול צלע, חובות הצטברו, התמודדתי עם טלפונים בהולים מהבנקים, אין־ספור עיקולים, פחד מהלא נודע. לא ידענו איך נסיים את החודש. באיזשהו שלב למדתי הנהלת חשבונות וגיליתי שאני טובה בתחום, ומכיוון שבבית לא הייתה פרנסה, חיפשתי עבודה קבועה שתעניק לנו יציבות.

הגעתי לחברת IBM כמחליפה ונשארתי שלוש-עשרה שנים. לא הייתי הרפתקנית גדולה, אבל כמהתי לאהבה ולחברות, ואלו לא היו מנת חלקי בנישואים. בשנת 91, במהלך מלחמת המפרץ, הבנתי שאין טעם להמשיך והצעתי שניפרד. למזלי, באמצעות הגירושים הצלחתי להציל מעט מהרכוש שהיה לנו.”

 

מה עם פרק ב’?

“הייתה לי מערכת יחסים אחת שארכה שנה וזהו. בדיעבד אני יודעת שפספסתי, כנראה שידרתי ריחוק. הייתי אישה עצורה שחונכה לשמור את רצונותיה לעצמה ובעיקר לרצות את האחרים.”

 

מתי חל שינוי בגישתך?

“רק עכשיו, ממרומי גילי וניסיוני, אני מתרגלת להגיד לא, להיות מחוברת יותר לרצונות שלי. ירדתי בשבוע שעבר להרצאה והיא לא עניינה אותי. בניגוד להרגלי להישאר עד הסוף כדי לא לפגוע במרצה, פשוט יצאתי.”

 

ספרי על תחביבייך

“עד היום אני מרבה לקרוא. לאחרונה הצטרפתי לחוג לגילוף בעץ, ואני נהנית מכל רגע. המגע בחומר באמצעות המפסלת אומנם טכני, אך הוא נותן תחושה נפלאה של יצירתיות, במיוחד לאחת כמוני עם ידיים שמאליות.

אני משתתפת גם בחוג לעיצוב בטקסטיל, אני משתדלת לעשות עבודות לא שגרתיות שמבטאות את הנפש, האסוציאציות והרגש שלי. חוג נוסף שאני ממליצה עליו הוא החוג לשימור הזיכרון, שבו אני מקבלת אישור שתאי המוח שלי עדיין פעילים.”

 

שינית את שמך כמה פעמים

“נכון. השם המקורי שלי היה סימון. כשעלינו ארצה הפקיד הסתבך עם ההגייה ורשם אותי כשמעונה. בסביבות גיל חמש-עשרה חברים החליטו ששמעונה זה שם גדול לבחורה שממדיה מצומצמים כמו שלי וקיצרו אותו למונה.”

 

ולסיום לכבוד השנה החדשה, מה את מאחלת לעצמך?

“אין לי שאיפה לאריכות ימים, רק לאיכות חיים, ולכן מאחלת לעצמי בריאות פיזית ונפשית. כל עוד זה מתקיים אשמח להיות פה.”

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120